קלן, 26.1.31

אל כל חברי הקבוצה,

באחת הפגישות ב"יום התנועה" התעורר ויכוח בשאלה האם מותר שבנים ובנות ירקדו בצוותא ריקוד הורה וכן בשאלה הכללית של הנוער האורתודוקסי ביחסו אל האשה.
השאלה של ריקוד הורה לבנים ובנות במשותף אצלנו היא חלק ייחודי של הבעיה הגדולה, איך אנחנו מסבירים את היחסים בין המינים בחיים בהתאם לדין ולמנהג ישראל. לבעיה הזאת יש חשיבות ייחודית כללית חברתית. ודאי הוא שריקוד הורה במשותף - אף כי אפשר שאינו איסור מפורש - אינו מתאים לאותו יחס בין המינים ששולחן ערוך מניח ומאשר אותו. למה בכל זאת אנו עושים זאת ואפשר שטוב הוא שאנחנו עושים זאת?
בדיני עריות וכללי נוהג צניעות ביהדות ישנן שתי קבוצות של הוראות הנובעות משני מקורות שונים: א) יש הוראות שהן מצוות דתיות בעלות תוקף מוחלט ושאינן תלויות במה שמקובל בתפיסתנו ובהרגשתנו לגבי התנהגות הוגנת; ב) יש צווים המבטאים התאמה מדעת להרגלים ומנהגים ומעש המקובלים בזמנים ובמקומות וניתן להם אישור ע"י החוק הדתי. בתלמוד למשל מנומקות הוראות מסויימות של התנהגות הוגנת "שאין דרכה של אשה" לנהוג כך. ז"א לפי הנוהג בחברה דאז, לא הורגשה התנהגות זו כתואמת את דרכה של אשה תרבותית, והדין קובע שיש לנהוג לפי המוסכם בחברה. להדגמה ישמש דבר מתוך הספרות ההלכתית המאוחרת: ב"הלכות אישות" של הרמב"ם נמצאת, לגב' פרטים מסוימים בהתנהגות האשה, הבחנה בין יהודים החיים בחברה מוסלמית ליהודים החיים בחברה נוצרית מתוך התחשבות בהבדלים השונים במעמדה של האשה בחברות השונות. מאחר שלא ייתכן שתהיינה שתי תורות לישראל, משמע שלגבי ענינים מסויימים של נוהג, יש לנהוג לפי נוהג הסביבה בשעתו. כמובן שאין לנוהג תוקף מוחלט והוא משתנה עם שינוי תנאי החיים בזמן ובמקום ועמו חייבות להשתנות גם קביעות ההלכה הקשורות במציאות החברתית.
אמנם אין זה נראה לעין בעליל לאיזה משני סוגי ההוראות הנזכרות לעיל שייכות הקטגוריות של הדינים הנ"ל. בכל המקרים האלה נשאלת השאלה איזה תיקון של חוק כזה יש לבצע בתנאים נתונים מסויימים. לפנים כשהיהדות היתה ארגון מלוכד של עם שחי את חייו החברתיים על-פי חוקיו, נפתרה שאלה זו ע"י התורה שבעל-פה. לצד החוק הכתוב המנוסח היה קיים החוק החי, הפירוש החי הממשי של החוק הכתוב המנוסח. על-ידי זה ניתן החוק הכתוב, למעשה, לשינויים רבים. וזה מסביר גם שבמשך השנים הוצרכה קודיפיקציה חדשה ומתחדשת של החוקה היהודית. אמנם, מאחר שהחברה היהודית נפתחה בעקבות האמנציפציה והאסימילציה קיימות עוד חברה יהודית ותרבות יהודית על-פי חוקה חברתית יהודית, ואין קיימת עוד תורה שבעל-פה חיה - אין לנו עוד תורה שבעל-פה, ועד הפסקים האחרונים הכל הוא חוקה שבכתב.
רק לאחר שיתחדשו החיים האוטונומיים של חברה מלוכדת של העם היהודי, יראה בעליל וברור מעמדו של החוק היהודי-הדתי בתוך המציאות האוביקטיבית החדשה. בינתיים נמצאים אנו עומדים לפני השאלה: האם הקביעות המאוחרות שקבעו את מעמדה של האשה ואת היחסים בין המינים (כגון "קול באשה ערוה"; "לא יהלך אדם אחורי אשה" וכו') הן דרישות מוחלטות של הדת, שהם תיקונים גם בשבילנו, או אינן אלא אישור של מצבים ותפיסות של החוק הדתי שהיו תקפים בשעתם ושאינם תקפים אלא במידה שהם שולטים בחברה. אין איש ואין פסק שיכול לפתור לנו את השאלות האלה היום, אבל ודאי הוא שמציאות החיים ומבנה החברה שהשולחן-ערוך מניח כעובדות קיימות, אינם עוד בנמצא ואין דבר זה תלוי בעמדתנו הדתית וביחסנו להלכה. השולחן-ערוך לא הכיר ולא צפה מראש את מעמדה של האשה בחיי הפעילות המקצועית ובחיים הציבוריים כפי שהוא קיים היום. אפילו נשתדל לדקדק בהוראות השולחן-ערוך לא נוכל להחזיר לקדמותו את המצב ששולחן-ערוך הניחו כמציאות קיימת. חברינו וחברותינו עובדים היום , כדבר המובן מאליו, בחברה מעורבת בעסקים, במשרדים, בא"י גם בשדה; הם לומדים יחד באוניברסיטאות ומבלים יחד בחברה מעורבת בצורה חופשית - שאותה לא העלו על הדעת בדורות הקודמים עד כדי כך שלא חשבו על איסורים. מה משונה היה, לו בערב של יום כזה היינו אוסרים לרקוד הורה בצוותא - ועוד כדבר מאליו? כך היינו מתייחסים להווי שאיננו רוצים בו ואיננו רוצים לחדשו, והעיקר שאין אנו יודעים אם החוק הדתי דורש אותו ללא תנאי. דבר אחר לגמרי מאבקינו למען השבת, אף-על-פי שגם הוא אינו מתאים לתנאים הכלכליים היום ולתפישה המקובלת היום של מנוחת יום הראשון, מפני שבזה אנו מפגינים ונאבקים במודע לאורח-חיים שהתורה מצווה עליו ושהשבת היא חלק ממנו. באיסור הריקוד בצוותא יהיה משום אי-כנות ואפילו צביעות ואין דבר מסוכן מזה בעניינים דתיים.
מסיבות אלו חושב אני שעלינו להמשיך לקיים שירה, טיול וריקוד הורה משותפים באותן הקבוצות שבהן הם כבר נהוגים, מבלי להתחשב במחאות ואיסורים מצד כלשהו.

בברכת שלום
י' ליבוביץ