הבנתה של האמונה הגדולה
בהשגחת ה' במשמעותה הדתית האדירה – בניגוד למשמעותה הפולקלוריסטית - מחייבת לראותה
במסגרתן של עובדות יסוד עצומות וכבירות, שהן - ולא פסוק פלוני או מאמר חז"ל
אלמוני - מורות על מובנה האמיתי של אמונה זו:
1. שאמונתנו מתגלמת בתורה
ומצוות, שהן עולם של לימוד, חישוב, הכשרה, תיכנון וביצוע בידי אדם עם הטלת האחריות
על האדם.
2. שאנחנו המאמינים חיים
בעולם שאת מהותו הטבעית אנו מכירים ממדעי הטבע ואת מהותו ההסטורית - מכל מקורות
החברה האנושית, ובכללה עם ישראל, בעבר ובהווה. נוכח שתי עובדות אלו יש משמעות דתית
עמוקה ביותר באמונה בהשגחה - "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" - בתנאי שהיא
מתגלמת בשתי החלטות של גבורה: לראות ב"עולם כמנהגו" את רצונו של ה' -
"ההשגחה הכללית", ולראות ביכולתו של כל אדם להידבק בה' את "ההשגחה
הפרטית" * . הגישה הפולקלוריסטית לאמונת ההשגחה, מרוקנת את עולם התורה
והמצוות מכל מובן וטעם, והיא אף אינה עומדת במבחן המציאות. אם המאמין אוטם ליבו
מהרגיש את הסתירה הראשונה ועוצם עיניו
מראות את השניה - אין זו
גבורה דתית אלא סתם חולשה אינטלקטואלית ופסיכולוגית (escapism) וסופה קטסטרופלי מבחינת החינוך הדתי. הדיבורים על כך ש 'בכל
חוקיות יכול להשאר מקום ליוצא מן הכלל או למקרה שאינו נכלל בחוק' מעידים שדוברם
אינו מקפיד על פירוש המילים שהשתמש בהן, או שהוא מייחד להקב"ה מקום ותפקיד מטליא
טלאים על קרעי מכנסי המציאות הטבעית וההיסטורית. ההנחה, שלשם הדברת שיתוק הילדים
דרוש צירוף של מדע רפואי של ד"ר סאלק (מפתח החיסון הראשון נגד שיתוק ילדים) עם
השגחה, או שלשם בטחון בדרכים דרוש צירוף של תקנות התחבורה של המשטרה עם תפילת הדרך
- היא סאטירה מצויינת על הפסיכולוגיה "הדתית" הפולקלוריסטית, אך אוי
ואבוי אם נתכוון לכך ברצינות! משל למה הדבר דומה? דג מלוח הוא מאכל מצויין, אף
קצפת מתוקה היא מאכל מצויין; לפיכך, מה טוב דג מלוח בקצפת מתוקה!
* מתוך הספר 'אמונתו של
הרמב"ם' עמ' 95:
" לרמב"ם ברור שכל
אדם, באשר הוא חלק של המציאות הטבעית, כפוף לסיבתיות הגלומה בה ולתוצאותיה. ומבחינה
זו קורותיו נכללות במערכת הכללית של סיבות ומסובבים שהטביע הבורא בעולמו. אולם
הכרעותיו הרצוניות של האדם אינן נובעות ממציאות כללית זו, והן מסורות בידי כל פרט
ופרט. החשובה בהכרעות אלה, ההכרעה שלדעת הרמב"ם היא לבדה משמעותית, היא
ההכרעה בין הכוונת תודעתו של אדם
להכרת ה' ולעבודתו ובין
הכוונתה לכל תכלית אחרת... מעמדו של אדם זה שהכריע לצד ידיעת ה' ועבודתו, הוא הוא
מה שמכונה לדעת הרמב"ם, בדיבור האמוני הדתי המקובל "השגחה פרטית". לשון
אחר: הידיעה שאדם יודע את אלוהים היא היא הידיעה שאלוהים יודע אותו, היא היא
השגחתו עליו."
