16.6.85

לפרופסור ליבוביץ שלום רב!

החברה הישראלית נמצאת בשפל ערכי חמור, והחורבן הרוחני יביא במוקדם או במאוחר לחורבן פיזי.

היהדות ננטשה על ידי רוב העם היושב כאן, ואלה שממשיכים לדבוק בה מתחלקים בין "המחנה להנצחת הגלות" ובין "מחנה הפנטזיה המשיחית".

הציונות סיימה את תפקידה עם הקמתה וביסוסה הפיזי של המדינה, וערכי התרבות המערבית מתבטאים כאן באימוץ וחיקוי תופעות שליליות שלהם.

ברצוני לשאול האם רק קטסטרופה יכלה להביא לעצירה ושינוי כוון או שניתן לגרום לשנוי הכוון מבלי להגיע לכך. אם כן, מה יכולים איש או אנשים צעירים לעשות לטובת כך?

בכבוד רב

א'

20.6.85

לא' שלום,

אתה הצגת את מציאותנו ואת תמונת העתיד המשתקף ממנה הצגה נאמנה וחריפה כאחת. על דבריך אלה ועל שאלתך לא ניתן להגיב במכתב קצר בדברים-של-ממש. אם תזדמן לירושלים, ארצה מאד לשוחח אתך. היום אגיד רק דרך-רמז: אתה ו"אנשים צעירים" רבים החושבים וחשים כמוך מסוגלים לעשות דבר גדול להצלת העם, החברה והמדינה, וזאת אם יצטרפו יחד – ע"י מגעים אישיים ביניהם, איש עם רעהו ורעהו עם רעהו – לגוש אחד של סרבני השירות בשטחים הכבושים. "אנו משרתים בכל לבנו בצבא הגנה לישראל ומסרבים לשרת בצבא כיבוש לישראל". אפילו לא יגיע מספרם אלא למאות אחדות, עשוי דבר זה לגרום לזעזוע בציבור ולהכשיר את הקרקע למהפך מדיני ומוסרי-רוחני כאחד.

בברכה,

ישעיהו ליבוביץ

 בס"ד, ב' אדר תשמ"ה, 23.2.85

לכבוד פרופסור ליבוביץ

רציתי לשאול האם לדעת הפרופסור מותר להפר חוק במדינה דמוקרטית למען ערך, רעיון מסויים (זאת אני שואל בעקבות מאמר של הפרופסור שנתפרסם בהארץ "דרך הלאומיות אל החיתיות" בתאריך 5.10.84). בשאלה זו כוונתי בעיקר למפרי חוק ידועים – מסורבי המלחמה בלבנון מחד, ופעילי גוש אמונים מאידך – האם יש הבדל ביניהם? אם אפשר להציע לי חומר קריאה בנושא – אשמח.

בתודה מראש,

ש'

רציתי עוד להעיר שאני מאזין בהנאה להרצאותיך בגלי צה"ל בנושא: מדע וערכים. הרצאות אלה בשעה 6:30 בבוקר גורמות לכך שהבוקר (בימי חמישי) הוא אכן "בוקר טוב" עבורי.

24.2.85

לש' שלום,

התשובה על שאלתך בדבר חובת הציות לחוקי המדינה כבר ניתנה באותו מאמר ב"הארץ", שאותו אתה מכיר ואותו אתה מזכיר. רק לגבי צו אלוהי (המצוות) קיימת חובה מוחלטת לציות. המדינה וממשלתה החוקית הן מוסדות אנושיים, הקיימים ומקויימים למען צרכים אינטרסים אנושיים, למען שלום האדם והעם. חשיבותם לאדם ולעם היא עצומה, ןלכן לא יזלזל בהם האזרח הנבון ובעל המצפון. אבל בסופו-של-דבר אין המדינה אלא כלי, מכשיר ואמצעי לאדם ולעם, ואין היא בגדר ערך ותכלית. גם בדמוקרטיה זכותה וסמכותה של המדינה לחייב את אזרחיה היא מוגבלת, ולכן גם מוגבלת החובה המוסרית להישמע לחוקיה. חובה זו עומדת לביקורת הערכים העליונים של האדם. לפיכך תמצא בכל העמים והתרבויות מקרים שבהם דווקא טובי האזרחים הפרו את חוקי המדינה – לפעמים עד כדי מרד אלים. למשל, כל נביאי ישראל היו "בוגדים" במדינתם המרושעת ובמלכיה החוקיים. כל הטוען לחובת משמעת מוחלטת לצווי הממשלה החוקית טוען את הטענה שטען אדולף אייכמן להצדקתו.

      אשר להשוואה בין מסורבי מלחמת הלבנון ובין פעילי גוש אמונים – הראשונים מפרים את חוקי המדינה למען האנושיות, ואילו האחרונים אינם מפירים חוקיה כלל אלא פועלים בחסותה ובתמיכתה למען החייתיות.

בברכה,

ישעיהו ליבוביץ

נכתב בעקבות דברי בקורת של ליבוביץ על שולמית אלוני ומפלגת רצ בדבר עמדתם בנושא הסרבנות.

13.11.88

לכבוד פרופסור ליבוביץ שלום רב,

גם אדם חכם וזקן מן הדין שיזהר בלשונו לא יוציא דברי שקר ולשון הרע.

      כנראה אדוני קורא ושומע רק את עצמו ואת חבר חנפיו.

      הדברים הרצ"ב פורסמו בעצומה של מערכת הבחירות ולא רק אלה. [* קטעים שכתבה שולמית אלוני לטובת סרבנים]

      אנחנו דאגנו שנציגי הקבוצות של "יש גבול" ושנת ה-21, וכן סרבני מצפון יהיו ברשימה לכנסת. חבריך ממפ"ם היו אלה ששיסו בנו את שר הבטחון בשל הצבת עדי אופיר ברשימה ובכך נתנו לגיטימציה לסרבני מצפון.

      אתה מצפה ש-20 חברי כנסת יעשו מעשה. אני עומדת בראש 5 מהם. אם אנחנו לא נעשה איש לא יעשה. אז למה אתה כל כך פרוע בהרפיית ידינו.

      אני מציעה לך למצוא שק אגרוף אחר למרות שנאתך הבוערת לגב' אייכמן—  אלוני.

בכל הכבוד הראוי,

שולמית אלוני

16.11.88

לכב'

ח"כ שולמית אלוני,

הכנסת

גברת אלוני הנכבדה,

הנה תשובתי על טענותיך:

(1)                 צירופם של כמה מן הסרבנים לרשימת מועמדי רצ לכנסת הוא מעשה הראוי לשבח רב, הן ממני והן מגדולים וטובים ממני. אולם מעשה זה נעשה כאילו בהסתר ולא בגלוי, כאילו רצתה רצ להעלימו מן הציבור: עכ"פ לא ראיתי ולא שמעתי שרצ הכריזה על מעשה זה בציבור בתעמולת הבחירות, והיא אף לא הטעימה אותו, ולפיכך לא היה משמעותי מבחינה ציבורית ופוליטית. וכי יש מישהו שקורא בעיון את רשימת השמות של 120 מועמדים כדי לברר מי נמצא שם במקומות 87 עד 97 ? גם אני לא הרגשתי בהימצאם של סרבנים ברשימה, ואילו הובלט הדבר אפשר שהייתי מצביע בעדה.

(2)                 לעצם הענין: אני מסתמך על עדויות אישיות של כמה מן הצעירים המציפים אותי בביקוריהם – מהם חיילים או מילואימניקים שחוזרים מן השרות בשטחים והיו עדי ראיה של הזוועות, ומהם בני 17-18 העומדים לפני הגיוס, והחשש שיוכרחו ליהפך לדמיאנוקים יהודים בשטחים מעיק עליהם. והם באים אלי לתנות את צרת נפשם, משום שאינם מוצאים אוזן קשבת בקרב מפקדיהם או מנהיגיהם או מדריכיהם. והם שואלים אותי אם – במקרה שיחליטו לסרב – יימצא גוף ציבורי מוכר שיתן להם גיבוי מוסרי. יש מהם שהם חברי רצ או רואים את עצמם קרובים לרצ, והם מספרים לי שכאשר פנו בענין זה לאנשי מפלגתך נאמר להם משמך, גב' אלוני, שיש להיאבק מאבק פוליטי ברשעות של מדיניות הכיבוש והדיכוי, אבל אסור לאיש צבא להפר פקודה שמטעם הראשות המוסמכת או הפיקוד המוסמך, וזאת ללא תנאי, משום שהמשמעת הצבאית היא החובה העליונה של החיל או הקצין – וזאת היתה טענתו של אייכמן במשפטו! כיצד מתיישב דבר זה עם דבריך במכתבך אלי – אינני יודע. גם במאמריך שהמצאת לי אינני מוצא רמז של עידוד לסרבנים ולחיזוק ידיהם, אלא רק ביטויים של סלחנות ואהדה כלפיהם – שאינם מחייבים שום דבר למעשה.

ברצוני לציין שאני אינני רואה בסרבנות ביטוי להכרעה "מצפונית"-אישית אלא למאבק ציבורי-פוליטי לשם עצירת ההליכה בדרך המובילה "מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות" (מימרה של איש-רוח אירופי בשנת "אביב-הלאומים" 1848). האמצעי האפקטיבי במאבק זה היא הסרבנות.

בכל הכבוד

ישעיהו ליבוביץ

20.11.89

פרופ' ליבוביץ' היקר,

אני שולח לך העתק ממכתב ששלחתי למפקד היחידה, בה אני אמור לעשות את שירות המילואים שלי. המועד הזה נחת עלי באורח קצת "לא נוח". ספר שירה חדש שלי עתיד לראות אור ולא יהיה במאסרי שום "עזרה" לקידום ספר לירי, אישי מאד. להיפך. גם מצב בריאותי בחורף הזה איננו הכי מוצלח. מצד שני, נראית לי ההליכה לרופא, או לפרוטקציה (מטעם מקום העבודה) בגדר של השתמטות ממה שצריך לעשותו ואני רוצה מאוד "להתגבר כארי" אל מה שנגזר מהניתוח הפוליטי שלנו. אני שלוח לך את המכתב כעין "המשך לשיחתנו".

בהוקרה,

יצחק לאור.

ליצחק לאור שלום וברכה,

דבר גדול אתה עומד לעשות, ולא אמרתי זאת לתפארת המליצה בלבד. המלה הראשונה בטקסט של השולחן-ערוך (טור אורח-חיים) הוא: "יתגבר[האדם]", ומפרט הרמ"א (בעל ההגהות על שו"ע): "שלא יתירא מן המלעיגים עליו".

      ממגעים אישיים אני יודע שרבים מאוד (צעירים וגם לא-כל-כך-צעירים) חושבים וחשים כמוך וכמוני. אבל עדיין חסרה היד (או חסר הגוף הציבורי) לשם ארגונם והפיכתם לתנועה ולכוח פוליטי.

חזק ואמץ

ישעיהו ליבוביץ