ראשיתה של סדרת " פינחס" היא המשך ישיר של המסופר
בסופה של סדרת "בלק" שקדמה לה: פרשת בנות מואב, אשר בני ישראל זנו עמהן, ועבודת
פעור:השערוריה שהסתכמה במעשה הנבלה של זמרי, אשר חירף וגידף את אלהי ישראל ואת
נביאו משה בעזות מצח על-ידי מעשה נבלה, מעשה עריות, בפומבי לעיניהם. ופינחס מקנא את
קנאת ה ' צבאות, מקנא לכבוד ה' שחולל, ועושה דין לעצמו. זאת אומרת, הוא
מתכוון לעשות דין לאלהים על-ידי כך שהוא, מעצמו, עושה את הדין והורג את המחרף
והמגדף. ובראשית סדרת "פינחס" נאמר שבגלל המעשה הזה ניתנה לפינחס ולזרעו ברית שלום
עם אלהי ישראל. הקנאי הקיצוני, אשר בקנאתו לה' איננו נמנע משפיכות דמים, ואיש ברית
השלום - שניהם באישיות אחת. ושמא נאמר שמזה אנחנו למדים, שאין אדם רשאי לקנא קנאת
ה' צבאות ולעשות מעשים חמורים וקשים בגלל הקנאה הזאת, אלא אם הוא זכאי להיות איש
שלום, ששלם עם אלהיו ועם האדם. רק אם הוא שלם עם אלהיו ועם האדם, הוא רשאי לעשות
דין בפושע.
והנה יש לה לסדרת "פינחס" הקבלה גדולה, ידועה ומפורסמת,
שמעוגנת מאד בתודעת הדורות, בדמות הנביא הקנאי שעמד בערך 500 או 600 שנה לאחר פינחס
- אליהו הנביא. גם הוא מקנא קנאת ה' צבאות, ובגלל זה הורג את נביאי הבעל והאשרה.
ההקבלה בין שני המאורעות האלה ובין שני האישים האלה בולטת כל-כך, שלא זו בלבד שפרשת
אליהו הנביא נתקבלה כהפטרה לסדרת "פינחס", אלא שבמסורת האגדית דמויותיהם של האישים
האלה התמזגו לאחת, ואליהו הנביא אינו אלא פינחס, שבדרך נס האריך ימים 500 או 600
שנה. והרי במסורת של כמה אלפי שנים אליהו הנביא הוא מלאך השלום, וסופם של דברי
נביאים במקרא הוא הפסוק על אליהו הנביא, שעתיד לעמוד ולהשיב לב אבות על בנים ולב
בנים על אבותם - להשלים בין הדורות. וגם מאמר נפלא במשנה, שעוסק בשאלה מהי הפונקציה
שימלא אליהו הנביא באחרית הימים, גם הוא מסתכם באמרו שאין אליהו הנביא בא אלא
להשכין שלום בעולם. שוב אותה הסתירה: הקנאי, אשר מתוך קנאתו לה' לא נמנע משפיכות
דמים, הוא-הוא מלאך השלום.
קנאותו של אדם בשר-ודם לה' אלהי צבאות, שבגללה הוא נדחף
לעשות מעשים חמורים ביותר, היא עניין בעייתי מבחינה מוסרית ודתית כאחת. מי רשאי
להיות קנאי לה'? מי רשאי לקחת לעצמו את הזכות לפעול על פי קנאות זו? מדרש אגדה מציג
שאלה זו בצורה נוקבת בהקשר למעשהו של אליהו הנביא.
אליהו הורג את נביאי הבעל וצריך להימלט מפני חמתה של
איזבל. הוא בורח למדבר וזוכה להתגלות ה', שמתגלה לו לא באש ולא ברעש, אלא דווקא
בקול דממה דקה, ושואל אותו: אליהו, מה מעשיך כאן? ואליהו עונה: ברחתי מפני ישראל,
"כי-עזבו בריתך בני ישראל, את-מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב", ואני הייתי צריך
למלט נפשי. בזה הוא מתכוון להצדיק את המעשה שעשה: "קנא קנאתי לה' אלהי צבאות".
ואליהו מקבל תשובה מאת ה' על כל פרט מן הדברים שאמר. על
"עזבו בריתך בני ישראל" אומר לו הקדוש-ברוך-הוא: בריתו של מי עזבו? את בריתך או את
בריתי? הרי זו לא ברית שלך, ומי נתן לך את הזכות לקנא להפרת בריתי? ועל "את מזבחתיך
הרסו" אומר לו הקדוש-ברוך-הוא: האם את מזבחותיך הרסו או את מזבחותי? זאת אומרת: הנח
לי לקנא לכבודי שחולל, ואל תקח לעצמך את הסמכות לקנא לי. והדברים נמשכים במענה כמעט
ברוטלי מאת ה': כשאליהו אומר "את נביאך הרגו בחרב", עונה לו הקדוש-ברוך-הוא: הרי
אתה חי, אתה נביא ואתה חי - משמע שלא הרגו את כל נביאי ה'.
ואליהו נפסל מלהמשיך להיות נביא לישראל. ה' אומר לו: אין
ישראל יכולים לעמוד בקנאתך. אתה קנאת בשִטים (הכוונה כמובן לפינחס, שלפי התפיסה
האגדית הוא אליהו), ועכשיו קנאת בהר הכרמל. שפכת דמים שם ושפכת דמים פה מתוך קנאה
לה' צבאות, שהיא דבר נשגב, אבל אין ישראל יכולים לעמוד בקנאות כזאת. לכן תלך ותמצא
ותמנה אדם אחר, שיהיה נביא לישראל במקומך, והוא אלישע.
יש לזה משמעות לדורות. בכל עת ובכל שעה - בכל הדורות,
אבל בעיקר בימינו - עומדים בני-אדם שדוגלים ודוברים בשם האמונה בה' צבאות ולוקחים
לעצמם את הסמכות להיות קנאים לשמו. ונשאלת השאלה: האם אישיותם היא כזאת, ותכונותיהם
ורמתם האנושית והמוסרית הן כאלה, שהם היו ראויים להיות אנשי ברית שלום - אלא שקנאת
ה' עשתה אותם למבצעי מעשים חמורים? מי שיש בו התכונה הזאת, להיות לפי מהותו וטבעו
איש השלום, שכוונתו להשכין שלום בעולם - רק הוא רשאי, במקרים קיצוניים, לקנא קנאת
ה'. ואם הוא איננו אדם שראוי להיות בעל ברית שלום ומלאך השלום, אין לו זכות לקנא
קנאת ה'. אם הוא מקנא קנאת ה' צבאות מבלי להיות ראוי לדבר הזה, הוא נעשה רוצח.