"הלוא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים ...אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר"  (ישעי' ח,יט-כ)

 

במסגרת מה שנהוג לכנות בשם "מאבקים דתיים במדינה" אין כמעט נושא המעורר סערה ציבורית באותה מידה של חריפות כחוק וכנוהג המקובל במדינת ישראל (כברוב מדינות עולם התרבות המודרנית), שגופותיהם של רבים מן הנפטרים מובאות לפני קבורתן לבדיקה פאתולוגית ע"י נתיחה : לשם קביעת סיבת המוות במקרים שזו לא היתה ברורה, או לשם אימות הדיאגנוזה הרפואית וביקורת הטיפול שניתן לחולה, ולשם הסקת מסקנותשיוסיפו על הידע הרפואי לעתיד. חוק ונוהג זה יש בהם משום עבירה - עכ"פ פורמאלית - על דיני הטיפול במת וקבורתו לפי ההלכה. ההתנגדותלהם מצד חוגים חרדים - מטעמים שברגש, ואולי גם מטעמים טאקטיים - היא הרבה יותר מרה (עד כדי גרימת שערוריות ציבוריות) מהתנגדותם להרבה עבירות אחרות, מהן חמורות ביותר, הרווחות בציבור ונסבלות ע"י הרשות, או אף נגרמות ע"י הממשל והמינהל החוקי במדינה. בוויכוחים הסוערים בנושא זה, בגילויי-דעת והכרזות, וגם במאמרים המיועדים להסברה עניינית מטעם המתנגדים, חוזר ונשנה הטיעון בדבר "קדושת הגוף לאחר המוות", שעליה מצווים "יהודים מאמינים בתחיית-המתים ובחיי העוה"ב", ושההכרה בקדושה זו מבדילה בינם ובין "אלה שאין להם אלא חיי העוה"ז בלבד". ניסוחים אלה יש בהם משום סילוף חמור ומסוכן של הצד הדתי שבבעיה הנדונה. חלילה לנו להשתמש במונח "קדושה" לגבי הגוף - אפילו החי,  ואין צורך לומר המת, ואוי למי שרואה "בין הדברים שבהם נבדלת היהדות מדתות אחרות" את "קדושת הגוף". גוף המת - עמדת "היהדות" לגביו ברורה וחד-משמעית : לא זו בלבד שאין בו "קדושה", אלא הוא אבי-אבות הטומאה! וכך מתחייב מכל מהותה של יהדות ההלכה, שבה אין קדושה קיימת או נוצרת אלא במעשה המצוות, ומצוות לא ניתנו אלא לחיים. רק בעולמו של האדם החי יש תכנים דתיים, ורק על החיים שיש בהם תכנים אלה חל מושג הקדושה. הגוויה המתה היא הפסולת הנושרת מן החיים - ולפיכך היא טמאה. הדינים המתייחסים לגוף לאחר מיתה אינם נובעים מהערכת האובייקט הדומם הזה, אלא מן החיובים והאיסורים שהתורה מטילה על החיים : החי מצווה לקבור את המת ואינו רשאי ליהנות מן המת. אין מצות קבורה שונה, למשל, ממצות סוכה, שאף משמעותה אינה אלא החיוב המוטל על האדם לעשותה,  ולא קדושת הדפנות והסכך. דומה, שהדינים והמנהגים של הקבורה על-פי ההלכה מכוונים לא לשימור הגוויה אלא לסילוקה - להחשת מסירתה לרימה ולתולעה. הקושר את התכנים הגלומים במושגי "העולם הבא" ותחיית המתים בגוויה המתה הזו, עושה את היהדות לפטישיזם ביולוגי. ההתנגשות בין דיני קבורת המת ובין דרכי הרפואה המודרנית טעונה הכרעה ע"י פסיקת הלכה. זהו אחד המקרים המרובים שבהם אי-אפשר להגיע להכרעה מתוך הסתמכות על הלכה קיימת, ואי-אפשר להכניס את הבעיה למסגרת המושגים ההלכתיים הקיימים, אלא מן ההכרח לחוקק הלכה - מאחר שלגבי הבעיה הזאת אין במציאות הלכה, לא לחומרא ולא לקולא, לא לאיסור ולא להיתר. בעיה זו מעולם לא נדונה בהלכה, מאחר שהיא לא נתעוררה אלא בעקבות המציאות של הרפואה המודרנית המדעית, העומדת כולה - כמחקר וכמעש כאחד - על הבדיקה הפאתולוגית השוטפת. לפיכך לא ניתן להסיק מן הדינים הקיימים לגבי הגוף לאחר מיתה שום מסקנה לגבי האסור או המותר היום בנדון. הציבור המקבל על עצמו להסדיר את חייו עפ"י התורה חייב לחוקק - לפי מיטב הבנתו את התורה - את החוק שיחייב אותו עפ"י התורה : האם צרכי הרפואה המודרנית נדחים מפני דיני קבורת מת, או אם  דינים אלה נדחים מפני צרכי הרפואה ? אם נכריע לפי הגישה הראשונה -  חייבים אנו לאסור לא את ניתוחי הגוויה, אלא את עצם ההיזקקות לרפואה ולרופא בימינו ; אם נכריע לפי הגישה השניה - פוסק הענין מלהיות קונפליקט דתי, סכסוך בין "דתיים" ו"חילוניים", ונעשה בעיה אנושית-רגשית, שאותה אפשר לפתור ויש לפתור בלי "מלחמת-תרבות" ר"ל. שתי הגישות האלה אפשריות, ועל הציבור הדתי להכריע ביניהן. פסולה לחלוטין היא הדרך השלישית : "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך" - להטיל איסור על דרך לימודה של הרפואה ויחד עם זה להרבות להיזקק לה וליהנות  מן האיסור. כמו-כן אין כנות דתית בהסכמי-פשרה - של מתן היתר לניתוח הגוויה על סמך דין פיקוח-נפש, כלומר כשיש לצפות שמן המימצא הפאתולוגי במקרה מסויים תוסק מסקנה שתועיל לחולה מסוכן מסויים. האמת היא,  שלעולם אין לצפות שהמימצא במקרה מסויים - ויהיה מה שיהיה - יצמיח ישועה במקרה מסויים אחר, אלא כל מה שנרכש ונלמד בפעילות הפאתולוגית השוטפת נקלט במאגר הידע הרפואי הכולל, והוא מוסיף ליעילותם של הרפואה והרופאים בכללותם, וכל המרבה בכך הרי זה משובח - בחינת "אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחת". העמדה הדתית לבעיית הנתיחה לא תיקבע ע"י בירור בכל מקרה ומקרה אם אפשר למצוא הנמקה והצדקה הלכתית למתן היתר לנתיחה במקרה זה - בירור שברוב המקרים אינו אפשרי כלל. קביעת העמדה הדתית מחייבת הכרעה עקרונית בדבר הסדר הלכתי של הבעיה שהרפואה החדישה גרמתה, או החלטה על הסתייגות מרפואה זו. ענין זה לא כדי ללמד על עצמו יצא,  אלא כדי ללמד על כלל הבעיות של ההלכה במציאות החברתית-תרבותית  שלנו.