‏"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - סדרה זו היא עיקרו של החוק האזרחי ושל החוק הפלילי בדין תורה, ולכאורה בנוי עליה כל המבנה העצום של הלכה למעשה, שגובש בסדר נזיקין - כל הבנין הגדול של משפט התורה אשר נוסח במשנה, בגמרא ובכל עולם פסיקת ההלכה מאז ועד ימינו, במידה שדין-תורה עדיין נוהג בין יהודים שומרי תורה ומצוות.

‏והנה ההלכה הזאת, שהיא תקפה בתודעתם וגם במציאותם של יהודים שומרי תורה ומצוות עד היום - הלכה בדיני ממונות, בדיני נזיקין - שונה מאד ממה שמשתמע מלשון הכתוב בסדרת "משפטים", אם אנחנו תופסים את הדברים ככתבם וכלשונם.

‏בזה אנחנו מגיעים לאחת מן הבעיות היסודיות, אולי הבעיה היסודית, בהבנת עולמן של תורה ומצוות, והוא היחס שבין תורה-שבכתב לבין תורה-שבעל-פה. או-אם נדייק יותר - יחסה של תורה-שבעל-פה לתורה-שבכתב.

‏דעה רווחת בקרב תמימים, ולפעמים בקרב מיתממים, היא שכל העולם הגדול של תורה-שבעל-פה אינו אלא הפרשנות המוסמכת לתורה-שבכתב. אבל לאמיתו של דבר אין זו כלל העמדה של היהדות ההלכתית, התלמודית, הרבנית, אלא זוהי העמדה הקראית. גם לקראים יש הלכה, שאותה הם מציגים כפרשנות של דברי המקרא.

‏הייחוד של יהדות ההלכה ("הרבנית") הוא שהיא מכירה באוטונומיה של תורה-שבעל-פה - שהיא אמנם נסמכת על תורה-שבכתב ומבחינה פורמלית מסתמכת עליה, אבל לאמיתו-של-דבר היא קובעת ומחליטה ופוסקת על-פי הקריטריונים שלה. וסמכותה של תורה-שבעל-פה לפסוק על-פי הקריטריונים שלה היא יסוד אמוני ביהדות ההיסטורית של תורה ומצוות. כי לא פשוטו של מקרא מנחה את האדם מישראל בקיום תורה ומצוות, אלא עולמה של תורה-שבעל-פה.

‏וכך הובנו הדברים האלה על-ידי כל גדולי האמונה וגדולי ההלכה, כשהם עסקו - ורבים מהם לא עסקו בזה - בהבנת היחס שבין תורה-שבעל-פה ותורה-שבכתב, ואנחנו נתייחס לטקסטים אחדים, כבדי-משקל ביותר.

גדול אנשי האמונה וגדול הפוסקים בישראל, הרמב"ם, כשהוא דן בדיני נזיקין, מקבל מצד אחד את "עין תחת עין", את "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", מקבל את הדברים האלה ככוונתה המפורשת של תורה-שבכתב; הוא מסביר, לפי הבנתו, את מידת הרציונליות והביסוס המוסרי של הדבר. אבל יחד עם זאת, מצד שני - הפוסק הגדול בהלכה יודע שכבר מן המקורות הראשונים של תורה-שבעל-פה - מן המשנה ואילך - קבוע שהנותן מום בחברו נענש בתשלומי "נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת", קנס כספי ולא עונש גופני.

‏והרמב"ם אומר, בהמשך ההסבר שהוא נותן לגזרת התורה-שבכתב ("כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו"): "אל תטריד את מחשבתך שאנו עונשים כאן בתשלומים". מי זה "אנו"? "אנו" זה עדת ישראל הדנים על-פי דין תורה. אנחנו עונשים כאן בתשלומים. "כי הכוונה עתה" – ב"עתה" הוא מתכוון לעצמו ולחיבורו - לתת טעם למקרא, לא ליתן טעמים לתורה-שבעל-פה. לתורה-שבעל-פה יש טעמים משלה. אין היא סתם פרשנות של תורה-שבכתב; ותורה-שבעל-פה זו היא המחייבת אותנו.

‏ואנחנו עושים קפיצה גדולה של 500-600 שנה, ומגיעים לאחת הדמויות הייצוגיות של עולמה של היהדות הרבנית, המושתתת על תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה גם יחד - לגאון מווילנה. והוא איננו אומר על "עין תחת עין" שפירושה הוא ממון, אלא: "הלכה עוקרת מקרא". הביטוי הזה מופיע כבר בגמרא, לגבי פרטים מסוימים, אבל הגאון מרחיב את הדבר ואומר: "כן ברובה של פרשה זו (פרשת משפטים) וכן בכמה פרשיות שבתורה". וכאן הוא קובע כלל אמוני גדול: "וזו מגדולת תורתנו שבעל-פה, שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם".

‏"תתהפך כחומר חותם" היא מליצה מספר איוב. והמשל ברור: הכתב בחותם הוא כתב-ראי והיפוך של אותו כתב שמופיע כשמשתמשים בחותם הזה. והנמשל הוא שבתורה-שבעל-פה יש דברים שהם סותרים את מה שאומרת תורה-שבכתב, אבל זו "הלכה למשה מסיני". זאת אומרת, מלכתחילה ("מסיני") ניתנה סמכות לתורה-שבעל-פה לפסוק כפי שהיא פוסקת, אף-על-פי שזה דומה לחותם ולכתב שמתקבל על-ידי החותם הזה.

‏ואחרון-אחרון דברי בעל "קצות החושן", פירוש מאוחר מאד לשולחן ערוך, שהוא יסוד לפסיקה רבנית עד ימינו באותו עולם שעדיין קיימת בו פסיקה רבנית בדיני ממונות. הוא עומד על כך שניתן למורי הוראה בעולמה של ההלכה לפסוק בהתאם להבנתם-הם את התורה, שעל מנת כן ניתנה לנו התורה שנשתמש בה לפי הבנתנו. והוא אומר - והדברים האלה הם כבדי-משקל ביותר - שלא ייתכן כלל שהלכה-למעשה תהיה ניתנת ממש מפי הגבורה, ושאנחנו נהיה קשורים בה ככתבה וכלשונה, "כי אילו היה הכל בכתב מיד ה' עלינו להשכיל, אנחנו כמו זר נחשבנו. כי מה לשכל האנושי להבין בתורת ה'? אבל תורה-שבעל-פה משלנו היא", ולכן אנחנו מבינים אותה, אנחנו יכולים לעסוק בה, אנחנו יכולים לטפל בה, אנחנו יכולים לפתח אותה, מתוך מגמה לקיים את תורת ה'.

‏וניתנה לנו הסמכות לעשות את הדבר, ולא סמכות בלבד אלא חובה עלינו לעשותו. אין כלל תורת ה' בידי עם ישראל אם אין עוסקים בה בהתאם להבנה האנושית על בסיס הרצון לקיים את התורה הזאת.