הויכוח שהתנהל במשך שנה מעל דפי
"בטרם" בדבר הפרדת הדת והמדינה היה הדיון הרציני הראשון בבעיה יסודית של
המדינה והאומה - לדעת רבים הבעיה היסודית, המהותית והגורלית שלהן. בויכוח זה
השתתפו עשרות אנשים מכל מחנות, והד רב היה לו אף בחו"ל. מקצת מן
הדברים שהופיעו ב"טרם" ,תורגמו ונתפרסמו שם בעיתונות היהודית. אופיינית
למציאותנו הציבורית והתרבותית, ומאלפת ביותר היא העובדה, שויכוח כזה לא התנהל בכל
שנות קיום המדינה מעל דפי העיתונים וכתבי-העת של הקואליציה הקלריקלית-אתיאיסטית
השלטת במדינה, לא של אגפה המצהיר על הדת כתוכן פעולתו הפוליטית ולא של האגף המצהיר
על המרד בדת כתוכן מהותו הרעיונית. אלה ואלה יושבים שבת-אחים-גם-יחד בממשלה,
נמנעים מכל בירור של ממש ומכל הסברה של עמדותיהם המוצהרות, שאינן מתיישבות עם
התנהגותם הציבורית, ואוכלים מפריה של המדינה החילונית המוסיפה להתקשט בגינונים של
דת ישראל ; בכך הם מעידים על עצמם שאינם מפלגות פוליטיות-רעיוניות אלא אירגוני
אינטרסים א-פוליטיים.
מחבר המאמר הזה פיתח את התביעה להפרדת
הדת והמדינה כדרישה דתית - סיפוק צורך חיוני של הקיום הדתי, של ההסברה הדתית
והחינוך הדתי במדינה החילונית ודרך מאבק למען השלטת הדת בעם ובמדינה. יחד עם זה,
הצביע על סכנת הניוון המוסרי, ההתרוקנות הרוחנית, הזיוף המהותי וההתבזות הציבורית,
הצפויות לדת המשתלבת במנגנון המדינה החילונית ותומכת יתדותיה בה. המשיגים על
פרוגרמה זו השיבו מה שהשיבו, ודבריהם פורסמו בהרחבה ב"בטרם", ואני ניסיתי
להפריך את טענותיהם. התגובה הציבורית האמיתית – בניגוד לסיסמאות של אינטרסים מפלגתיים – על הויכוח באה לידי ביטוי מאלף ב"פרלמנט הסטודנטים" של
האוניברסיטה העברית, כשרוב הנואמים הדתיים הזדהה עם דרישת הפרדת הדת והמדינה -
מטעמים שבאמונה, במצפון, בצרכי החינוך הדתי והמאבק למען הדת בציבור ; ואילו רבים
מנציגי "השמאל" (במובן אידיאולוגי) צידדו במצב הקיים - מטעמים
שבנוחיות רוחנית, באופורטוניזם מדיני ובמגמה להחלשת השפעתה של הדת. אף מר דוד
בן-גוריון – יד ביד
עם רבני "המזרחי" ומנהיגיו - הסתייג מתכניתי והגן על המצב הקיים כמתאים
לצרכי מגמותיו ושאיפותיו.
[ הערה שהוסיף כאן ליבוביץ'
בספרו יע"מ בשנת 1975: "היום, לאחר מותו של בן-גוריון, מותר לצטט את
דבריו בשיחה פרטית עמי (בשנות ה50) כלשונם: 'אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי
שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו. אני שולל הפרדה
זו – אני
רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה.' " ]
מבחינה רעיונית ועיונית עדיין לא
מיצינו את הנושא לא אני ולא מתנגדי, ולכאורה ראוי היה להמשיך בוויכוח בענין גדול
זה. אולם איתרע מזלם של חסידי המציאות הקלריקלית-אתיאיסטית הקיימת, ואירעו בינתיים
דברים בתחום מציאות זו שעשו המשך ויכוח זה למיותר. באישור ובאימות מלא לכל מה
שציפיתי וחששתי, ומעבר לכל מה שציפו וחששו רוב המסכימים עמי -נתברר בבהירות
שאין למעלה הימנה, ששילובה של הדת במנגנון השלטוני של מדינה חילונית וביסוסה של
המציאות הדתית על מנגנון זה אינה אלא פרוסטיטוציה של הדת לסיפוק אינטרסים
שלטוניים, מפלגתיים, כיתתיים ואישיים. נתגלה, שיחסן האמיתי של המפלגות הפוליטיות
ה"דתיות" להנהלה הדתית "הרוחנית", שבשמה דגלו ואותה רצו
לעטוף במעטפת של קדושה - יחסם של הדתיים-לאומיים ל"רבנות הראשית" שלהם
ושל האגודאים ל"מועצת גדולי התורה" שלהם - הוא כיחס הסרסור לקדשה
המחזיקה בו: כשאין לו טובת-הנאה ממנה הוא בועט בה. "הרבנות הראשית"
נתגלתה כ"רבנות-מטעם" על כל המעלות הטובות שמנו היהודים במוסד זה בכל
תולדותיהם.
משרד-הדתות של ממשלת ישראל, שלמענו
לחמו הדתיים-לאומיים, נתגלה ביחסו לדת ישראל כשאנלוגיה גמורה ל"סינוד
הקדוש" של השלטון הצארי הרוסי ביחסו לכנסיה הפראווסלאבית - ז'נדרמריה של
השלטון לטיפול בענייני הדת ולניצולה לצרכי השלטון. ניהול העניינים הציבוריים של
היהדות הדתית "המאורגנת", המופיעה כנציגת דת ישראל במדינה ובאומה, עבר
לידי אירגוני-סתרים, שהדת היא מקור-הפרנסה ויסוד הקריירה של חבריהם. בכל תולדות
ישראל לא הגיעה דת ישראל לידי התבזות, השפלה עצמית, חילול כבודה וחילול-השם כאשר
הגיעה בעטיה של "המדיניות הדתית" שבשילוב הדת במנגנון
המדינה.
מעתה אין לי עוד להתווכח עם מתנגדי
בדבר הצורך בהפרדת הדת והמדינה. כל החס על כבוד קונו ועל כבוד התורה, כל הרוצה
למנוע הרס מוחלט של התורה והאמונה, יודע היום מהי הדרך שיש ללכת בה מבחינה פוליטית
וחברתית. בקורת-רוח רבה אני מציין, שהכרת האמת חדרה עתה לחוגים רחבים של היהדות
הדתית אשר עד לפני זמן מועט לא הבינה או לא רצו להבין את הבעיה ואת
פתרונה.
ההכרה שהפרדת הדת והמדינה נעשתה הכרח
חיוני לעצם קיומה של דת ישראל כגורם מחנך ומשפיע וכמציאות חיה בעם ובמדינה, היתה
עכשיו לנחלת רבים בציבור הדתי, אשר עוד לפני זמן מועט היו מזדעזעים לשקול תכנית
להפרדה זו. רבים מבינים היום, שאם לא תחדל הדת להיות עיסקה פוליטית-אדמיניסטרטיבית
היא צפויה להתנוונות גמורה. התכנית למציאות דתית אוטונומית, המקיפה את בעיות
הפעילות הדתית בתחומים העיקריים של חיי הציבור, הותוותה ע"י מחבר רשימה זו
("בטרם", רנט-רס, ספטמבר 1959) ונידונה הרבה, בעיקר בחוגי הנוער הדתי,
ורבים השואלים מהי הדרך
להגשמתה.
על כך נאמר: הפרדת הדת והמדינה, לשם
הצלת היהדות, לא תבוצע - ואינה יכולה להיות מבוצעת - ע"י הגופים
הרפרזנטטיביים של היהדות הדתית וע"י מוסדותיה ואירגוניה הקיימים, בין אם הם
מכונים רוחניים (רבניים) או חילוניים (מפלגות, הסתדרויות), כי כל אלה מושרשים
במציאות של שילוב הדת בשלטון ובמינהל חילוניים ; אין הם גופים דתיים אלא
גופים פוליטיים או חברתיים לפיקוח על הדת או לניצולה. התיקון לא יוכל לבוא אלא
מלמטה - מן היהודים הדתיים הקיימים בשעה זו כיחידים או אלה שיסכימו להתקיים שעה
קלה כיחידים, בלי מסגרת אירגונית, עד שמסגרת חדשה כזו תצמח מתוך עצם הפעולה של
שיחרור הדת מכבלי הקנוניות הפוליטיות-ציבוריות והמנגנון הפקידותי-חילוני. יהודים
דתיים חייבים להודיע, שדבר אין להם עם המוסדות לטיפול בדת, המקויימים מטעם שלטון
לא-דתי והקיימים בכוחו ובסמכותו של שלטון זה, והם חייבים לסרב להשתתף כבוחרים או
כחברים במוסדות וגופים כאלה, ואסור להם להתחשב בהם כהנהגה דתית. צעד הפגנתי זה כבר
תהיה בו משום התחלה של הבראה ושל החזרת כבוד התורה, שירד
פלאים.
העושים את הצעד הראשון הזה יגשו להקמת
קהילות, שאינן מקבלות גושפנקה רשמית מטעם השלטון החילוני, אינן מוחזקות
על-ידו ואינן תלויות בו. חבר הקהילה יהיה כל יהודי המביע רצונו להיות חבר בה ולתת
את ידו להחזקתה כפי יכלתו, בהתאם לשיטת מסי-התנדבות אשר יוסכם עליה. בזה יחודש גם
בישראל המצב הנורמלי של היהדות - שדת ישראל על מוסדותיה מוחזקת ומקויימת ע"י
הדבקים בה ואינה תולה את קיומה בחסדי אחרים. ייתכן, שבתחילה לא יקומו אלא גרעיני
קהילות כאלה, אך אין ספק שתוך זמן לא-רב יתלכדו סביבם ובתוכם כל היסודות הבריאים
שביהדות הדתית, ביחוד הנוער הדתי, ואחריהם ייגרר כל הציבור הדתי [ ליבוביץ
הוסיף ביע"מ: "תצפית זו לא נתאמתה (1975)" ] - פרט לקבוצות
האינטרסים שפרנסתם, משרותיהם ועמדתם הציבורית קושרים אותם למשטר של דת הביורוקרטיה
החילונית. הקהילות העצמאיות יקימו לעצמן את כל המוסדות הדתיים, ויחזיקו אותם,
ויקיימו את כל השירותים הדתיים, הכל לפי מיטב המסורת היהודית, שקיימו וקיבלו עליהם
היהודים - ובכלל זה קיבוציהם העניים ביותר - בכל ארצות פזוריהם בכל הזמנים, מפולין
עד מרוקו ומאמריקה עד תימן, עד שקולקלו ונתקלקלו ע"י המשטר החברתי-מדיני
בישראל, שהרגילם לקבל את המוסדות והשירותים הדתיים מידי הרשות הלא-דתית. המשבר החולף,
אשר יעבור על המוסדות והשירותים האלה ברגע הינתקם מקופת המדינה החילונית,
יהיה משבר של הבראה מוסרית. אם יתברר, שאין הציבור הדתי מסוגל להתגבר על משבר
הכרחי זה - יוכח בכך שאין עוד זכות-קיום וסיכויי-קיום לדת ישראל. הקהילות הדתיות
העצמאיות תבחרנה לעצמן רבנים – אם תראנה צורך בכך. שיחרור הדת מן "הרבנות מטעם" יהיה
הזדמנות לבירור רציני ומעמיק של בעיית הרבנות בכללה: אם יש לקיים גם בימינו את
המוסד הזה, שהיה המסגרת לחיי-התורה כ800- שנה, או שמא יש לחדש היום את המצב שמלפני
תקופת הרבנות, שבו היו הכרעות דתיות-הלכתיות נעשות על דעת הקהל – קהל היהודים
הרוצים בקיום התורה ובשמירת מצוותיה. דבר שאינו צריך להאמר הוא, שאם כוונתו של קהל
זה לקיים את התורה תהיה כנה, יימלך בתלמידי-חכמים שבתוכו שבתוכו ויושפע
מחוות-דעתם.
הקהילות הדתיות העצמאיות ורבנותן אם
תקום כזאת - לא תכרנה בסמכותה של הז'נדרמריה לעיניינים דתיים המכונה "משרד
הדתות" ; הן תוכלנה לסרב להכיר בה, מאחר שתהיינה גופים ציבוריים עצמאיים שאינם
מבקשים את חסותו של השלטון, לא את מענקיו ולא גושפנקה רשמית מטעמו. כמו-כן לא
תכרנה בסמכות הדתית של "רבנות מטעם", הממונה ע"י שלטון של מדינה
חילונית בסיוע של "דתיים" המשרתים שלטון זה או נהנים ממנו. בין אם יהיו
לקהילות העצמאיות רבנים משלהן, בין אם תוותרנה על מוסד רבני - על-כל-פנים לא תהיה
עוד "רבנות ראשית" ממלכתית, שהוא מוסד זר לחלוטין לרוחה ולתכנה של יהדות
התורה וההלכה, שאינה מכירה במבנה ההייררכי של מוסדות התורה ושבה נבעה שמכות ההכרעה
ההלכתית תמיד מן ההערכה וההערצה שרכשו לעצמם אישים מסויימים בתוקף סגולותיהם
האישיות, ולא בתוקף מעמד רשמי. כל ה"רבנים הראשיים" בתולדות ישראל לא
היו אלא ממונים מטעם שלטון זר לפיקוח על היהדות – כולל החכם באשי בתורכיה ובא"י, ש"הרבנות הראשית"
של א"י המנדטורית ושל מדינת ישראל החילונית היא יורשתו ההיסטורית.
היהדות הדתית, שמתקיימת מכוח עצמה
ושמוסדותיה אינם חלק ממנגנון אדמיניסטרטיבי חילוני ואינם סמוכים על שולחנו, תעורר
מהפכה במיבנה של החינוך הדתי ושל מקומו במדינה. היא תוכל לנהל מאבק הסברתי גלוי
וחריף למען החינוך הדתי ונגד החינוך החילוני – מאבק שהיהדות הדתית הרשמית, רבנותה ומפלגותיה הקשורות בשלטון
החילוני משתמטת ממנו היום. היהדות הדתית החפשית תפעל למען החינוך הדתי באמצעות
היהודים הדתיים שבוועדי-ההורים וע"י הלחץ הציבורי שיופעל מצד הקהילות. בדרך
זו ירוכך - ואולי אף יבוטל לגמרי - הפילוג בין הזרמים השונים של החינוך
הדתי, המקויימים היום באורח מלאכותי ע"י הקצבות הניתנות לבעלי
"הזרמים" השונים מקופת
המדינה.
הפרדת הדת והמדינה, ז.א. הוצאת הדת
מהמסגרת האדמיניסטרטיבית של משטר חילוני, זוהי פריצת חומות הגטו הדתי שהוקם במדינת
ישראל : תחום מסויים שיוחד לדת ישראל במדינה ובחברה החילונית ושהיהדות הדתית
הרשמית מסכימה לא לצאת ממנו. הדת העצמאית, הקהילות העצמאיות ומוסדותיהן, תעמודנה מול
המציאות החילונית ולא תהיינה חלק נסבל בקרבה. כאן יתחיל המאבק הרוחני, החינוכי,
הציבורי, החברתי והמדיני הגלוי על התורה בכל פינות החיים בעם
ובמדינה.
