התורה, אשר עליה עומדת היהדות ההיסטורית, היא דתו של עם ולא דתה של מדינה. זוהי משמעותה הן מבחינת התפיסה ההיסטוֹריוֹסוֹפית הדתית המסורתית והן מבחינת מהלך ההיסטוריה הריאלית של עם ישראל כעם היהדות, מראשיתה ועד היום.

הדיון בדת מחייב לכאורה הבחנה בין תכניה האמוניים ובין התגלמותה המוֹסדית. יש רואים באמונה כשלעצמה את הגרעין הערכי של הדת, ובמוסדותיה – את הקליפה. אך הבחנה זו אינה תופסת לגבי היהדות, שבה תורה ומצוות (או אמונה והלכה) היו תמיד יחידה אחת, וזאת בכל המובנים של המושג הגדול "תורה", תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה.

מראשית קיומו ועד המאה ה-19, העם היהודי הגדיר את עצמו כעמה של התורה המוֹסדית, ולא מבחינה רעיונית בלבד, אלא דווקא מבחינה מציאותית: ההלכה היתה בפועל התוכן של לאוּמיוּתוֹ. "אומתנו אינה אומה אלא בתורותיה" – אימרה זו של רב סעדיה גאון לא היתה נוֹרמאטיבית אלא אֶמְפּירית: יהוּדיוּת ויהדוּת היו חופפות, והפורש מן היהדוּת פרש אוטומאטית מן היהוּדיוּת.

מצב זה נשתנה מיסודו למן המאה ה-19 ואילך, משעה שחפיפה זו פסקה מלהתקיים. היום, הלאומיות היהודית אינה מוגדרת יותר בשום תוכן ערכי – רעיוני או מעשי – המקובל ומוסכם על כל המוּדעים ליהוּדיוּתם. מכאן הבעייתיות של מושג העם היהודי בימינו.

מה מקומם של המדינה ושל הרעיון המדיני בתוך הסבך הזה? ביהדות הקלאסית, מעֵבר למשמעותה של התורה לגבי האדם כיחיד – המחשת מוּדעוּתוֹ למעמדו לפני האלהים – תכליתה של התורה (שהתגבשה בהלכה) היא גם עיצוב מסגרת קיומית (ומוסדות הנגזרים ממנה) לעם כמכלול בני-אדם המוּדעים למעמד זה והחייבים בתורה ובמצוותיה.

בהקשר זה, המושג "עם" אינו מציין חברה המאופיינת על-ידי מסגרת מדינית דווקא, כלומר על-ידי מנגנון שלטוני בעל סמכות וכוח של כפייה על תושביה של טריטוריה מסוימת. מתוך שלוש הרָשוּיוֹת הקובעות את מהותה של חברה המאורגנת כמדינה, התורה אינה מחייבת מלכתחילה אלא רָשוּת מחוקקת-שיפוטית בלבד (ללא הפרדה בין שתי הפונקציות הללו), שסמכותה נובעת מן ההכרה שהחברה מכירה בתורה; לעומת זאת, רָשוּת מבצעת בעלת סמכות עצמית וכוח כפייה – לשון אחר: ממשלה – אינה מקובלת אלא בדיעבד, כסיפוק של צורך, במידה שצורך כזה אכן קיים.

עיקר גדול זה מסביר את היחסים המסובכים שהתקיימו בין הדת והמדינה בשתי התקופות שבהן עם ישראל הקים וקיים מנגנון של שלטון מדיני ועצמאות מדינית (בתקופה המקראית ובמלכות בית חשמונאי), וכן את היחס בין הדת והרעיון המדיני בתקופות הארוכות של העדר מסגרת מדינית עצמאית (בתקופת בית שני ומן החורבן ועד לדורנו).למעשה, הדת והמדינה לא נפגשו מעולם על מישור רעיוני או מעשי משותף: בתודעה הדתית יש לדת משמעות ערכית – כעבודת ה', הדת היא תכליתו של האדם ושל הקיבוץ האנושי, העם; למדינה אין אלא משמעות אינְסְטרוּמנטאלית בלבד – ככלי לסיפוק צרכים מסוימים של האדם ושל העם. והיחס הזה קיים ועומד גם כשהדת רואה את סיפוק הצרכים הזה כלֶגיטימי וסומכת את ידה עליו. לעומת זאת המנגנון השלטוני מטבעו רואה את עצם קיומו כתכלית העם; את הדת הוא משתדל לנצל לצרכיו, ואם הדבר אינו עולה בידו – היא בעיניו גורם מפריע ומזיק.

משום כך, המיפגש בין עולמה של התורה לעולמה של הרשות המדינית – גם זו המוּכּרת מבחינה דתית – היה תמיד מפגש של מאבק: המלכים מול הנביאים "עוכרי ישראל"; מלכי בית חשמונאי הצדוקים מול חכמי התורה. מהותה וגדולתה של הדת בכך שהיא שומרת על עצמאותה כלפי השלטון ומבקרת ללא הרף את פעולותיו, ובדרך זו משמשת תריס בפני הסכנה הנוראה של העלאת האינטרס של העוצמה השלטונית-ממלכתית הלאומית לרמת ערך עליון. דת המזדהה עם השלטון ומעמידה את עצמה בשירותו מתנוונת ונעשית עבודת אלילים – האומה, הארץ, המדינה. זוהי משמעותו של עימות הדמים שבו ניצב אליהו, נביא ה', מול נביאי הבעל והאשרה הסרים לפקודת אחאב ואיזבל (מלכים א, יח).

בעולמה של ההלכה ניכרת שניוּת ביחס למנגנון השלטוני של המדינה. במישור המציאות הממשית, ההלכה רואה במדינה עולם נפרד לחלוטין: המדינה הקיימת בפועל אינה מוסד של התורה, אף כי היא נדרשת להיות נתונה לביקורת ההלכה. במישור האוּטוֹפּי, קיים החזון של מדינה המוקמת מטעם התורה ופועלת אך ורק על-פי המתחייב ממנה.מדינת ישראל, שחידשה בימינו את העצמאות המדינית היהודית, אינה "מדינה יהודית" במובן של מדינת היהדוּת, אלא היא מדינתו של העם היהודי כּמוֹת שהוא היום. מאחר שעם זה אינו מוגדר עוד כעמה של היהדות – היהדות כתוכן הלאומי המקובל ומוסכם על הכל – גם מדינתו היא חילונית במהותה, גם אם הרוב המכריע של אזרחיה רואים בה את המשכה של ההיסטוריה של העם היהודי, שאכן היתה ההיסטוריה של היהדות. דת ישראל, כיֵשוּת רעיונית וכיֵשוּת עובדתית, מוסיפה להתקיים; אך המציאות הפוליטית הקיימת טשטשה את העימות הגדול שהיה קיים תמיד בינה ובין המדינה. העימות הזה נמנע על-ידי הסכם (לא-מפורש) בין שני המחנות, הסכם שתוצאתו היא מישטר מדיני וחברתי שהוא חילוני מיסודו, אבל מקושט באביזרים השאולים מן המסורת הדתית של העם היהודי. הסכם זה, הבנוי על השתמטות מן המאבק על התכנים הערכיים של המציאות הלאומית, הוא מקור לשחיתות דתית, מוסרית ואזרחית גם יחד. למצב זה אין תקנה אלא בהפרדת הדת מן המדינה; רק הפרדה כזו תאפשר מאבק פוליטי, חברתי, תרבותי וחינוכי גלוי ביניהם – מאבק הכרחי לחיוניותה של לאומיות יהודית – כפי שהיה לכל אורך ההיסטוריה של עם ישראל.