אני מודע למשמעות של הגוף שבפניו אני מופיע כאן, למשימות
הגדולות והעצומות המוטלות עליו. אפשר שהעבודההסוציאלית היא עיקרה של הפעילות
החברתית, ושכל בעיות מדיניות חוץ ובטחון וצורות שלטון וכו' אינן אלא מעיןבנין-על
מעל לבעיה הסוציאלית, שהיא הדבר שאתם מטפלים בו. אינני סוציולוג ואינני פסיכולוג,
שהם שני כישוריםהדרושים כאן מבחינת ידע מקצועי, והעיקר – אני חסר כל נסיון בדברים
הללו. לכן אכוון את דברי להיבט אחד בלבד של בעיית המשטר החברתי-מדיני במדינת ישראל,
שהוא בעייתה המרכזית, משעה שמדינתנו הפכה להיות מערכת של שלטון עם אחד על עם אחר.
אינני עוסק בנושא הכללי של "מטפל ומטופל", שהוא דבר הדורש התמחות בעניינים שתחומם
בסוציולוגיה ובפסיכלוגיה ובהבנה אנושית הנובעת מתוך הנסיון של העיסוק בדברים הללו.
אני אוכל לעסוק רק בחלק של הנושא הזה - בענין של שולטים ונשלטים, זאת אומרת - בנושא
פוליטי.
הדיון במכלול התוצאות שהיו - ועוד תהיינה - למדינת ישראל
מכיבוש "השטחים" והטלת שלטוננו על עמם, מבחינת מה שכיבוש זה עולל לעם היהודי
במדינה, למבנהו החברתי, למשטרו המדיני, לדמותו הרוחנית והמוסרית, למעמדה של המדינה
בעולם ולסכנות הקיומיות הנובעות מכל זה - דיון זה חורג ממסגרת תכנית הכינוס הזה.
לפיכך לא אדון אלא בהיבט אחד של מכלול זה: היחסים בין השליטים והנישלטים, בהתאם
לנושא של הכינוס.
לשם הדגמת עמדתי, אני יכול להתייחס למאמר שכתבתיו לפני
כמה שנים, כשנה אחרי מלחמת ששת הימים. בדרך-כלל מכוער הוא לקום ולהכריז מתוך סיפוק
עצמי:"הלא מראש אמרתי לכם זאת". אולם במקרה זה אולי מותר לי לעשות כדבר הזה, משום
שבזמן האחרון הרבה בני-אדם - ביניהם כאלה שאיני מכירם כלל - מזכירים לי את המאמר
ההוא שמלפני 12 שנים, שבו אמרתי שהניצחון המזהיר באותה מלחמה ותוצאותיו, שהן השחרור
(או הכיבוש) של כל שטחי ארץ ישראל ההיסטורית, עשויים להתגלות בהיסטוריה כנקודת-מוצא
של תהליך של שקיעתה ונפילתה של מדינת ישראל. באותה שעה עוררו דברים אלה רוגז או
תמיהה, ובין אלה הקרויים "אישי ציבור" ידוע לי רק על איש אחד אשר הסכים אתי בכל לבו
בעניין הזה;האיש הזה כבר איננו בחיים: הוא פנחס לבון ז"ל. היום רבים מזכירים לי את
המאמר ההוא ומוסיפים:"היום אנחנו מבינים שצדקת".
החלוקה לשליטים ונשלטים היא אחד המרכיבים של מהלך
ההיסטוריה האנושית כולה, ושני פנים לה: (1) שלטון-יחיד או שלטון-מיעוט במסגרתה
המדינית של חברה שהיא אומה אחת - אבל לא בזה אנו דנים כאן;(2) שלטון של חברה
המגובשת כאומה אחת על חברה המגובשת כאומה אחרת. התופעה הזאת היא שאיפיינה את התקופה
ההיסטורית של מאות- השנים האחרונות: השלטון הקולוניאלי, שבו היו נתונים כשני-שלישי
(או שלושת-רבעי) המין האנושי דורות רבים עד אמצע המאה ה-20, ותוצאותיו של המשטר
הקולוניאלי הזה הן לגבי המדינות השליטות והן לגבי העמים המשועבדים להן. מה שמצייו
את התקופה ההיסטורית שבה אנו חיים בדור הזה, את עשרות השנים האחרונות, את אמצעיתה
ואת מחציתה השניה של המאה העשרים, הוא תהליך הדקלוניזאציה הכלל-עולמית. זאת היא
העובדה החשובה ביותרב-30-40 השנים האחרונות, יותר מאשר כל המלחמות וכל המהפכות
האחרות: השינוי המוחלט של המבנה של כלל החברה האנושית על פני כדור-הארץ, התהליך
הכללי של הדקולוניזאציה.
גם היום יש הרבה מדינות שיש בהם שליטים ונשלטים, ומבחינה
זו המאה ה-20 גרועה מהמאה ה-19. חברות ומדינות שבהן קיימת רודנות של יחידים או של
קבוצות אנשים השולטים על המוני בני-עמם הן היום תופעה בקרב רוב האנושות. אבל אלה הם
שלטונות במסגרת עמם וחברתם, וזה דבר אחר לגמרי מאשר הדבר שבו אנו עוסקים כאן. משטר
של שלטון של אומה על אומה, בצורה מפורשת ואף פורמאלית ממש, קיים היום למעשה רק בשני
מקומות על פני כדור-הארץ: במפלצת שהיא אפריקה הדרומית ובמפלצת שהיא ארץ-ישראל
השלמה. רק בשני המפלצות האלה קיים היום מצב כזה, ובכל מקום אחר הרודנות היא ענין
פנים-לאומי. אפילו בברית-המועצות, המקיימת שלטון על עשרות לאומים, אין מבחינה
פורמאלית שלטון של העם הרוסי על עמים אחרים. לאמיתו-של-דבר אין היום לעם הרוסי עצמו
שלטון עצמי.
מהי משמעות דבר זה לגבינו אנו? אני פונה אל דוקומנט, שהוא
ספק-רציני ספק-מצחיק, אבל העובדה שהוא מצחיק מעוררת בעיות חמורות מאד. זה "מכתב
למערכת" בגיליון של עיתון מהיום הזה, שאותו קראתי הבוקר. הכותב חותם
"קיבוצניק",המבקש שלא לפרסם את שמו. במכתבו הוא מוחה על מאמר שהופיע באותו עיתון
לפני שבועיים, שמחברו התריע על קיפוח זכויותיהם של אזרחים ערבים במדינת ישראל והביא
דוגמאות לכך. על אותו מכתב באה תשובה, שבה הכותב מצביע על כך שבכפרים הערבים
שבסביבות קיבוצו רמת-החיים של התושבים עולה משנה לשנה, והם עצמם אינם מכחישים דבר
זה. בכל מקום בכפרים אלה אפשר למצוא מכוניות פרטיות, בני הכפר נוסעים לבילויים
בערים היהודיות, ומספר הטלפונים בכפרים כיום גדול פי 50 ממה שהיה לפני 10 שנים וכו'
- אבל הערבים הללו כפויי-טובה הם ושונאים אותנו למרות כל הטובה שעשינו עמם. אותו
מחבר זועק חמס על העוול שערבים אלה עושים לנו: למה אין הם תומכים במדינה, למה אינם
משרתים בצבא ישראל להגנת הארץ הזאת, שהיא לכאורה ארצם וכו'. דומני, שאיני צריך
להוסיף פירוש על הדבר הזה, המראה את עיוות התודעה, שנגרם ע"י העובדה שהמדינה מקיימת
שלטון כפוי על עם זר. לכותב המכתב ההוא, כלחלק גדול של הציבור, חסרה ההבנה שכל
"טובה" שאנו עושים לבני העם ההוא מן ההכרח שיגביר את האיבה כלפינו. לכאורה מדובר
כאן בערבים אזרחי מדינת ישראל, בעלי זכויות-אזרח במדינה, שמהם אפשר היה לדרוש יחס
של נאמנות למדינה. אולם מה עוללנו להם - ואף לנו עצמנו - ע"י טפשותנו המרושעת
שבביטול הקו הירוק ? בזה איחדנו את מחצית-מיליון הערבים אזרחי מדינת ישראל עם ½1
מיליון אחיהם שמעבר לקו, ועשינו אותם יחד לעם אחד המשועבד למדינת ישראל. בזה עשינו
את האיבה והשנאה למחוייבות המציאות הפסיכולוגית וביטלנו את הסיכויים לנורמליזציה של
היחסים בין יהודים וערבים אפילו בגבולות מדינת ישראל שמצד זה של הקו, ואצ"ל - בין
יהודים וערבים שמן הצד ההוא. גם הערבי אזרח מדינת ישראל מוכרח לחוש את עצמו - ללא
תלות במעמדו החוקי במדינה – כמושפל בהיותו בן אומה המשועבדת כולה למדינה זו. הבעיות
הקשורות במציאותו של מיעוט לאומי זר הן קשות לכל מדינה ומדינה;אבל עם מידה מסויימת
של תבונה ושל סובלנות יש סיכויים לפתרונן. במה דברים אמורים? – בשלטון המדינה על
בני אומה אחרת כיחידים או כקבוצה של יחידים מאותה אומה, כשאותה אומה עצמה זוכה אף
היא לעצמאות בארצה;ואין הדבר כן כשאותה אומה כולה נתונה למרותה של המדינה הזרה.
אינו דומה מעמדו של ערבי במדינת ישראל לפני כיבושי 1967 למעמדו לאחר המלחמה ההיא.
לפנים, כשכמה מאות-אלפים בני העם הערבי הפלשתיני כבר נכללו במסגרתה של מדינת ישראל,
אבל העם הפלשתיני בכללותו לא היה נתון למרותה – לא היה כל אחד מאותם מאות-אלפים
חייב לחוש את עצמו נפגע בכבודו האנושי והלאומי מחמת היותו תושב ואזרח במדינה שאינה
מדינת עמו: כי עמו לא היה משועבד לה;מה שאין כן היום, כששעבוד זה הוא עלבון צורב
לו, גם אם לא נפגע מעמדו החוקי האישי במדינה.
אין מקום שאפשר לחוש בו בשינוי שחל ב-12 השנים האחרונות
מאשר כאן באוניברסיטה. הבעיה של היחסים בין יהודים וערבים במסגרת המוסד הזה, שאני
בן בית בו, מעולם לא היתה פשוטה. אבל היום היא אחרת לגמרי ממה שהיתה עד מלחמת ששת
הימים. הסטודנט הערבי אז לא ראה עצמו כבן אומה המשועבדת למדינת ישראל, משום שהאומה
הפלשתינית כאומה היתה מחוץ לתחום השלטון היהודי. גורלו האישי, גורל משפחתו או כפרו,
היה כזה שבתוקף מציאות היסטורית ופוליטית שנוצרו בדור האחרון הוא חי במסגרת האזרחות
של מדינת עם אחר, שאותה כמובן אין הוא אוהב כלל וכלל;אבל עם זה יכול היה להשלים.
היום זה בשבילו מצב ללא-משוא. אמנם הוא אזרח מדינת ישראל ויש לו זכויות רבות, כגון
עצם העובדה שהוא מתקבל לאוניברסיטה העברית באותם התנאים שבהם מתקבל יהודי, ושמטפלים
בו כשם שמטפלים בסטודנט יהודי. אבל מבחינת תודעתו הוא היום בן אומה משועבדת, שמדינת
ישראל שוללת ממנה את זכות העצמאות, המוקנית היום לכל אומה בעולם.
ע"י ההחזקה בשטחים הפכנו חלק של אוכלוסית אזרחי המדינה,
כ-15% מהם, לשונאיה-בנפש של המדינה, ואין הם יכולים להיות אלא שונאיה. זהו אחד מן
הדברים הרעים המרובים אשר גרמנו לעצמנו בסלקנו את הקו הירוק ובהשתלטותנו על השטחים.
שטחים אינם אלא ענין גאוגרפי, אך אנו השתלטנו על בני-אדם, קרוב ל-1.5 מליון בני-אדם
זרים לנו, היושבים בשטחים האלה. אשר למשמעותו של דבר זה לגבי העם היהודי – כבר
כתבתי לפני 12 שנים, שהמפלצת הקרויה ארץ ישראל השלמה פוסקת מלהיות מדינת העם היהודי
והופכת למעין רודזיה-זימבאבווה תחת שלטון יהודי. היום רודזיה-זימבאבווה כבר אינה
קיימת, והפכה לזימבאבווה-סתם במסגרת התהליך האוניברסאלי של הדקולוניזאציה. רק לנו
יש היום רודזיה-זימבאבווה, תחת שלטון יהודי, והיא נקראת ארץ-ישראל השלמה.
אולם נוסף על הבעיה הלאומית יצרנו גם בעיה סוציאלית, והיא
הנוגעת במיוחד לכם, העובדים הסוציאליים. אנו מערערים בהדרגה את אשיות המשטר
הדמוקרטי והסוציאלי של חברתנו. הערבים נעשים העם העובד, והיהודים - מנהלי העבודה,
פקידים ושוטרים, ובראש ובראשונה - שוטרי-חרש לפיקוח על הערבים העובדים ולבילוש
אחריהם: הכל כבדרום-אפריקה.
הפסיכולוגיה של חברה קולוניאליסטית מתבטאת בטימטום השכל
והרגש האנושיים ובחוסר כל הבנה לרוחם של הנשלטים, ודבר זה משתקף באותו מכתב למערכת
שעליו כבר הצבעתי. ממהותו של משטר קולוניאלי-כיבושי שהוא משחית את בעליו ומכה אותם
בטפשות וברשעות, בשחררו את השליטים ממגבלות חוקיות המוטלות על השלטון בחברה מתוקנת,
בהתירו להם מתן סיפוק ליצרים אפלים (המכונים "לאומיות", "פטריוטיזם" וכד'), בהרגילו
אותם לנהוג בקיפוח זכויות האדם, זכויות אזרחיות ומדיניות של בני העם המשועבד, וביחס
של בוז והשפלה כלפיהם;הוא אף מאלץ אותם לנהוג כך – כדי לאפשר את המשכו של שלטון זה.
זאת היתה וזאת היא המציאות בכל משטר כיבושי, בכל העמים ובכל מקום בעולם;היא מתחייבת
מעצם מהותו של שלטון כיבושי, ומהות זו אינה ניתנת לריכוך, "להומאניזאציה" או
ל"ליבראליזציה". אנו כבר עדים לכל התופעות הללו בתחום שלטוננו בשטחים – החל בהטלת
ענשים קיבוציים, הגליית תושבים ממולדתם, פיצוץ בתים, גזל אדמות, סתימת בארות מים
לנוודים במדבר וכו', וכלה בפגיעות בכבוד האדם, ועד להתרת דמם של התושבים הערבים ע"י
הענקת חנינות לרוצחיהם היהודים. שלטון כיבושי אינו בר-קיימא אם הוא "הומאני" או
"ליבראלי", וכל הטוענים אצלנו לעשיית הנחות או הקלות לאוכלוסיית השטחים, לביטול
הממשל הצבאי וכד', עם המשכת החזקתנו בשטחים – אינם אלא תמימים או מיתממים צבועים.
אבל השלטון הקולוניאליסטי-כיבושי משחית גם את הנשלטים.
מסתבר, שהיום כל ערבי שבתחום השלטון הישראלי, במדינה ובשטחים, הוא איש אש"ף – בפועל
או בכוח. ז.א.: אפשר שיהא מוכן גם למעשי טרור. אינני יכול להתמרמר על כך התמרמרות
מוסרית, כי מטבעו של שלטון כיבושי-קולוניאליסטי שהוא מחולל תנועת ההתנגדות
וההתקוממות (resistance) בעם המשועבד, ומטבעה של תנועה כזאת שהיא מתגלגלת בטרוריזם,
ומטבעו של טרור זה שהוא גורר פעולות תגמול מצד השלטון, המהוות אנטי-טרור - וחוזר
חלילה. כל המתנגד באמת ובתמים לזוועה של מצב זה וחושש לאסון שהוא עתיד להמיט על העם
הישראלי-היהודי ועל העם הפלשתיני-הערבי יחד - חייב להבין שאת הזוועה הזאת ואת האסון
הזה אין למנוע אלא ע"י חיסול מוחלט של הכיבוש.
בינתיים המציאות הסוציו-פסיכולוגית במערכת שליטים-נשלטים
של "ארץ-ישראל השלמה" מורעלת ע"י תחושת איבה הדדית, הנעשית שנאה עיוורת, וע"י תחושת
בוז הדדית. אינני צריך להציג ולתאר כאן כיצד היהודי-הישראלי "הממוצע" השליט מתייחס
לערבי הנשלט. אולם אפשר שיש צורך להדגים כאן כיצד נראה העם השליט לעם הנשלט לאור
היחסים שנתרקמו ביניהם. מפי סטודנט ערבי באוניברסיטה שלנו שמעתי (בשעת ויכוח סוער
בין קבוצת סטודנטים יהודים וסטודנטים ערבים): "הערבי הבא מכפרו לעיר היהודית – מה
הוא רואה שם? כל פועלי הבנין הם ערבים;כל עובדי הנקיון העירוניים, כל מתקני המדרכות
והכבישים, הם ערבים;כל הזונות הן יהודיות". באווירה החברתית והנפשית של יחסי שליטים
ונשלטים אין צד אחד מסוגל להבחין בשום דבר חיובי בצד שכנגדו. אם ייאמר לאותו ערבי:
"אלמלא השלטון הישראלי ומפעלו החינוכי בכפר הערבי לא היית היום סטודנט באוניברסיטה
העברית או בטכניון, סטודנט אשר בעוד שנתיים יהיה רופא או עורך-דין או מהנדס, אלא
היית פלח אנאלפביתי כמו אביך ואבי-אביך" – יענה שכל זה איננו שווה לו בכל עת שהוא
חש בהשפלה שבשייכותו לעם משועבד נטול זכות העצמאות המגיעה לכל עם ועם. בצורה זו
מעוצבים יחסי שליטים ונשלטים. במסגרת שלטון זה שום דבר איננו ניתן לתקנה;שום רצון
טוב, שום מגמות טובות, שום שאיפות נעלות וצודקות לא יועילו. התיקון יכול להיות רק –
ההסתלקות מהשלטון הזה.
אני משוכנע שפרסה יהודית לא תשאר מעבר לקו הירוק, ושפרשת
הגדה המערבית ורצועת עזה תסתיים בדרך שהסתיימה פרשת סיני. השאלה אינה אלא מה יהיה
המחיר – מבחינת החורבן הפנימי – שנצטרך לשלם לפני שנוחזר לקו הירוק. מדוע "שלמות
הארץ" היא בלתי אפשרית וחלוקתה היא דבר בלתי נמנע? משום שהמצב הקיים הוא תוצאה של
היסטוריה של אלפיים שנה – לא תוצאה של 13 השנים האחרונות, וגם לא תוצאה של 32 השנים
האחרונות, זמן קיומה של מדינת ישראל. הוא תוצאה של היסטוריה של אלפיים שנה, שאינה
ניתנת לתיקון, גם אם היא מעוותת. אנו יודעים את ההיסטוריה של העם היהודי באותה
תקופה, את ההיסטוריה של הארץ הזאת באותה תקופה, ואף את ההיסטוריה של העם הערבי
-1400 השנים האחרונות. כתוצאה מהיסטוריה זו, שאיננה ניתנת לשינוי ואיננה ניתנת
לתיקון, קיימים כיום שני עמים אשר כל אחד מהם מודע בכל לבבו ובכל נפשו לכך שהארץ
הזו היא ארצו. הדיבורים על "זכויות היסטוריות" הן הבל ואינן רלוואנטיות. עובדה היא
שקיימים שני עמים, שכל אחד מהם מודע בכנות ובעומק נפשו לכך שהארץ הזאת היא ארצו. מן
המצב המבעית הזה יש רק שני מוצאים, דהיינו: הברירה בין שני מוצאים – ואין שלישי.
המוצא האחד, שהוא התוצאה ההכרחית של המשך החזקתנו בשטחים וקיום יחס שליטים ונשלטים,
הוא מלחמה עד חורמה (to the finish), וזו לא תהיה מלחמה בין מדינת ישראל ובין 2 או
3 מליון פלשתינים אלא מלחמת ישראל בעולם הערבי שממרוקו ועד כווית, למרות כל
הסכסוכים הקיימים היום בין מדינותיו, ובזה נכללת גם מצרים, שעמה אין לנו שלום אלא
הסכם שביתת-נשק בלבד, המנוסח כחוזה שלום. והיה כי תקראנה מלחמה – משום שלא נקיים את
ההתחייבות הכלולה ב"הכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני" – תהיה לנו מלחמה עם
כל העולם הערבי, ובכללו מצרים, ובמלחמה ההיא יינתן גיבוי לצד הערבי ע"י העולם כולו,
הגוש המזרחי והגוש המערבי גם יחד. האלטרנטיבה היא חלוקת הארץ בין שני העמים, ללא כל
טיעונים אם זה פתרון "צודק" או "לא-צודק", אם הוא "הגיוני" או "לא-הגיוני", אם הוא
"טוב" או "לא-טוב";זו היא האלטרנטיבה היחידה לאותה מלחמה, ורק היא מחסלת את היחס של
שליטים ונשלטים בין שני העמים. אין אני משלה את עצמי ואיני מתכוון להשלות אתכם
בסיכוי שמיד ייכונו יחסי שלווה ושכנות טובה בינינו, אבל יחסי שלווה ושכנות טובה
אינם קיימים היום גם בין הגוש המזרחי והגוש המערבי, אשר קו החלוקה של גרמניה מפריד
ביניהם, והם עומדים זה מול זה מתוך תחושת איבה תהומית, חשדות הדדיים וחששות הדדיים,
אבל הם מתקיימים במצב זה כבר 35 שנים, ואין מעיזים להפר אותו. מדוע? משום שהכל
יודעים שזו האלטרנטיבה למלחמת-עולם שלישית. אף כאן, האלטרנטיבה למלחמה-עד-חרמה
במזרח התיכון היא חלוקת הארץ בין שני העמים וחיסול המציאות של קיום עם שולט ועם
נשלט.