שלושת האלמנטים שנכללו בכותרת מאמר זה משמשים בערבוביה
בוויכוחים המדיניים בקרבנו. לאמיתו של דבר יש להפריד ביניהם הפרדה ברורה. בעיית
ההחזקה בשטחים או ההסתלקות מהם אינה קשורה קשר ישיר בבעיות השלום והבִּטחון. על סמך
המציאות המדינית הבין-לאומית היום יש לחשוש שאין סיכוי לשלום יהודי-ערבי בעתיד
הנראה לעין, וזאת ללא קשר לשטחים: ההיסטוריה של 25 השנים האחרונות יצרה מצב שבו לא
ניתן עוד להגיע לשלום מוסכם בין שני הצדדים.
לא כאן המקום לדון בשאלת האחריות להתהוות מצב זה, בכל
היקפה של בעיה היסטורית זו, אולם אסור שנתעלם מחלקנו בה בתקופה שקדמה למלחמת ששת
הימים; די בהצבעה על ההשתמטות מתשלום פיצויים לפליטים ועל מיבצע 1956. לאחר 1967
המצב של לא-מלחמה-ולא-שלום מקויים ע"י תכסיסיהן של ארה"ב ובריה"מ, בין אם אלה
נובעים מהסכם-שבשתיקה ביניהן, בין אם הם משקפים את הניגודים ביניהן. רק בזכות לחצם
של תכסיסים אלה אין המצב חוזר ומתגלגל למלחמה-בפועל, או אף לשורה של מלחמות שעשויות
להתרחש ולהתחדש בזו אחר זו.
אין אנו יודעים כמה זמן יימשך המצב הזה של מלחמה-בכוח
(מלחמה פוטנציאלית) ובמה הוא יסתיים: אם ע"י הסכמה בין ארה"ב ובריה"מ לכפות על שני
הצדדים "שלום" לפי תנאים שהן תקבענה אותם, או ע"י החלשת התערבותן בעניני המזרח
התיכון, או בהפסקת התערבות זו - שבעקבותיה עשויה לפרוץ מיד המלחמה או שורת המלחמות.
מצב זה של לא-מלחמה-ולא-שלום - העולם הערבי יכול לעמוד בו
זמן בלתי-מוגבל. עלינו הוא מטיל מעמסה איומה של מתח צבאי, כלכלי, מדיני, רוחני
ונפשי, לרעת כל היסודות של קיום חברתי ותרבותי תקין. אם אין סיכוי לשלום - ממילא
אין "ביטחון". אם אין גבולות מוסכמים - אין גבולות בטוחים.
הרעיון שקווים מבוצרים, הנוחים מבחינת שיקולי הגיאוגרפיה
הצבאית, מקנים בִּטחון - מופרך ע"י ההיסטוריה מימי החומה הסינית והלימס הרומאי ועד
לימינו. אף ההדיוט הצבאי מבין ש"קו-שאינו-ניתן-להבקעה" הוא אשליה נואלת ומסוכנת
ביותר: אין מוצר טכני שאינו ניתן להדברה ע"י כוח טכני, ואין קו-הגנה מוגן אלא במידת
הכוח והכושר של הלחימה, והללו נקבעים לא ע"י גורמים צבאיים בלבד, אלא - וזאת במידה
מכרעת - ע"י המציאות החברתית, הכלכלית, והמדינית כולה. והוא-הדין בהחזקת שטחים
שישמשו מגן לשטחים אחרים. צא וראה מה היה ערכם של "קו מאז'ינו", של "קו סטאלין", של
"החומה האטלנטית" ודומיהם; ולעומת זה כיצד לא מנעה האבסורדיות הצבאית של קו ה-6
ביוני את נצחוננו המוחלט.
אין ההחזקה בשטחים או ב"קווים" מקנה "בִּטחון" כלל, ואין
לנו "בִּטחון" היום - בעמידתנו על התעלה, על הירדן ועל רמת הגולן - יותר מבשנות
עמידתנו על "הקו הירוק"; אדרבא, באותן שנים לא נאלצנו להקדיש לבִּטחון יותר מ-20%
של תקציב המדינה, ואילו היום בולע הבִּטחון חלק גדול בהרבה ומחייב אותנו לגזור על
עצמנו צימצום הפעילות הסוציאלית, החינוכית והתרבותית. אנו נידונים להתקיים תקופה
ארוכה - אם יהיה לנו כוח לזה, וכל זמן שיהיה לנו כוח לזה - בלי שלום, במצב של
סכנת-מלחמה מתמדת. ז.א. ללא "בִּטחון". לפיכך השאלה המכרעת היא: איך נחיה בתקופה
ההיא, ומה תהיה דמותה של מדינת ישראל ושל העם בתקופה ההיא?
הכללת מיליון וחצי ערבים בתחום השלטון היהודי פירושה
עירעור מהותה האנושית והיהודית של המדינה והרס המבנה החברתי-סוציאלי שהקימונו בה,
ניתוקה של המדינה מן העם היהודי בעולם ומהמשכה של ההיסטוריה ושל המסורת היהודית,
חורבן העם היהודי והשחתת האדם בישראל.
כבר בדברים שנכתבו זמן מועט לאחר מלחמת ששת הימים (ראה
מאמר בשם "השטחים") הועלתה דמותה של "א"י השלמה" כרודזיה חדשה, שתעמוד על עבודה
ערבית ושלטון יהודי - על כל התוצאות המתחייבות בהכרח ממערך זה לגבי המציאות
החברתית, הרוחנית והנפשית. חזות קשה זו כבר מתחילה להתממש לעינינו. אנו רואים את
סימניה בשוק העבודה ובמשק, בשחיתות ההולכת וגוברת בחברה היהודית, ובהפיכת התודעה
הלאומית היהודית ללאומנות דורסנית, וכן בתופעות "חריגות", מן הסוג הקולוניאליסטי,
בתחום השלטון בשטחים הכבושים (מעצרים ללא משפט, עינויי אסירים, פיצוץ בתים של
משפחותיהם של חשודים, גירושי אישים "לא רצויים", וכו'); אין זה מן הנמנע שנגיע
להקמת מחנות-ריכוז או אף עצי תלייה. ייתכן שלאחר זמן נצטרך להציג לעצמנו את השאלה
אם מדינה זו ראויה להתקיים ואם כדאי לתת את הנפש על קיומה.
ואפילו לא יתגשם כל החזון האיום הזה - עדיין יש מקום
להרהר מה תהיה דמותה של "ארץ ישראל השלמה" מבחינת הממשל והמינהל גרידא. מה, למשל,
יקרה בכנסת, אפילו אם רק רבע הבוחרים יהיו ערבים? שום מפלגה יהודית לא תוסיף לעסוק
בעניינים היהודיים הכלולים בפרוגרמה שלה, אלא דאגתה של כל מפלגה תהיה לקנות את
הבוחרים הערבים, שקולותיהם יבטיחו את שלטונה של מפלגה זו, והממשלה תצטרך תמיד לשחד
את חברי הכנסת הערבים כדי לזכות בתמיכתם. ואם נמנע מן הערבים את זכות הבחירה, הופכת
מדינת ישראל למנגנון כיבושי-קולוניאליסטי, עם כל מה שמתחייב מזה לגבי הדמות האנושית
והתרבותית של העם והחברה.
כל דאגותיהן של המדינה ושל ממשלתה יהיו מכוונות לבעיה אחת
בלבד: כיצד לקיים את המבנה השלטוני הזה על יהודים וערבים יחד, וכיצד להסדיר את
היחסים בין שני חלקי האוכלוסיה. בעיה זו תהיה ספציפית למדינת ישראל, ללא קשר לבעיות
העם היהודי בכללותו ולבעיות היהדות בקרב העם היהודי. לפיכך אף יינתק הקשר הנפשי בין
המדינה ובין העם היהודי בעולם כולו, ולמדינה תֹאבַד תודעת היותה מדינה יהודית. היא
תהיה מדינה לוואנטינית, בדומה ללבנון, שכולה אינה אלא מנגנון שלטוני מנהלי, ללא כל
תוכן רוחני ותרבותי מסויים. ליהודים בגולה, שעדין יש להם תודעה יהודית, לא יהיה כל
ענין במדינה ההיא, ולכן יֶאֱפַס גם כל סיכוי לעליה מן הגולה מקרב החוגים (המצומצמים
גם בלאו הכי) שענין העם היהודי והיהדות עדיין קרוב ללִבם.
יש לשלול בכל תוקף את ההנמקה הפסוודו-דתית לכיבוש השטחים
המיושבים מאות-אלפי ערבים. הניסוחים של הגשמת יעדים משיחיים (שמשמעותם במסגרת
המציאות הקיימת אינה אלא שבתאית) משמשים חיפוי ללאומנות חילונית. האינטרס הדתי,
במסגרת המציאות הקיימת, אינו אלא השמירה על אופיה היהודי של מדינת ישראל ועל קשריה
עִם העַם היהודי.
שני היסודות האלה ייהרסו ע"י הפיכת המדינה למנגנון שלטוני
על יהודים וערבים יחד. למותר לציין שההסתמכות על משמעותם הדתית של "מקומות קדושים"
אינה אלא שקר וצביעות בפיה של חברה חילונית, שלגביה אין במקומות הללו אלא משמעות של
סמלים לאומיים.
על כל אלה נוספת הבעיה הדמוגראפית: לאחד-וחצי מיליון
הערבים, החיים חיים אנושיים טבעיים, יש ריבוי טבעי שנתי של 40--50,000 נפש. היישוב
היהודי, שבו התערערו היסודות הנפשיים האנושיים-דתיים, מגביל את הילודה, ויש לו
כ-60,000 הפלות לשנה. מסתבר, שאם תקום "א"י השלמה", שבה יהיו כבר מלכתחילה כ-40%
ערבים, היא תיהפך תוך תקופה קצרה ביותר למדינה בעלת רוב ערבי, והשלטון היהודי לא
יוסיף להתקיים אלא אם יהפוך את המשטר במדינה למשטר דומה לזה של שלטון הלבנים על
השחורים ברודזיה. אולם כל החששות שהובעו לעיל קיימים ועומדים גם אם יקויים רוב
יהודי בארץ (הודות לעליה בקנה-מידה שאינו צפוי היום).
לפיכך אין לנו ברירה אלא להסתלק מן השטחים בעלי האוכלוסיה
הערבית הגדולה, שאין ביכולתנו להופכם לאזורים יהודיים. מאחר שאין סיכוי לשלום בעתיד
הקרוב, עלינו להתבצר במדינתנו היהודית ולהחזיק בה מעמד ולהוסיף לחיות חיים שיש בהם
ערך אנושי ויהודי.
אין בִּטחוננו תלוי בגבולות מסויימים. קיומנו מובטח
מבחינה צבאית - גם בגבולות לא נוחים במובן האסטרטגי - כל זמן שיוסיפו לפעול שני
גורמים:
א. יכולתנו לקיים צבא מודרני, בעוד שהמדינות הערביות -
בגלל נחשלותן החברתית והתרבותית - עדין אינן מסוגלות לכך בדור הזה, אפילו אם יוסיפו
לקבל נשק מודרני מן החוץ;
ב. ניתנת לנו חסות אמריקאית, המונעת התערבות רוסית פעילה
בתחומנו.
אם לא יתקיימו שני התנאים האלה, לא יועילו לנו גם גבולות
אסטרטגיים מצויינים על הירדן ועל הסואץ.
בסיכום: אין לדון בבעיית השטחים מבחינת השלום (שאין
להשיגו בשעה זו) ולא מבחינת הבִּטחון (המדומה), אלא רק מבחינת דאגתנו לעתיד הצפוי
למהותה האנושית והיהודית של מדינת ישראל.