בעקבות מלחמת ששת הימים נתחדש בקרב הציבור הדתי הוויכוח – הנמשך כבר למעלה מדור (למעשה כבר מימי ההגנה הקדם-מדינתית) – בדבר שירותם של תלמידי-הישיבות בצה"ל או פטורם משירות זה. הוויכוח נתחדש על רקע האמונה, הכנה או המוצהרת, שלמלחמות מדינת ישראל יש משמעות דתית, שנצחונותיה הם מסימני הגאולה המשיחית ושההחזקה בכל שטחי א"י שנכבשו בידי צה"ל היא חיוב הלכתי. בהסתמכם על הדעות הנ"ל מצדדים חלק של הנוער הדתי-לאומי, ביניהם גם תלמידי-ישיבות, ואישים תורניים מסויימים בביטול הפטור שעליו הוסכם בשעתו בין השלטונות ובין המפלגות הדתיות. אולם רובם הגדול של ראשי-הישיבות, וכן הרבנות הרשמית ומנהיגויותיהן של המפלגות הדתיות, עומדים בתוקף על קיום ההסדר הזה. פוליטיקאים דתיים אף עושים אותו תנאי להשתתפותם בקואליציה הממשלתית השלטת או לתמיכתם בשלטון. עמדה זו מעוררת רוגז הגובל בזעם בחוגיםרחבים של הציבור החילוני; ואילו השלטון החילוני מקבל הסבר זה ברצון : זהו השוחד שהוא נותן ליהדות הדתית תמורת תמיכתה בו.

דיון רציני בנושא זה מחייב הבדלה קפדנית בין שלוש עמדות שונות (שהן למעשה שתיים) בקרב מחייבי ,שיחרורם של לומדי-תורה מן השירות הצבאי. מול תלמוד-תורה כערך עליון במציאות הדתית, כמצוה השקולה כנגד כל המצוות, יש מציגים את הקמת המדינה, את ההיפנות לעיסוק בבעיותיה ולהגנה עליה - כעבירה, כהרמת-יד בתורה (עמדת נטורי-קרתא) ; ויש הרואים בכך רשות, ביטוי לשאיפה או מגמה או משאלה כשרה של יהודים, גם של יהודים דתיים, אולם לא כחובה דתית (עמדת אגודת-ישראל או עכ"פ חלק ממנה), ורשות אינה נדחית מפני חובה. עמדות אלו נשללות ע"י יהודים - חילוניים ודתיים כאחד - הרואים בחידוש העצמאות הלאומית-מדיניתשל העם היהודי בארצו, ז.א. בהקמת המדינה ובקיומה, וממילא גם בהגנה על המדינה, חובה המוטלת על יהודים, בין מטעמים דתיים בין מטעמים לאומיים, או עכ"פ הכרח הנובע מן המציאות היהודית בימינו. אולם הם לאימצאו פסול מוסרי בעמדתם של נטורי-קרתא. גם בעמדתו של אותו אגף של אגודת-ישראל אין לתת דופי מוסרי, אם הדוגלים בה עקביים בעמדתם זו ומסיקים את המסקנה המתחייבת ממנה 1: אינם דורשים גם מיהודים אחרים - שגם עליהם חלים כל חיובי התורה, ובכללם מצות תלמוד-תורה, בין אם הם מקיימים אותם או אם לאו - שהללו ישרתו בצה"ל ויגנו בגופם על המדינה. אולם יש מן הדוחה - מבחינה דתית ומוסרית כאחת - בעמדתם של אישיםדתיים שנתפסו להתלהבות-של-קדושה למדינת ישראל ול"א"י השלמה" ושמחייבים את המלחמה עליהן חיוב הלכתי, ויחד עם זה הם מעמידים תנאי : שהדם היהודי שיישפך על ערכים דתיים אלה יהיה דמם של יהודים אחרים ולא של בניהם-הם או של תלמידיהם ומקורביהם.

אולם נפנה מן הצד האינטרסנטי השפל וממידת הצביעות המתגלמת בו אל הצד העקרוני של הבעיה. במסורת היהדות, המייחדת למצות תלמוד-תורה מקום ראשון-במעלה בין המצוות, מתנגשות שתי תפיסות של מעמדו וזכויותיו החברתיים של האדם המקיים מצוה זו. התפיסה האחת היא זו של תורה- לשמה, במובן העילאי של מושג זה, ז. א. כחובתו וכתכליתו העליונה של האדם. באשר היא חובתו - אין שירות וטובת-הנאה מצד בני-אדם אחרים מגיעים לו על עשיית חובה זו : "אם למדת תורה הרבה - אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" (אבות). ובאשר היא התכלית - אסור להפוך אותה לאמצעי להשגת תועלת או הנאה ממנה או פטור מחובות אנושיות אחרות "אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בו" (שם) ; "לא יתעסק בתורת ה' להתפרנס בה ולא לקבל כבוד או ממון מבני-אדם, ולא תהיה תכליתה אצל האדם אלא לדעת אותה בלבד... ואין תכלית האמת אלא לידע שהיא אמת, והתורה אמת ותכלית ידיעתה - לעשותה" (רמב"ם). ברור הוא, שאם אסור לאדם להטיל על בני-אדם אחרים לפרנס אותו תמורת עיסוקו בתורה, ק"ו שאסור לו להטיל על אחרים לשפוך את דמם למענו ולהגן עליו תמורת עיסוק זה.

אולם במסורת היהדות מעוגנת גם תפיסה אחרת, מנוגדת לראשונה, והיא - שמחובתו של הציבור לספק את צרכי לומדי-התורה ולשחרר אותם מכל חובות ציבוריות, כדי לאפשר להם להקדיש את כל זמנם וכוחם לתלמוד-תורה. מבחינת גישה זו מסתבר, שהצורה של קיום מצות תלמוד-תורה היא חלוקת עם ישראל לשתי חטיבות : מזה - חטיבת לומדי התורה, ומזה – חטיבת יוצרי התנאים המאפשרים את קיומה של החטיבה הראשונה ע"י פנייתם מן העיסוק בתורה לעיסוק בכלכלה ובצרכי-ציבור. לפי התפיסה הראשונה, תלמוד-תורה הוא משימה דתית עילאית המוטלת על כל אדם מישראל מעבר למה שמוטל עליו, כעל כל אדם, לעמול בסיפוק צרכיו הקיומיים, ולפיכך לא יוכל כל אדם לקיימה - ואין הוא חייב לקיימה - אלא כמידת יכלתו. לפי התפיסה האחרת, תלמוד-תורה הוא משימה אינסטיטוציונאלית של עם ישראל, שהוא המקיים אותה כפונקציה ציבורית ע"י בעלי-מקצוע מסויימים, שיוחדו לתפקיד זה, וצרכיהם הקיומיים מסופקים להם ע"י הציבור המשוחרר ממשימה זו. במסורת האגדה מובע רעיון זה בדרש על הפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" : זבולון, היושב לחוף ימים, יוצא למרחקים לשם ריווח, כדי שיוכל לפרנס את יששכר היושב באהלה של תורה. בתפיסה הזאת ניתן למצוא הצדקה גם לכך, ש"אחרים" (בני זבולון) יצאו ללחום את מלחמת עם ישראל ולהגן "עלינו" (בני יששכר), כדי ש"אנחנו" - לומדי התורה – נוכל להתמיד בלימודנו.

נמצא, שקיימות שתי תפיסות של מעמדו של לומד-התורה במסגרתו החברתית, והניגוד ביניהן הוא קו הנמשך לאורך כל המסורת התורנית ביהדות. הביטויים הקלאסיים של ניגוד זה הם המחלוקת בין ר' ישמעאל ור' שמעון בן יוחאי (ברכ' ל"ה) והמחלוקת בין ר' יהושע ור' אליעור (מכיל' בשלח) : ר' ישמעאל מכליל תלמוד-תורה ב"דרך-ארץ", ור' יהושע אף ממחיש עקרון זה ע"י העמדת קיום מצות ת"ת ביד כל אדם על שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ששונה אדם העושה מלאכה כל היום ; ואילו רשב"י ור' אליעזר תולים אפשרות קיום מצוה ת"ת בסיוע מן החוץ דווקא – מזונות מידי שמים או מידי בשר-ודם. הרמב"ם פוסק : "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת...", וזאת משום הקפדה על כבודה של התורה "בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהן אדם - ותתבזה בעיניהם" אולם כבר נושאי-כליו של הרמב"ם עושים מאמצים אינטלקטואליים נואשים למצוא פתח-היתר לנוהג שהרמב"ם מגבה (ר', למשל, כסף משנה, הל' ת"ת פ"ג, הל' י'), ובמרוצת הדורות אף חל מעבר לקיצוניות האחרת: לחייב את תופס-התורה להיפנות לתורה בלבד ולקבל "הכנסה וסיפוק" מן הציבור... "אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בהן ולהרוויח כדי לפרנס ביתו", משום שאם יעסוק במלאכה "תתבזה התורה בפני ההמון" (ר' שו"ע יו"ד סי' רמ"ו: הגה, וכן ש"ך).

בין שתי התפיסות הללו לא תיתכן הרמוניזציה, והאדם הדתי - ואף הציבור הדתי - חייב להכריע ביניהן, ובהכרעה זו תלויה גם העמדה לגבי הבעיה האקטואלית של גיוס בני-הישיבה. הנסיון ההיסטורי והנסיון בהווה מוכיחים שהתפיסה של פרקי-אבות ושל הרמב"ם בכוחה לקיים יהדות של תורה, ואילו ישראל - כפי שצפה הרמב"ם. הקולר של חילול-השם ובזיון התורה, הנגרמים היום במדינת ישראל ע"י ענין וה, תלוי בצוארם של הנציגים הרשמיים של התורה. וכבר שאלני ש. י. עגנון ז"ל לפני הרבה שנים - מה דעתי על סיבת השבר הגדול של התורה בקרב עם ישראל [ההתחבטות בשאלה זו היא – כאשר יבין כל מבין - הנושא העיקרי של כל יצירתו של עגנון!], ומה נטל מן התורה את כוחה העצום שהיה בה עשרות דורות לגבי אדם מישראל ולגבי עם ישראל. עניתיו : כוחה של התורה נשבר משהיתה התורה לתלמוד-תורה.