בדיוננו בסדרה הארוכה שבסדרות התורה, סדרת "נשא", שהיא
רבת עניינים, נייחד את הזמן העומד לרשותנו לדיון בפסוק אחד בלבד, וניתן לדייק ולומר
– לשתי מלים שבאותו פסוק, משום שבהבנת המלים האלה והפסוק שבמסגרתו הן מופיעות
קשורות הנחות וסברות מעמיקות וחמורות מאד בבעיות האמונה בהתגלות אלהית, בטיבה של
התגלות אלהית ובדבר אלהים לאדם.
אחרי הפרשה הארוכה של חנוכת המשכן, כשהוא נמסר לתעודתו
לשמש אהל מועד – מקום התוועדות משה עם השכינה לשם קבלת התורה, שמיעת דבר ה' ומסירתו
לישראל - , נאמר, ואני קורא את לשון הפסוק, שהוא הפסוק האחרון בסדרה הארוכה הזאת:
"ובבֹא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מִדַבר אליו מעל הכפרת אשר על ארון
העדות מבין שני הכרבים ויְדַבר אליו".
הדיבור האלהי – דבר אלהים לאדם, או לנביא אשר דבר אלהים
מגיע אליו – מנוסח בפסוק הזה פעמיים, בשתי צורות דקדוקיות שונות: בסוף הפסוק בצורה
הרגילה והידועה, שבתודעתנו היא הצורה השגרתית ("וידבר ה' אל משה" מופיע הרבה עשרות
פעמים בתורה; "היה היה דבר ה' אל" פלוני – בנביאים). אבל לפני זה נאמר: "וישמע את
הקול מִדַבר אליו". אלמלא הניקוד, אשר אנחנו מכירים אותו לפי המסורה, ואילו היה
לפנינו רק הכתוב כפי שהוא בספר התורה – ודאי היינו קוראים כמעט באופן אוטומטי
"וישמע את הקול מְדַבר אליו". אבל כאן: "מִדבר אליו" – לא הפִעל של "דבר" אלא
ההתפעל, המציין פעולה החוזרת אל הפועל.
מה פירוש "וישמע את הקול מִדַבר אליו"? (ויש לציין שהצורה
הזאת של נטיית הפועל "דבר" חוזרת בכל המקרא רק עוד בפרשת המרכבה, ביחזקאל).
והנה דברי רש"י על " מִדַבר אליו": " מִדַבר כמו מתדבר.
כבודו של מעלה לומר כן מִדַבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו". זאת אומרת:
ה"אליו" הראשון, "הקול מִדַבר אליו", מוכוון לדובר עצמו, שהוא ה'. משה שומע את ה'
מִדַבר בינו לבין עצמו, והוא שומע מאליו, מקרבו. אין כאן אירוע אקוסטי, שבו קול
מגיע אל משה, אלא יש כאן תהליך בתודעתו של משה, אשר, בסגנון הנועז של רש"י, שומע את
אלהים מִדַבר בינו לבין עצמו. הוא מגיע להכרת מה שמתרחש באלהות. הוא תופס את
המשמעות ואת הכוונה שבאלהים, והוא שומע את הדברים האלה מאליו.
פירושו של רש"י מתמיה, וכמעט מדהים. רש"י קדם בשני דורות
לרמב"ם. אבל במלים המעטות האלה של רש"י אמורה כל תורת הנבואה של הרמב"ם, אשר
בפירוש, ומתוך העמקה רעיונית גדולה מאד, מציג את הנבואה כמשהו שמתרחש בתודעת האדם
אשר הגיע לדרגה העליונה הניתנת לאדם בהכרת אלהים. ואין אנחנו תמהים על הרמב"ם, שהרי
תפיסה זו של הנבואה מתיישבת עם כל מערכת אמונתו. אבל רש"י, המוחזק תמים ורחוק מן
ההגות והאנליזה הפילוסופית, גם הוא אומר אותו דבר עצמו. משמע, שזה משקף דווקא משהו
שבאמונה היסודית, ואיננו ביטוי להכנסת רעיונות פילוסופיים זרים לעולמה של היהדות.
דבר ה' לאדם משמעותו שהאדם מכיר את אלהים.
שאלה מעניינת מאד היא כיצד הגיע רש"י אל הדבר הזה. אין
אנחנו מכירים את הרעיון באף אחד ממקורות האמונה שקדמו לרש"י – לא בעולם ההלכה, ולא
בעולם האגדה והמדרש. והמעניין ביותר הוא, שגם שני התרגומים העתיקים שלנו, אונקלוס
ויונתן, אינם עומדים על הדבר הזה: הם מתרגמים גם " מִדַבר אליו" וגם "וידבר אליו"
באותן מלים ארמיות: "מתמלל עמיה". וכיוצא בזה השבעים, אשר קדמו גם לשני התרגומים
הארמיים, משתמשים באותו מונח יווני הן לגבי " מִדַבר" והן לגבי "וידבר".
אבל אצלנו, וכארבע מאות שנה אחרי רש"י, אחד מפרשני המקרא,
שגם הוא מוחזק כאחד הפרשנים הקלסיים שלנו, חוזר ומביא את דברי רש"י ומנסח אותם
ניסוח פילוסופי מעמיק מאד. וזו לשון ר' עובדיה ספורנו: " מִדַבר בינו לבין עצמו"
(זו לשון רש"י עצמו), והוא מפרש: "כי כל פעל השם למענהו, ובהשכילו את עצמו, בזה ידע
וייטב לזולתו ותיראה הפעולה במתפעל כפי הכנתו, ובזה פירש אופן כל דיבור האמור בתורה
באמרו: "וידבר ה'".
יש לציין שבין המתרגמים הלועזיים, הנוצרים, אחד – והוא
לוּתר – מבין גם הוא את הדברים האלה בצורה זו, אשר לא הבינו רבים מן הפרשנים
היהודים. לותר, בצורה חד-משמעית (בגרמנית אין כאן שום ספק בהבנת המשמעות הלשונית),
מתרגם את " מִדַבר אליו" – redend zu sich, ואת "וידבר אליו" – Er redete zu ihm.
כאן יש מקום לשאול כיצד הגיע לותר לדבר הזה: האם ידע, במישרין או בעקיפין, את רש"י?
על כל פנים, במה שאמור ב"הקול מִדַבר אליו", כפי שהוא
מתפרש ע"י רש"י ומוסבר אחר-כך על ידי ספורנו, גלום דבר גדול מאד באמונה ובהבנת
המשמעות של דבר ה' לאדם.
ִ