שאלון

א. מהי משמעות המושגים הנ"ל במדינת ישראל של ימינו ?

ב. האומנם יש כיסוי של אמת לשימוש התדיר במושגים אלה, שהפכו לאחד מיסודות התפיסה החדשה של היהדות הדתית בישראל ?האם לפנינו מושג המצוי בתודעת בן-הדור הדתי כנוכחות חיה, או שמא לפנינו רק שמות שנתרוקנו מתכנם ושקליפתם מאחזת את עינינו ?

ג. האם אנו כשרים, מבחינת עמידתנו הדתית-אמונתית, לקראת הגאולה ?

ד. אם אמנם אין ציפיה של אמת לקראת הגאולה במשמעותה שיוחדה לה במשך הדורות, האם ניתן לעשות למען הכנת עם ישראל (הכנה-בפועל) לקראת הגאולה ?

ה. באילו דרכים ניתן להשיב את לב העם לרעיון הגאולה, והאם ניתן לראות בדרכים אלה מרפא גם למבוכה השוררת בקרב הציבור הדתי במדינת ישראל ?

תשובה

א-ב. משמעותו של הענין שאליו אתם מתכוונים במשאלכם – ברורה, והוא ראוי לדיון ולבירור רציני. לעומת זאת אין אני רואה את הניסוח של שאלותיכם כמוצלח : אתם משתמשים בפשטות יתרה במונחים "אמונה" ו"גאולה", כאילו היו הללו מוגדרים הגדרות חד-משמעותיות, ואילו לאמיתו של דבר הבהרתם היא-היא התשובה על שאלותיכם.

אני רואה, בעיקר ממכתב-הלוואי המצורף לשאלון, שאתם מייחסים ל"גאולה" מקום מרכזי בעולמם הרוחני של "בני אמונה" ביהדות. אני רואה בכך טעות והטעיה כאחת. בדברי על "אמונה" ב"יהדות" אין אני מתכוון לתפיסה מסויימת של היהדות או לזרם רעיוני מסויים ביהדות, בעבר או בהווה. תפיסות שונות של היהדות והשקופות שונות על אודותיה – ואפילו סותרות ומנוגדות זו לזו – היו קיימות ומוסיפות להתקיים במסגרתה של היהדות המוחזקת כשרה מבחינה מסורתית (במונח מודרני – "אורתודוכסית"). כולן סובייקטיביות, וכל יהודי רשאי גם היום לברור לו אחת מהן, משום שאף אחת מהן אינה מחייבת יהודי שקיבל עליו את דת ישראל במשמעותה ההיסטורית-המסורתית, את התורה והמצוות. אני מתכוון ל"יהדות" במשמעותה האובייקטיבי, האמפירי – התגלמותה-בפועל במציאותם הריאלית של עשרות דורות של יהודים מאמינים, מציאות שהיתה משותפת לכולם ומאחדת אותם על אף ניגודים עמוקים בהשקפות על אודות משמעותה של מציאות זו. "אמונתה" של יהדות זו לא היתה – ואף היום אינה – אלא ההחלטה לעבוד את ה' בקיום המצוות.

על רקעה של החלטה זו ייתכנו דעות והשקפות שונות ומנוגדות, שכולן כשרות כל זמן שאינן פוגמות באותה החלטה. "האמונה" שלנו אינה דעה או השקפה מסויימת על ה' (שאין לו תואר כלל!) ולא על פעלו בעולם, לא על העולם ועל הטבע ולא על ההיסטוריה, אף לא על האדם, על טבעו ועל גורלו – על כל אלה יש מקום לחילוקי דעות ביהדות ("כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה שאין תכליתה מעשה מן המעשים – אין אומרים שום הלכה בפלוני" [רמב"ם, פירוש המשנה, סוטה ג']). האמונה היהודית – בהתגלמותה-בפועל במציאותם של יהודים דתיים – היא הכרת חובתו של אדם מישראל לאלהיו, ולא דעה מסויימת (או דעות שונות) על מה שהשי"ת עשה, עושה או יעשה לאדם. בכך נבדלת היהדות ההיסטורית-המסורתית, יהדות התורה והמצוות, מכל הזרמים האנטינומיסטיים, שכולם בסופו של דבר פרשו מן היהדות (כגון הנצרות והשבתאות) או עתידות לפרוש ממנה (כגון הרפורמה). אף לגבי עם ישראל בכללותו משמעותה של אמונת יהדות התורה והמצוות היא ראיית עם ישראל כעם ה' מבחינת חובתו לעבוד את ה', ולא מבחינת הציפייה שה' ישרת את עמו. אין אני יכול לנסח עיקר גדול זה בצורה ברורה יותר מאשר במדרש : "רשעים מתקיימים על אלהיהם, אבל צדיקים אלהיהם מתקיים עליהם".

מכאן, ש"הגאולה" אינה עניין מרכזי ביהדות (בניגוד לנצרות – שביטלה את המצוות), והעמדתה במרכז הדת היא ביטוי לרפיון הרצון לעבוד את ה' – להפיכת הדת מעבודת ה' כתכלית האדם לרדיפה אחרי סיפוק צרכי האדם ע"י אל שנתפס כאמצעי לסיפוק צרכים אלה. "הגאולה" אינה מהותית לדת של יהדות התורה והמצוות : היא שייכת יותר לעולם הסנטימנטים והפולקלור של דת זו (ואין אני מזלזל בחשיבותו של הפולקלור לגבי הדת, אלא שאינני מודה שהפולקלור הוא-הוא הדת). את המשפט המכריע על עניין זה חרץ גדול המאמינים שעמד לישראל אחרי האבות והנביאים – הרמב"ם, המסיים את הקודיפיקציה של תורת ישראל בהבאת עניין הגאולה המשיחית, אך אומר עליה את הדברים הבאים : "ולעולם אל יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלה וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה" (הלכ' מלכים, הפרק האחרון). על יראת-ה' ואהבת-ה' – שהן קיום המצוות – עומדת היהדות, ולא על הציפייה לגאולה.

משמעותם הדתית של המושג והמונח "גאולה" היא שלמות קיום התורה והשלטתה בעם ישראל, ובסופו של דבר – בעולם כולו ;זוהי תכלית הנמצאת במרחק אין-סופי, ולכן החתירה לקראתה נצחית. גאולתו הלאומית-מדינית של עם ישראל משתלבת בגאולה במשמעותה הדתית במידה שעם ישראל מופיע ופועל כאינסטרומנט של קיום התורה. מבצע היסטורי למען התורה ומתוך דחף הנובע מקבלת התורה יש לו משמעות של קירוב הגאולה, ואם הוא מצליח – הריהו "נס" במובן הדתי ;אסון היסטורי שפגע בעם ישראל בגלל עמידתו על התורה – אף לו יש משמעות דתית (של חורבן). במובן זה היו גם מלחמת החשמונאים ונצחונם, וגם גורלם של קהילות הקודש שמסרו נפשם על קידוש-השם – אירועים בעלי משמעות דתית. מבצע היסטורי למען "האומה", "החרות", "הכבוד" וכל ערך אנושי אחר אינו פסול מבחינה דתית, אולם הוא אינדיפרנטי מבחינתה, והצלחתו אינה "נס" ודבר אין לה ול"גאולה". אף שואה הפוגעת ביהודים לא בגלל עמידתם על התורה אלא בגלל היותם יהודים מבחינה ביולוגית או היסטורית – היא אסון לאומי-אנושי : גם לאושוויץ אין משמעות דתית.

מדינת ישראל קמה בעקבות התעוררות פטריוטית של יהודים, שומרי תורה ופורקי עול-תורה גם יחד ;היא לא קמה מתוך דחף שנבע מן התורה ולא הוקמה לשם קיום התורה. והוא-הדין במלחמת ששת הימים והנצחון בה. כפטריוטים יהודים פחד ורחב לבנו, אך לא נתקרבנו לאבינו שבשמים, שהרי לא מתוך התעוררות דתית יצאנו למלחמה, ולפיכך אין גם לתוצאותיה משמעות דתית. שחרור ירושלים וכיבוש הר-הבית בידי צה"ל – הרי הם כמעשהו של ירבעם בן יואש, אשר "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה", או כמעשהו של ינאי אלכסנדר, שחידש את ממלכת יהודה כמעט בגבולות ממלכת דוד ושלמה – ושני ההישגים האלה אינם מוכרים במסורת הדתית כצעדים לקראת הגאולה.

כל תהליך וכל מאורע היסטורי, שמניעיו הם גורמי המציאות האנושית הקולקטיבית (לאומיים, ממלכתיים, סוציאליים) או גורמי המציאות האנושית האישית (אהבה, שנאה, קנאה, התלהבות, כבוד), הוא בגדר "עולם כמנהגו נוהג", ולא ייתכן לשוות לו בדיעבד אופי דתי בגלל תוצאותיו. אין דת בדיעבד ! רק מה שנעשה מלכתחילה מתוך דחף דתי – ז.א. לשם עבודת ה' וקיום התורה, ולא לשם סיפוק אינטרס אנושי – יש לו משמעות דתית. את "הגאולה" יש להביא ע"י המאמץ הנצחי המכוון לכך ;היא איננה באה בעקבות כל מאורע היסטורי שמניעיו לא היו מכוונים לכך.

מדינת ישראל קמה ב-1948 במאבקם המשותף של יהודים מאמינים ושומרי-תורה ויהודים כופרים-בעיקר ומחללי-שבת, שכולם כאחד ביצעו משימה לאומית. המימסד הדתי של המדינה החילונית, שהכריז על מאורע זה כעל "אתחלתא דגאולה", חטא בשתיים : 1. רבנים אלה סבורים, כנראה, שיש להם קומוניקציה עם מה שמאחורי הפרגוד, ושיודעים הם כבשי דרחמנא ;2. הם מציגים את דת ישראל כנספח של מציאות אנושית ועושים אותה עי"כ למיותרת – לשם השגת מטרה לאומית-ממלכתית גרידא של עם ישראל אין צורך בתורה, אדרבא – היא מפריעה השגת מטרה זו.

ג. כל דור "כשר לקראת הגאולה", ז.א. נעשה שותף לגאולה במאמציו הוא, אם מאמצים אלה מכוונים לשם שמים. מאמצים שאינם לשם שמים – אלא לשם "אומה", "מדינה", "מולדת", "חרות" וכד' – אינם תורמים ל"גאולה" במשמעותה הדתית. "כשרותו" של דור "לקראת הגאולה" אינה אלא מכלול מאמציו וכוונותיו. "הגאולה" אינה תמורה או תשלום הניתנים לדור בעד מאמציו, אלא היא המאמצים האלה עצמם.

ד. "השבת לב העם לרעיון הגאולה" היא בחינוך לתורה לשמה, לא לשם מטרות מדיניות-ממלכתיות. בראש וראשונה יש לשחרר את דת ישראל ממעמדה הבזוי כפילגש מוחזקת של שלטון חילוני.

ה. אשר ל"מבוכה השוררת בשעה זו בקרב הציבור הדתי במדינת ישראל" – אין בזה אמת : המימסד הדתי של המשטר החילוני – הרבנות הרשמית, משרד הדתות, המפלגה הדתית-לאומית – מרוצה מאד מן המצב הקיים.