1. הבעיה הגורלית של היהדות הדתית בשעה זו אינה הבעיה
הפוליטית של יחסי הדת והמדינה, אלא בעיה דתית ממש. עם חידוש עצמאות עם-ישראל והקמת
מדינתו נוצר משבר בדת-ישראל עצמה, כפי שהיא מתגלמת בתורה ובמצוות, בחוקים ובדינים.
2. עיצובה האחרון של התורה בצורה שהגיעה לידינו, גיבושה
כהלכה פסוקה וכאורח-חיים מסורתי שנתקדש קדושת-דורות, מבוסס על הנחה אחת, אשר - אף
אם לא נאמרה בפירוש - היא התנאי ההכרחי לעצם אפשרות קיומו של "משטר-תורה" זה: העדר
עצמאות מדינית ופונקציות מדיניות לעם-ישראל והעדר חובות אזרחיות לאדם מישראל. הנחה
זו, אמנם, לא פורשה - אדרבה, היא נוגדת את היסוד התיאורטי של משטר-התורה; אולם היא
מבטאה את המציאות ההיסטורית - ולא רק של תקופת הגלות, אלא במידה רבה אף את המציאות
של תקופת בית-שני –והשפיעה במידה מכרעת על עיצוב דמות ההלכה.
3. "משטר התורה", כפי שהתגבש בהלכה הפסוקה, היא אורח-חיים
לאדם, שתפקידי אזרח-המדינה וחובותיו אינם נכללים במסגרת תכנית-חייו, משטר לציבור
הפטור מבעיות הגנה, בטחון חיצוני ופנימי, מדיניות-חוץ, החזקת צבא ומשטרה, ייצור
עצמאי לשם סיפוק צרכי הציבור, מנגנון פקידות, ואפילו מנגנון משפטי הפועל בסמכות
ממלכתית.
4. המחשבה והתודעה הדתיות בישראל וגילוייהן בהלכה מאז
ומעולם הכירו רק שתי צורות של מדינה בישראל והתחשבו רק בהן: צורת העבר הרחוק
("מלכות דוד ושלמה"), שלבשה בתפיסה הדתית המסורתית דמות מיתולוגית-למחצה; צורת
אחרית-הימים ("מלכות המלך המשיח"), המרוחקת אף היא מהמציאות הריאלית שלנו. אולם
המחשבה הדתית וההלכה לא העלו על דעתן ולא התחשבו מעולם באפשרות, שחידוש העצמאות
והקמת המדינה ייעשו בהווה ע"י עם-ישראל כמות שהוא, בשנות 1949-1947 (כך צריך לגרוס,
ולא תש"ז-תש"ט), במסגרת התנאים והמסיבות, האפשרויות והצרכים, התפקידים והחובות,
הכוחות והגורמים החמריים והרוחניים, הטכניים והנפשיים הקיימים בפועל בשעה זו
בעם-ישראל ובעולם כולו. מכאן חוסר-הישע ואזלת-היד של היהדות הדתית, הרואה את עצמה
כקשורה לנוהג המסורתי, בעמידתה נוכח מציאות המדינה הזאת.
5. עם הכללת בעיות המדינה והחברה ותפקידיהן במסגרת החיים
אשר הציבור והיחידים אחראים להם, נמצא "משטר-התורה" המסורתי לקוי גם ביתר וגם בחסר:
לקוי ביתר - מאחר שציווייו, חיוביו ואיסוריו אינם מניחים מקום לאדם לעשות חובותיו
כחייל, כשוטר, כפקיד, ובכלל כאזרח הנושא באחריות לשלום המדינה בהתאם לצרכים
ולתפקידים של שעה זו; לקוי בחסר- "משטר-התורה" אינו מתוה שום קו ואינו נותן שום
הוראה לגבי בעיות המדינה והחברה ושירותיהם בזמן הזה.
6. היהדות הדתית חייבת ומוכרחה להכריע בין שתי גישות
עקרוניות, והכרעה זו תקבע את עמידתה ואת גורלה:
א. ייתכן שהנוהג ואורח-החיים, המוכתבים לאדם מישראל ע"י
ההלכה הפסוקה והמגובשת, הם דרישה מוחלטת מטעם התורה - אז אסור להקים את מדינת ישראל
בהווה ע"י עם-ישראל כמות שהוא ובתנאים ובמסיבות כמות שהם. יהודי דתי הסבור שנוהג זה
ואורח-חיים זה הם דרישה דתית מוחלטת - עליו לקבל את עמדתם העקרונית של
"נטורי-קרתא", לראות את המדינה הזאת כזרה, לפסול את עצם קיומה ולהנזר ממנה
ומשירותיה.
ב. כנגד זה יש סברה, שדוקא מבחינה דתית שיחרורו הלאומי
והמדיני של עם-ישראל בדור הזה הוא חובה קדושה ותפקיד מרכזי, ושמדינה זו - על כל
ליקוייה ופגמיה - היא מדינת-ישראל ממש, שאדם מישראל מצווה מן התורה לדאוג לשירותיה
ולפיתוחה, והוא נושא באחריות דתית-מוסרית לקיומה ולשלומה לא פחות מאשר באחריות
מילוי חובות-גברא המוטלות עליו. כל הסבור כך כבר אמר - מדעת או שלא מדעת - שכל
מערכת הדינים והחוקים, אשר קבעה את המציאות הדתית עד היום, אין כוחה יפה לגבי
המציאות הדתית במסגרת העצמאות המדינית, הואיל וכל המערכת ההיא מלכתחילה לא התכוונה
אלא לאפיזודה ההיסטורית של מציאות גלותית, שבה היה עם-ישראל חפשי ממצוות מדיניות
ומתפקידים אזרחיים.
רק ההכרעה לצד הגישה השניה מאפשרת ומצדיקה קיום של תנועה
פוליטית-דתית העמדת "דרישות דתיות" למדינה ומאבק למען "משטר-תורה" במדינה.
7. למעשה השתמטה היהדות הדתית הרשמית מן ההכרעה הזאת ומכל
עמדה ברורה, והלכה בדרך-לא-דרך של צירוף הנחות סותרות ומנוגדות הנובעות משתי הגישות
יחד. ע"י כך הגיעה לעמדה של חוסר-כנוּת, המשפיל את כבוד הדת אף בעיני הציבור הדתי -
בפרט הנוער הדתי - ואין צריך לומר בעיני הציבור החפשי, ומציג את היהדות הדתית בדמות
טפיל, הנהנה משירותי המדינה והחברה מבלי לשאת באחריותן המוסרית והדתית. דת-ישראל
מופיעה כענין כיתתי של קבוצה קטנה, המבססת את קיומה ואת דרכה על "חפשיותו" של רוב
עם-ישראל ו"חפשיותה" של המדינה, אשר רק בזכות אי-קיומם את התורה יכולה הכת הזאת
לחיות את חייה המיוחדים לה.
8. הצלתה של היהדות הדתית מסכנת ניוון דתי, מוסרי וציבורי
תלויה ביכלתה להחליט החלטה ברורה ומפורשת על עמדתה כלפי המדינה בהווה, שירותיה
ותפקידיה, ולהציע תכנית מוחשית ומעשית לניהול המדינה וקיום שירותיה עפ"י התורה,
תכנית שביצועה נועד לכלל-ישראל ומחייב אף את היהדות הדתית עצמה. תכנית כזאת תוכל
לשמש מנוף כביר לחינוך הדתי של הנוער, אמצעי הסברה ותעמולה בציבור, ובסיס לאירגונה
וחיזוקה הפוליטי של היהדות הדתית. כנגד זה יש לפסול מבחינה דתית, מוסרית וציבורית
כל "דרישה דתית" המכוונת למדינה ולחברה החפשית בלבד במגמה לשחרר יהודים דתיים
מחובתם ואחריותם כלפי המדינה והחברה.
9. תכנית זו אינה אפשרית אלא על רקע הכרעות הלכתיות חדשות
בכל שטחי החיים הציבוריים, שלא נדונו בהלכה הקיימת, אולם נכללו עכשיו במסגרת הבעיות
הדתיות. הכרעות אלו מחייבות סטייה ניכרת מאותו נוהג ואורח-חיים דתי שנתקדש
קדושת-דורות, שהתגבש בהעדר עצמאות מדינית ואחריות אזרחית.
10. נושא ההכרעות הללו יוכל להיות רק הציבור הדתי, הנושא
בפועל בעול תפקידי המדינה והחברה וחש בגופו ובנפשו את הבעיות הדתיות הנובעות מהן.
אין לצפות לשום פעולה מצד מוסדות-ההוראה הדתיים הרשמיים, מאחר שהללו כבולים במסורת
של דורות, שבהם לא התרחשו חידושים מהפכניים במשטר החברתי והמדיני של עם-ישראל;
לפיכך היו פטורים מהכרח חקיקה דתית מחדשת עצמאית ואחראית; והתרגלו לפסוק הלכה רק
עפ"י הלכה שכבר היתה פסוקה, "לאידמויי מילתא למילתא ולאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא".
המציאות של ימינו הוכיחה, שמוסדות-ההוראה הדתיים הרשמיים אינם מסוגלים מבחינה
פסיכולוגית לטפל טיפול רציני בבעיות שנתעוררו ע"י מציאות חברתית חדשה לגמרי, שאין
לדמותה לשום תקדים בהלכה הפסוקה, והדורשות לפתרונן עוז-רוח ויזמה דתית עצמאית.