[הערה מקדימה למאמר כפי שהובא בספר: "המאמר פורסם 8 חדשים לפני מלחמת ששת הימים, ומובא כאן ככתבו וכלשונו – ללמדנו במה ניתן ובמה לא ניתן לראות את הנולד."]

בהיסטוריה – בניגוד לטבע – אין הכרת ההווה משמשת ערובה לתצפית העתיד. בניגוד למציאות המוגדרת והמתוארת בקטיגוריות של מדעי הטבע, שבה מכל מצב מסויים הקיים ברגע מסויים מתחייב מצב מסוים ברגע שלאחריו, אין במציאות המוגדרת והמתוארת בקטיגוריות של המדע ההיסטורי ושל הסוציולוגיה השתלשלות של ההווה מן העבר ושל העתיד מן ההווה עפ"י חוקתיות וסיבתיות קבועה, אלא בכל שעה עשויים בני-אדם – ולעיתים אפילו קבוצה קטנה של בני-אדם – לשנות מרצונם את מהלך ההיסטוריה ואת המציאות החברתית. לפיכך אף אין הדברים דלקמן נאמרים כנבואה על העתיד, ואין הם אלא תיאור העתיד לאור ההווה.

הקשר בין מדינת ישראל ובין העם היהודי בכל פזוריו הולך ומתרופף ועשוי להינתק לגמרי. אין המציאות בארצות הגולה דוחפת יהודים לישראל, והעליה לישראל מותנית בכוח-המשיכה של המדינה בלבד. אין מדינת ישראל מושכת יהודים אליה, ורק בקושי היא מחזיקה במעטים העולים אליה. דבר זה הוכח סופית בשנים האחרונות ע"י שתי תופעות : (1) התחסלה אחת הגלויות העתיקות של ישראל – באלג'יריה, והיא פלטה עם שלם של כ-120 אלף נפש מכל השכבות הסוציאליות והרמות התרבותיות, וכמעט כולם פנו לארצות נכריות אחרות, ורק מיעוט שאינו ניכר – עלה לארץ ;(2) היתה עליה ניכרת מדרום-אמריקה, שהיתה "ציונית" אמיתית, שהרי אנשיה לא נדחפו לבוא ממצוקה כלכלית ולא מרדיפות וגזירות, אלא באו בגלל תודעה יהודית ורצון לחיים יהודים – והם חוזרים ועוזבים בהמוניהם את הארץ. נמצא, שקו-האספקה החיוני של המדינה, שמבלעדיו אין לה סיכוי להתפתחות, לא מבחינה חמרית ולא מבחינת ביסוס קיומה הרוחני – העליה – עומד להיפסק.

רובם הגדול של היהודים שנשארו בארצות העולם לאחר השמדת רוב בניינו של העם היהודי בשואה חסרים קשר נפשי למדינה (וזאת למרות הקשר הדקלאראטורי של רבים), מאחר שבדורות האחרונים אבד להם אותו תוכן של היהדות, שהוא לבדו בעל משמעות ספציפית לגבי מציאותו של האדם היהודי ועושה אותו לזר מבחינת תודעתו ותחושתו בכל סביבה נוכרית – גם בזו שבה מצבו המטריאלי מניח את הדעת -, ולפיכך רק הוא עשוי לעוררו לעליה למדינת היהודים. לא ניתן להציל יהודים מן הטמיעה בגויים ולמשכם לישראל אלא ע"י חינוך שיטתי ליהדות, שהיא שונה באופן ספציפי מעולמו החברתי, התרבותי והרוחני של העולם הנוכרי ומערכיו, ולפיכך יש בה כדי להמריד את היהודי בעולם הנוכרי ולגרום לו למאוס בו. אף אם אין סיכוי שחינוך כזה יצליח לגבי מיליונים, הוא עשוי להצליח לגבי מיעוט ניכר, שגם לאחר אובדן הסובסטנציה הרוחנית והנפשית היהודית עדיין לא איבד את תודעת היותו יהודי ואת רצונו להיות יהודי – והוא תוהה על משמעותה של הוויה זו ומחפש את "הזהות היהודית". אולם מדינת ישראל לא תרמה כלום לחינוך יהודי כזה ולהמרדת יהודים במציאות הגלותית, מאחר שכל מעייניה משעה שקמה הם בה בעצמה, בצד הממלכתי-מדיני של קיומה, ולא בצד הלאומי-יהדותי המתייחס לשייכותה לעם היהודי. למדינה עצמה חסר תוכן יהודי ספציפי, שבו היתה עשויה אולי להשפיע על יהודי הגולה.

בפנייתה ליהודי הגולה לא היה אלא משום קריאה להחליף מציאות במציאות כמותה, הנבדלת ממנה בסימני-היכר חיצוניים בלבד, ולהחליף אורח-חיים מסוים באותו אורח-חיים – תוך שינוי השם בלבד. הקריאה לעליה לא כללה כל דרישה וכל חינוך לשינוי מהותי של מציאותו של היהודי – אלא דרישה לשינוי מקום, להחלפת תעודת-זהותו – בתעודת זהות בלשון אחרת, דגל ומדים מסוימים – בדגל ומדים בצבעים אחרים, חוקים מסויימים – בחוקים שאינם אלא ואריאציה של אותם החוקים עצמם, תרבות חברתית (של העולם המערבי הנאור) – בתרבות חברתית שאינה אלא חיקוי לאותה תרבות עצמה. קריאה זו אינה מעוררת הד לא בנפשו של היהודי המתבולל, שאינו חש עוד צורך בשינוי מציאותו, ולא בנפשו של היהודי המחפש את "יהדותו", אך אינו רואה כל טעם לעקור ממציאותו למציאות אחרת, שאין בינה ובין המציאות שממנה הוא נקרא להיעקר אלא שינוי השם בלבד.

הירידה מן הארץ תגדל ותלך, ויעזבוה דוקא "הטובים". אין מונח זה משמש כאן במשמעות ערכית או מוסרית, אלא הוא מכוון כלפי ההתאמה לפונקציות החברתיות וליעילות ולכושר ההצלחה במסגרת פונקציות אלו, במובנה של הסיסמה "הטובים לטיס". יעזבו את הארץ דוקא הכשרוניים, בעלי מרץ ויזמה, בעלי הכשרה מקצועית, בעלי שאיפה להתקדמות (בכל מובן מן המובנים של מילה זו), לביצוע משימות, למילוי תפקידים מועילים, להשגת הישגים. שהרי האדם במדינת ישראל מתחנך לשאיפה לאותם ההישגים ולהערכת אותם הערכים, שבהם מתגלמת המציאות התרבותית והחברתית של העולם המערבי, הלא יהודי, הנאור – ולמה יקשור אדם זה את חייו ואת גורלו בחיקוי קריקטוריסטי של העולם ההוא, כשפתוחה לפניו הדרך אל המקור, שבו אותם הדברים נעשים ומושגים בצורה יעילה ומושלמת יותר ? רק הצגת משימות, השונות מאלו המוצגות ע"י החברה והתרבות הלא יהודית, ורק חינוך לערכים השונים מערכי החברה והתרבות הלא-יהודית, ואף מנוגדים להם, יש בהם כדי להחזיק צעיר "טוב" בישראל ולמנוע את השתלבותו בעולם הלא-יהודי המערבי. אולם משימות בעלות משמעות יהודית ספציפית וערכים בעלי משמעות יהודית ספציפית, שאותם ניתן לדלות רק ממקורותיה של היהדות המסורתית – החברה הישראלית ברובה המכריע דוחה אותם.

ההזדהות עם הערכים ואורח-החיים של העולם המערבי הנאור מתבטאת בעם היהודי בישראל, בין השאר, גם בהתנוונות ביולוגית – בצימצום הילודה והריבוי הטבעי. תהליך זה עתיד להחריף מעצמו, שהרי בעקבותיו חל שינוי בהרכב הגילים של האוכלוסיה בכיוון הקטנת חלקם של הגילים הצעירים והגדלת חלקם של הזקנים. צימצום הילודה נובע רק בחלקו הקטן מסיבות סוציאליות, שאותן ניתן לסלק בדרכי תחיקה סוציאלית מתאימה;בעיקר הוא נובע משינוי ערכים על רקע של שינוי התודעה והשאיפה : אפילו בתנאים של רמת-חיים נאותה, שבהם אין ריבוי ילדים מערער את מצבו הכלכלי של אדם, יש במשפחה רבת-ילדים משום עול המוטל על ההורים מבחינת צימצום חופשם לנהוג ולעשות בחייהם כרצונם, משום שעיקר זמנם, כוחם, מרצם והתעניינותם מופנה בהכרח לילדיהם;ובעולמה של הציוויליזציה המערבית המודרנית וערכיה שוב אין משפחה כזאת מקובלת כצורה הנאותה וכתוכן העיקרי של חיי האדם, והיא מורגשת כמעמסה פסיכית ונדחית מפני השאיפה להנאה מחיים נוחים וקלים יותר. הלך-רוח זה לא יושפע משום תחיקה סוציאלית ומשום הטבות מאטריאליות. לעומת זה נמצאת האוכלוסיה הלא-יהודית במדינת ישראל במצב של פריחה ביולוגית, שהמשכה מובטח לה בעקבות ריבוי הגילים הצעירים בה. עם הפסקת העליה (אף ללא הגדלת הירידה) עשויה מדינת ישראל ליהפך תוך 15-10 שנים למדינה דו-לאומית, שרבע או שליש מאוכלוסייתה לא-יהודית, ותוך 3-2 דורות – למדינה בעלת רוב לא-יהודי.

מיעוט קטן של העם היהודי בארץ ובגולה מוגן מפני ההתפוררות וההתבוללות ע"י תוכן יהודי ספציפי, של חיי תורה ומצוות, החוצץ בינו ובין סביבתו – אף אם למראית-עין הוא מעורב בו. מיעוט זה אף הולך ומתגבש – אולם לא כעם היהודי אלא ככת היהודית. שינוי זה באפיו אינו מתחייב מהיותו מיעוט, מיעוט קטן, אלא הוא ביטוי לשינוי התודעה והתחושה העצמית. כל קהילה יהודית קטנה, בת עשרות אחדות או מאות של משפחות, עד לתקופת ההתבוללות ייצגה את האומה היהודית במשמעותה ובמובנה ההיסטוריים;לפרנסיה וגבאיה היתה תודעה של מנהיגים מדיניים-ממלכתיים, ושתדלנה היה שגרירה ליד ממשלת המעצמה הזרה, שעימה נאלצה האומה היהודית לקיים יחסי פיוס. תודעה זו חסרה ליהדות התורנית המודרנית, המקיימת אמנם את הייחוד היהודי של חייה, אך לא מתוך הפרספקטיבה של עשיית היסטוריה של העם היהודי. יהדות תורנית זו עשויה להתגבש ולהתחזק, אך ספק אם יהיה בה משום המשך של העם היהודי ההיסטורי.