בעקבות המאמר הקודם נפתח ויכוח ער, במאמרים ובמכתבים-למערכת, על בעיית הפרדת הדת והמדינה. כבר עכשיו מסתמן הצורך בתגובה על כמה נקודות, שהתבלטו כטענות מרכזיות ועקרוניות בדבריהם של המשיגים. יש לציין את העובדה המעניינת והאופיינית, ששפע התגובות - הן חיוביות והן שליליות - מחוגים שונים של הציבור הדתי מעיד על הענין הרב שיש לו בנושא הדיון, ואף-על-פי-כן מילאו בטאוניה הרשמיים של "היהדות הדתית המאורגנת" פיהם מים. ודווקא "בטרם" - שאינו מתיימר להיות בטאון של המחשבה הדתית - הפך להיות במה לבירור הבעיה המרכזית של דת ישראל במדינת ישראל, הבעיה אשר "היהדות הדתית המאורגנת" משתדלת בכל כוחה להתעלם ממנה.

אתרע מזלם של המתווכחים עמי בדבר הפרדת הדת והמדינה, שויכוח זה חל בחדשים בהם מעידות עובדות על ההרס שנגרם לדת ע"י שילובה במנגנון האדמיניסטרטיבי של משטר חילוני. המציאות היומיומית - יותר מכל תשובה שאשיב על דברי המתווכחים - מערערת את עמדתם. למותר להצביע על הסכנות הצפויות ליהדות התורה מהתבססותה על החלטות פוליטיות ומינהליות - מקריות וחולפות - כתוצאה מהסכמים על הפעלת תחבורה מסויימת בשבת והשבתת תחבורה אחרת, על תנועה ברחובות צדדיים ולא ברחובות ראשיים, על מתן חינוך דתי לילדים מסויימים מטעם שלטון חילוני ובסמכותו תמורת הימנעות ממלחמה על חינוך דתי כללי מטעם היהדות הדתית, על העמדת-פנים של איסור מכירת בשר-חזיר במקומות ידועים תמורת מתן היתר לגידול חזירים במקומות אחרים, ועל מינוי "שר-דתות", ז.א. ממונה על המוסדות הדתיים, מטעם שלטון חילוני. למותר להצביע על המשמעות הדתית של הסכמת היהדות הדתית להסדר חוקי שבו מתמנה "רב ראשי" בסמכותה של רשות חילונית, רב שיהא פרוטקציונר ובן-חסות של שליט אתיאיסטי. כנגד התופעות השליליות הקטלניות הללו בולטים לעין הישגים דתיים חיוביים במדינה בתחומים שבהם הדת אוטונומית לגמרי, אינה פועלת מכוח המדינה החילונית ואינה מדברת בשמה או בסמכותה : כגון ההצלחה - בכמות ובאיכות - של החינוך הישיבתי, שבחלקו הגדול אף אינו נתמך מקופת המדינה, או סיומה של פרשת "מיהו יהודי" בהשפעת "התודעה היהודית" האמיתית ולחץ דעת-הקהל היהודית בארץ ובחו"ל - תודעה ודעת-קהל שאין להן קשר להרכב ולהחלטות של מוסדות מחוקקים או ממשלתיים של המדינה הזאת, שהיא חילונית במהותה.

לרוע מזלם של חסידי "דת-ומדינה" המתפלמסים נגדי, אירעו בינתיים עוד כמה דברים, המעידים על התנוונות המציאות הדתית המחפשת חסות תחת כנפי אדמיניסטרציה של מדינה חילונית. היינו עדים להתבזות מוסדות "הרבנות-מטעם", מצמרתה ברבנות הראשית ובמשרד הדתות ועד לאחרוני נציגיה בישובים ובשכונות, שהם מתכתשים ביניהם על הזכויות והסמכויות העלובות שמשטר חילוני ושליטים אתיאיסטים מעניקים להם, או "משתחווים לאגורת כסף" מקופת המדינה החילונית, או נותנים שירותם לצרכי בחירות לגופים מפלגתיים, "דתיים" או חילוניים, הכל לפי מידת תלותם בגופים אלה.

נתערער בינתיים אף בסיס "מאבקה של היהדות הדתית" בפרשת "מיהו יהודי":

הוכח, שהצפת המדינה במשומדים ובנשים נכריות וילדיהן אירעה בתקופה שמשרד-העליה הממשלתי וגם מחלקת-העליה הסוכנותית נמצאו בפיקוחו של הפועל המזרחי - ולא היה פוצה פה ומצפצף נגד המציאות הזאת כל זמן שלא דובר עליה. עד שהעז שר-הפנים (ישראל בר-יהודה איש מפ"ם) - שלא שינה מאומה במציאות זו - לקרוא לדברים בשמם : וזהו מה ש"היהדות הדתית" לא יכלה לסבלו - פתחה ב"מאבקה".

ולא זו בלבד, אלא שבינתיים אף הוכח מי הם האינטרסנטים של קיום המצב הנוכחי ביחסי הדת והמדינה. אם אחדים מן המתווכחים עמי טוענים (מתוך אי-הבנה) שדעותי הן דעות "הציבור החילוני" או נטורי-קרתא, ביכולתי להצביע על העובדה המעניינת, שבהתנגדות להפרדת הדת מהמדינה מאוחדים הרבנות, המפלגות הדתיות ומר בן-גוריון, והאחרון גילה דעתו במפורש נגד תכניתי, מאחר שהמצב הקיים הוא הנוח לו ביותר מבחינת המשטר החילוני שהוא מייצגו ומבחינת הפרספקטיבה של התחסלות היהדות והתהוות "יהדות" חילונית-ממלכתית במקומה. אכן, המשטר הקיים הוא גם הנוח ביותר מבחינת הרבנות והמפלגות הדתיות, הנהנות ממנו.

ההרגל שהתרגלה היהדות הדתית בישראל להתקיים על פירורים מן השולחן של הרשות החילונית, להסתמך על סמכויות המוענקות לה ע"י שלטון חילוני, לפעול במסגרת מדינית-חוקית שהמדינה החילונית מקציבה לה, לחפות על אופייה ומהותה האפיקורסיים בגינונים דתיים, כדי להשתמט מן החובה של קיום התורה תוך מלחמה נגד המשטר החילוני - כל זה גורם להשחתתה, לעירעור מעמדה הציבורי, הלאומי והממלכתי, למרות קיום מעמדה הרשמי-אדמיניסטרטיבי, והעיקר - הוא מרוקן אותה מכל תכנה ומעמיד אותה על ראוה בלבד, על השאיפה שהמדינה החילונית תוסיף להופיע במסווה דתי. אילו היה צורך בהוכחת טענתי, שמגמתם של הדוגלים בשילוב הדת במנגנון המדינה הזאת אינו אלא "מדינה חילונית המוצגת כדתית" - הובאה הוכחה זו במכלול תגובותיהם של מתנגדי.

על הרבה מטענות המשיגים עלי, הדורשים לשוות "אופי דתי" למינהל משום משמעותה המשיחית של המדינה, ניתן לומר בסגנון המאמר התלמודי הידוע : "אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי דברי תיאולוגיה". מי שאין לו העוז או הרצון לראות דברים מרים כהווייתם ולהגיב תגובה של ממש על בעיות מעיקות ומטרידות, מחפש לו מקלט מאחורי אמונה מזוייפת ומזייפת, שכל עצמה אינה אלא יצירה מלאכותית לשם התחמקות ממתן תשובה על השאלה. אחד מדגולי התרבות האנגלית, שהיה גם פטריוט אנגלי נלהב, אמר : “patriotism is the last refuge of a scoundrel”("פטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של מנוול") וכשם שפטריוטיזם הוא לעתים חיפוי להתנהגות פסולה במציאות החברתית והמדינית, כך גם "האמונה" עשויה ליהפך בידי אנשים מסויימים תירוץ להשתמטות מקושיות חמורות במציאות הדתית. מאחר שהנושא הנידון והבעיות שעוררתי מתייחסים לא למטאפיסיקה של דת ישראל אלא לקו פוליטי-חברתי שיש לנקוט בו במדינת ישראל, הרי כל הטענות המטאפיסיות של המשיגים אינן מעלות ואינן מורידות, ואפילו היו ביטוי תיאולוגיה כנה ואמיתית. ציטוט של פסוקים ומאמרי-חז"ל אינו מוסיף כלום, ואין להוכיח לא מן הש"ס ולא מן הפוסקים ולא מן המדרשים והאגדות, ואף לא מן ההיסטוריה של עם ישראל, את כשרות שילובה של דת ישראל במדינת ישראל זו, מאחר שעצם הקמתה וקיומה של מדינה חילונית זו בזמן הזה הוא מאורע לא-צפוי מבחינת ההלכה והתודעה הדתית המסורתית. ולא זו בלבד, אלא המרבים בציטוטים אלה אינם מרגישים באיזו מידה הם מחזקים לעתים את דברי - ופרשת הורדוס, בן-בוטא והמקדש (שאותה מעלה אחד המשיגים) תוכיח : המקדש והכהונה הגדולה שמטעמן של רשויות חילוניות הגיעו להסתאבות גמורה, המקדש הפך למערת-פריצים, הכהנים הגדולים נעשו "פלהדרין", ויהדות התורה וההלכה נאלצה להסתייג מעולמם של בית-המקדש והכהונה הגדולה ולחפש לעצמה ביסוס מחוץ לעולם זה עוד לפני חורבן הבית.

בין המשיגים טוענים רבים לאופייה הניסי והמשיחי של תקומתנו הממלכתית ("אצבע אלוהים", "עיקבתא דמשיחא", "אתחלתא דגאולה" וכו') ומסיקים מזה מסקנות נגד הפרדת הדת והמדינה. על עצם הטענה יש לשאול בפשטות : זו מנין לכם, היש לכם קומוניקציה עם מה שמאחורי הפרגוד? הושמעה הטענה, שדברי כי "אין לשוות הילה של קדושה למאורע פוליטי-היסטורי זה" .(ז. א. להקמת המדינה ולעצם קיומה) הם דעה "שיש לה מהלכים בציבור החילוני ובקרב אנשי נטורי-קרתא וחסידי סטמאר". הטוען טענה זו - שהוא ציוני כמוני - מתעלם מן העובדה, שהסירוב לראות מעשה ההשגחה בתנועה הלאומית-ציונית ובפעולה לחיסול הגלות ולהחזרת העצמאות המדינית לעם ישראל וראיית תנועה זו ופעולה זו כמרד במלכות-שמים וכ"מעשה-שטן" - היו במשך שני דורות לאו-דווקא נחלתם של יהודים מסוג "נטורי-קרתא ו"חסידי סטמאר" דהאידנא אלא נחלתם של הרוב המכריע מ"גדולי התורה", וכן של הרוב המכריע של הציבור הדתי, החרדים "שלומי-אמוני ישראל", בכל הארצות. היום הפכו רוב "הגדולים" (בין אם הם פונקציונרים של "האגודה", בין אם פונקציונרים של "המזרחי") לחסידים נלהבים של מדינת ישראל, ומעלים אותה לרמת קדושה דתית. כיצד הם מעיזים לקשור את גורל היהדות ואת עצם קיומן של התורה והמצוות במאורע היסטורי באינסטיטוציה פוליטית-חברתית, אשר אין כל ודאות שהם מעשה ההשגחה - ושמא אינם אלא מעשה-שטן?! אנו רשאים - ואף מחוייבים - להתוות קו לפעולה פוליטית-חברתית הנראית לנו כמחוייבת ההגיון והמציאות מבחינת התפקידים והאינטרסים הדתיים, מאחר שאין לנו ודאות שאירוע מסויים בהיסטוריה האנושית העלובה - ויהא מה שיהא - יש בו ממעשה ההשגחה, כשם שאין בו אף ממעשה-שטן אלא "עולם כמנהגו נוהג" - כמנהג שהטביע בו בוראו. לפיכך אנו אחראים לכל שימוש שאנו משתמשים בנוהגו של עולם - הן בגדר המציאות הטבעית והן בגדר המציאות החברתית. התולים עצמם באינטרבנציות ניסיות במהלך ההיסטוריה - לשם מה ובאיזו הצדקה הם מתכננים תכניות ומבצעים פעולות בתחום הפוליטיקה וההיסטוריה? כל הנתפס לוולגאריזציה של אמונת ההשגחה, כל המשתמש במאמר "אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן גזרו עליו מלמעלה", כדי להוכיח בזה את הקשר של מדינה זו לרעיון הגאולה המשיחית - לשם מה הוא מקים מפלגה ולוחם מלחמה פוליטית "למען הדת" במדינה, אשר לא קמה - לפי דעתו - בעוצם ידו ואינה מתקיימת במאמציו? "ההשגחה" או "הגזירה" אינה ניתנת לחלוקה: לא רק הלוחם לצמצום המקומות בא"י שמותר לגדל בהם חזירים נדחף מן השמים למיקוח זה, אלא גם המגדל חזירים בכל מקום בא"י עושה כן - ומי אנחנו כי נלין עליו? לא רק המחייב חילול-שבת ע"י מכוניות ברחובות הצדדיים של ירושלים עושה רצון קונו, אלא גם המחייב חילול-שבת ברחובותיה הראשיים - ולשם מה המיקוח והוויכוח? ולא רק בגילויים המגוחכים הללו של "מלחמת הדת" במדינה הדברים אמורים, אלא גם בדברים העיקריים והיסודיים של המציאות ושל המגמתיות היהודית : הקמת מדינת ישראל ושרפת מיליון-וחצי ילדים מישראל בכבשני-גזים - שתיהן מנוהג-העולם הן, ואין אנו למדים מהן על רצון הבורא. מבחינת הוולגאריזציה של מושג ההשגחה ומבחינת החוצפה שבדיבור בשם ההשגחה אין הבדל בין המאמין ובין הכופר, בין המקיים את התורה והמצוות ובין המפר אותן - שהרי "אין אדם נוקף" וכו'. מבחינה זו אין אף מקום לוויכוחים, לשאלות ולתשובות ולנסיונות של בירור והסברה ביני ובין מתנגדי - שהרי גם אני וגם הם אין אנו מפעילים את עטינו אלא אם כן גזרו עלינו מלמעלה. עיקר טענתי היא, שאם אין מתנגדי מאמינים בנוהג-העולם אלא בנסים, אם אין הם מאמינים שהעולם - ובכלל זה קיום היהדות והתורה - מעוצב ע"י הכרעותיו, החלטותיו ומעשיו של האדם במסגרת נוהג זה אין בשבילם טעם במאמצים ללימוד תורה ובחתירה לקיום מצוותיה. לא ניתנו תורה ומצוות אלא למאמינים באחריותו של האדם למעשיו, ז.א. ביכלתו לבצע משהו. האמת היא, שגם מתנגדי מאמינים בעיצוב המציאות בידי הדיוט בכל שטחי החיים, כפי שמעידה התנהגותם בחיי יום-יום: ורק בתחום ההכרעה הדתית-המדינית הם משתדלים להשתמט מן האחריות להכרעה זו ע"י היתלותם בגבוה.

מבחינת פרטי הדברים אין "נסים" בתחייתנו הלאומית ובהקמתה וקיומה של המדינה הזאת. "העוז להתקומם נגד עם אדיר שכבש את הארץ ולמרוד נגד שלטונו" אינו עדות לאמיתת התורה ולדברי הנביאים; הוא התגלה גם בעמים אחרים, כגון במורדי אלג'יריה שלחמו שנים נגד מעצמה אירופית. "ההיאחזות בארץ צחה ושוממה" ו"בניית משק בניגוד לכל חוקי הכלכלה" אינם ביטוי לרצון אלוהי - שעליו אין אני ומתנגדי יודעים מאומה - אלא ביטוי למאות-מליוני דולארים כספי מתנות-חינם, המוזרמים מדי שנה לכיסינו, סכומים שבהם אפשר להיאחז בכל מקום ובהם אפשר לקיים כל משק, ואילו אנו עדיין לא הצלחנו להביא בהם את כלכלתנו לביסוס של ממש. מה עלובה היא הדתיות היהודית, שמקורה אינו קבלת עול מלכות-שמים ועול תורה ומצוות אלא אינטרפרטציה של תופעות היסטוריות, שרובן אפיזודיות, מקריות וחולפות! כאן באה במקום האמונה בה' האמונה ב"נס". "נס" אינו אלא מאורע היסטורי שבו מתגדל ומתקדש השם הגדול, ואילו מדינה זו לא קמה ואינה מתקיימת בכוח דחף הבא מן התורה או בהנהגה והנהלה תורנית, לפיכך, אין היהודי השלם באמונתו רשאי לדון במדינה זו ובכל בעיותיה - ובכלל זה בבעייתה היסודית, בעיית הדת - מתוך אספקלריה של מאורעות ניסיים אלא מתוך שיקולי הצרכים והאפשרויות, החיובים והאינטרסים (בכלל זה האינטרסים הדתיים) כפי שהוא מבין אותם.

הדבקות ב"דת-של-המדינה" נוטלת מן העמדה הדתית את כל עצמאותה ועצמיותה ואת כוחה כגורם לוחם - וממילא גם ככוח מחנך ; היא יוצרת "דתיות-של-פקיד", מנטאליות המבינה קטגוריות דתיות וערכים דתיים –וגם מוסריים - מן הפרספקטיבה של צווים אדמיניסטרטיביים ותקנות משטרה. מנטאליות זו באה לידי ביטוי מזעזע בדברי אחד הכותבים, אשר בפרשה הגדולה של היחס בין חוקי אישות ובין המוסריות הסכסואלית השלטת בציבור מייחס לי - כנראה לפי תומו - את הדעה שאין לכפות את מוסד הקידושין והגירושין עפ"י התורה על הציבור מפני שאין חוק המדינה מטיל עונש על הניאוף! ניכר שהדתיות הפקידותית-ממלכתית אינה מסוגלת כלל להבין מה בין מסגרת אדמיניסטרטיבית ובין מציאות חברתית (ההבדלה שהבדילו חוגים צרפתיים בין pays officialוביןpays reel ), בין מערכת פורמלית של חוק-השלטון ובין החיים-בפועל, שלהסדרתם מכוונת ההלכה. הנני מסתפק כאן ברמז ש"המים המרים בטלו" לא מפני שהחוק השליט במדינה לא הכיר באיסור ניאוף אלא מפני "שרבו המנאפים", וש"עגלה ערופה בטלה" לא מפני שהחוק השליט ביטל איסור רצח אלא מפני "שרבו הרצחנים", וד"ל.

אחת הטענות החוזרות ונשנות בויכוח זה היא, ששילוב הדת במדינה "איז גוט פאר אידען" - שהוא רצוי מטעמי אינטרסים לאומיים או ממלכתיים, לשם ליכוד האומה, קשירת יהודי חו"ל במדינת ישראל, הצדקת קיום המדינה בפני עולם הנכרים, וכד'. ה"דתיים" המשתמשים בטענות אלה מעידים על עצמם שלא הדת, ז. א. לא האמונה ולא הכרת חובת עבודת ה', היא הבסיס לעמדתם, ושעמדתם אינה נבדלת למעשה מזו של החילוניים: ראיית היהדות כאמצעי לצרכי העם היהודי, ראיית התורה לא כערך העליון וכתפקיד העליון אלא כאמצעי הנידון מבחינת יעילותו ההיסטורית והפוליטית, דת בחינתpublic utility; וזהו באמת הבסיס הרעיוני למאבק הנוכחי בין "דתיים" ו"חילוניים", על מקומה של הדת במסגרת השירותים של המדינה, בדומה לעבודות ציבוריות, ביוב, משטרה, מכס. זהו שעבוד הדת לפוליטיקה, הפיכת התורה לשפחתם של אינטרסים אנושיים, שכתוצאה ממנה עצם קיומה נעשה מותנה באינטרסים אלה העלולים להשתנות מיום ליום. יהדות שאינה תובעת לעצמה תוקף בלתי-מותנה בצרכים ובאינטרסים, יהדות שאיבדה את הבטחון העצמי ואת העוז הנפשי להעמיד את עצמה כתכלית לאדם היהודי ולעם היהודי ולא כאמצעי לסיפוק צרכיהם - יהדות כזאת פסקה מלהיות גורם שיוכל לעמוד במאבק רוחני, חינוכי וציבורי. אם טובת האומה והמדינה נעשית ביסוס קיום התורה והמצוות, הרי ניתן להקשות קושיות עצומות על העמדה הדתית, וקל להוכיח שהדת אינה מועילה ואולי מפריעה לאינטרסים הפוליטיים והכלכליים של המדינה; היא אינה מלכדת את העם היום אלא מפלגת אותו, שמה מכשולים בדרך פיתוח המשק, וכו'.

יהודי דתי שמנמק את הכללת הדת (ז. א. מבחר שרירותי של דינים בקשר לשבת, כשרות, נישואין וגירושין וכו') באדמיניסטרציה של מדינה חילונית בטעמים של יעילות הדת למדינה - יורד לרמה המוסרית של היהדות של מר בן-גוריון, שבשבילו היהדות היא אמצעי להוציא כספים מכיסי יהודי אמריקה בשם Judaism, או של מר אבן, שבשבילו "היהדות" משמשת לעשיית רושם בפורום נוצרי, או של היהדות של אותה חבורה של מוקיונים מישראל, שנסעו לאמריקה לשם בידוח הקהל בטלוויזיה והחליטו להופיע גם בליל יום-הכיפורים, מאחר שהופעתם היא פירסומת למדינת ישראל ומביאה לה תועלת. מבחינה דתית אין הבדל עקרוני בין מי שעוסק במוקיונות טלוויזיונית ביום-הכיפורים לטובת המדינה ובין מי שמקיים את יום-הכיפורים כמשפטו לטובת המדינה.

הנושא שעורר התמרמרות רבה ביותר בוויכוח הוא בעיית הנישואין האזרחיים וחוק הנישואין והגירושין הקיים היום. גם לי ידועים הבעיות ההלכתיות ושיקולי הפוסקים בדבר ספק קידושין וחשש אשת-איש, שנראים קרובים לבעייתנו האקטואלית. אלא שלאמיתו של דבר, אין הם קרובים כלל לבעייתנו, ואין להסיק מהם כל מסקנה, אלא יש לדון דיון יסודי מלכתחילה בבעיה חדשה זו שאין לה תקדים - ואין לי האמון שהמוסדות הדתיים הרשמיים ידונו בבעיה זו לגופו של ענין, כל זמן שיש להם vested interestsבמצב הקיים. מעולם לא נידונה בהלכה ולא עלתה על הדעת בעיית מדינה יהודית, שתתן ליהודים את הברירה החוקית לקדש אשה כדת משה וישראל או להתקשר עמה בדרך אחרת - דרך שההליכה בה תהיה הפגנה מפורשת של סירוב לקידושין עפ"י דין-תורה וממילא תמנע את העמדת ההולכים בה על חוקת קידושין. אין אני פוסק מה תהיה ההכרעה ההלכתית במקרה זה. אולם אני קובע מתוך הדגשה מכופלת, שדיון הלכתי כזה לא התקיים, שהמוסדות הרבניים משתמטים מדיון זה, ושלפי שעה אין יסוד להכרזותיהם של דוברי "היהדות הדתית הרשמית" שהנהגת נישואים אזרחיים בארץ פירושה - פילוג העם. על כל פנים ברור הוא, שחשש הממזרות - אם בכלל יהיה קיים - יהיה מצומצם במשטר של נישואין אזרחיים מן החשש הקיים היום ושהדוברים הדתיים עוברים עליו בשתיקה או בביטול מעושה.

אף אחד מן המתווכחים לא עמד על השאלה המתעוררת בקשר לבעיית הנישואין בישראל מבחינת המציאות הכללית של העם היהודי בעולם היום. יש לחזור ולהציגה בכל החריפות: כ80-90%- מן היהודים בעולם חיים היום - רובם זה כמה דורות - במסגרת משטרים חוקתיים וחברתיים, שכופים נישואים אזרחיים על כל האזרחים או לפחות מכירים בנישואים כאלה. ממילא אין היום לשום יהודי באירופה או באמריקה - אם אין הוא ידוע כבן למשפחה דתית - חזקת כשרות יוחסין, ובהרבה מקרים, ואולי ברובם, כבר אין שום אפשרות לברר מה שאירע או לא אירע לפני כמה דורות. אעפ"י כן לא ראינו ולא שמענו שהרבנות האורתודוכסית תוציא איסור חיתון, משום חשש ממזרות עם כל הציבור היהודי הקונסרבטיבי, הליבראלי, הרפורמי או האדיש סתם. הנימוק ההלכתי להימנעות מאיסור זה ידוע וברור: אין איסור חיתון חל אלא על מקרי ממזרות ידועים וודאיים, ואין שום חיוב לכתחילה לחטט ביוחסין ולהוכיח את כשרותם. מעתה מה נשתנתה מדינת ישראל מכל תפוצות ישראל? אם נטענת הטענה, שאשה שנתקדשה כדת משה וישראל עלולה אח"כ להתגרש שלא כדין-תורה ולהתחתן כאשת-איש עם אדם אחר וללדת ממזרים - הרי חשש זה כבר קיים ועומד לגבי יהדות אירופה ואמריקה, ומדוע לא הוסקו ממנו המסקנות שחסידי חוק הנישואין והגירושין שלנו מאיימים בהן לגבי מדינת ישראל? ואם תוסק מסקנה זו, לא תהיה משמעותה פילוג העם במדינת ישראל אלא הוצאת 80-90% מעם ישראל בעולם כולו מכלל קשרי-חיתון עם הכת האורתודוכסית. והנה לגבי הבעיה הזאת בעולם כולו היהדות הדתית הרשמית ממלאת פיה מים, ואילו בישראל היא מרעישה עולם - שמא משום שכאן קשורה עמדה שלטונית של הרבנות בפתרון בעיה זו? ההתענינות המופרזת והחשש המלאכותי בעניני יוחסין אף הם מסימני התנוונות היהדות הדתית, לוואי ויהיה חלקה של היהדות בביתה השלישי עם היהדות בביתה השני, שהתפתחה מ"עשרה יוחסין" שהעלה עזרא מבבל ושמהם - ולא מהמיוחסים שנשארו בבבל - באים גם הלוחמים הדתיים האמיצים של דורנו. על חשש האיסור הקשור בספק-ספקא של ממזרות לוחמת היהדות הדתית מלחמת-חרמה, שאין היא לוחמת כמותה לגבי איסורי נידה, מניעת ההריון והשחתת פרי-בטן. גופי-תורה ויסודות אורח-החיים הדתי חשובים בעיניה פחות מצד-הראווה שבהסדר חיי-האישות. גם במקרה זה מוכח, שהיהדות הדתית מעוניינת יותר בשלט של דתיות שייתלה מעל לפתחה של המדינה, מאשר בתכנה הדתי של המציאות במדינה.

יש טוענים, שהפרדת הדת והמדינה פירושה גטו ליהדות הדתית וויתור על מאבק פוליטי על הדת במדינה. אין סילוף גדול מזה : המצב הקיים שבו המדינה החילונית מקצה לדת תחום מסויים ומוגדר ומצומצם במסגרת המשטר, הממשל והמינהל החילוניים, תחום שהיהדות הדתית משלימה עמו (עקרון הסטאטוס-קוו!) ומסתדרת להנאתה במסגרתו - הוא-הוא הגטו הדתי במלוא מובנה של מלה זו ! דווקא הוא אנאלוגי למציאותם המדינית, החברתית והכלכלית של היהודים בקרב החברה הנכרית בימי הביניים. זהו גטו אשר מטבע הדברים ילך ויצטמצם משנה לשנה, ומתוך פרספקטיבה זו הרשות החילונית אף מקיימת אותו, בידעה שדבקות היהדות הדתית במצב הקיים מונעת כל מאבק להרחבת תחום השפעתה ועומק השפעתה של הדת. "הפרדת הדת והמדינה", ז.א. הוצאת הדת מהמסגרת האדמיניסטרטיבית של משטר חילוני זה - זוהי פריצת חומות הגטו הדתי וראשית המאבק על התורה בישראל, על היהדות במדינת היהודים.