מסימניו של הפילוג המתקרב והולך בעם היהודי – גל השנאה ליהדות ולציבור שומרי התורה, ההולך וגואה בקרב הציבור החילוני, שנאה שיותר משהיא ראציונאלית היא אמוציונאלית, ז.א. עמוקה ביותר. היא רווחת בנוער שנתחנך חינוך לאומני-חילוני – מזה, ובקרב האינטיליגנציה והאקדמאים – מזה. עקשנותה של היהדות הדתית להוסיף להתקיים מרגיז את החילוניים, באשר היא מפריעה לעיצוב האומה "הישראלית" הלא-יהודית; על כך מתוסף לעיתים – שלא ביודעין – הגורם הפסיכולוגי של הזכרת עוון. הרוגז ההופך לשנאה בא לביטוי בציבור, בוויכוחים פומביים, בכנסת ובעיתונות, ואפילו בניסוחים ונימוקים של פסקי דין של בתי-משפט בישראל. אחד הביטויים הפסולים בוויכוח זה הוא הטיעון בשם הקידמה, המוסר, ההומאניזם וזכויות האדם, הנרמסים ברגלי ההלכה הארכאית, הברברית והמשעבדת. השקר – המודע או הלא-מודע – שבטיעון זה בולט כשהטיעון בא מפי הדוגלים ב"אומה" וב"מדינה" כערכים המושמים מעל לאדם. אין מוסר ואין הומאניזם אלא ראיית הפרט האנושי כערך עליון וההכרה בזכותו להיות אדון לעצמו, לחייו ולמעשיו, במידה שאין הוא פוגע באותן זכויות של זולתו. הטוען לזכותה של ישות על-אנושית, "האומה" או "המדינה", לכוף על אדם להתגייס לצבא וליהרג למען ישות זו – כיצד הוא מעז לטעון בשם המוסר וההומאניזם? מה רבה מידת האונאה – אונאת הזולת או האונאה העצמית – בהתמרמרות מוסרית על ההלכה מגבילה את חירותו של אדם בענייני אישות, כשהתמרמרות זו מלווה הכרה בזכותן של "האומה" או "המדינה" לאלמן את אשתו של אדם ולייתם את ילדיו! במציאות החברתית-מדינית אין אדם יכול להיות "מוסרי" או "הומאניסט" אלא אם הוא אנארכיסט, פאציפיסט וקוסמופוליט. לאומי ופטריוט אינו מוסרי ואינו הומאניסט, באשר הוא משעבד את האדם – את האדם המוחשי – לסמכות מופשטת ומבטל את זכויותיו מפני רצונה של סמכות זו. בזה הוא דומה לאדם המשעבד את האדם לדת, אלא שהדתי מגביל ומצמצם את חירותו ואת זכויותיו של האדם ע"י הכרת חובתו כלפי התורה, ואילו הפטריוט – ע"י הערכים הפאשיסטיים של ריבונות ושלטון.

לגבי ההתנגדות לאיסורי אישות של התורה (ספק אשת-איש, עגונה, גרושה לכהן, חייבת ייבום, ממזר) יש לציין שהוא מלווה בדרך כלל הכרה באיסורי אישות אחרים – אלה שמקובלים משום מה גם בעולמם של הגויים, כגון נישואי אח ואחות, נישואי אשת איש, ריבוי נשים וכד´, אעפ"י שגם אלה מהווים צימצום חירותו של אדם בתחום חייו האינטימיים ביותר, ללא כל נימוק ראציונאלי או מוסרי. משמע, שמה שמקובל אצל הגויים כשר בעיני "החילוניים" גם למדינת ישראל, ורק מה שיסודו ביהדות לבדה הוא פסול.

הויכוח על הדת והמדינה בישראל משובש ע"י הטיעון בדבר "פיצול האומה", בפי דתיים וחילוניים כאחד. יש לבחון בחינה עקרונית את הסיסמה של "אחדות לאומית" ולא לעשותה פרה קדושה, ולאור בחינה זו לדון בסכנת "פילוג העם", שעליה מתריעים אנשי הדתיות הרשמית, וחוזרים עליה גם חילוניים השוללים את הפרדת הדת והמדינה מחשש לפילוג זה. בכל ההיסטוריה האנושית, בתולדותיהם של כל העמים, של כל החברות ושל כל התרבויות, לא נמצא דבר בעל ערך (בכל המובנים שבהם משמש המושג ערך) שהושג הודות ל"אחדות לאומית"; כל דבר בעל ערך לא הושג אלא ע"י פילוגים ומאבקים פנימיים עד כדי מלחמות-אזרחים עקובות מדם. "אחדות לאומית" אינה מתקיימת אלא על רקע המגמה המשותפת לשלול שלל ולבוז בז; ערכים של ממש – בניגוד לערך הפאשיסטי של המדינה כשלעצמה – מפלגים את האומה. הדמות האישית הגדולה ביותר בתולדותיה של אנגליה היא אוליוור קרומוול, זו שבתולדותיה של ארה"ב – אברהם לינקולן; שניהם – אישי מלחמות אזרחים. ההיסטוריה של עם ישראל רצופה מאבקים פנימיים ופילוגים על רקע דתי דווקא; בגלל הדת יצאו חלקים של העם מן העם, או הוצאו ממנו. אף מלחמת החשמונאים, המוצגת ע"י ההיסטוריוגרפיה החילונית כמאבק לאומי, לא היתה ביסודה אלא מלחמת-אזרחים בקרב העם היהודי בין שומרי התורה ובין המתיוונים. גם היום, כנראה, נעמוד בפני הכרעה: תוכן ערכי או מסגרת שלטונית –מה מהם עדיף?

מאחורי מסך-עשן של פסודו-יהדותיות של מדינת ישראל מתרחש תהליך של עקירת אופיו ההיסטורי של העם היהודי, ז.א. – של הפיכתו לעם אחר; בן העם הזה לא יהיה מוגדר עוד ביהדותו אלא בתעודת-הזהות החתומה בידי פקיד של משרד-הפנים של מדינת ישראל. מאחר שאין קופירייט לגבי השימוש בשם "יהודי", יתכן שגם עם זה ייקרא "יהודי" (אם כי מסתבר שבסופו של דבר יעדיף להקרא "ישראלי" או "עברי"). אולם עם זה לא יהיה ההמשך ההיסטורי של העם היהודי ההיסטורי, כשם שאין העם היווני של ימינו המשכו של העם היווני העתיק. מאחר שחלק של היהודים יוסיף לקיים את ההמשכיות ההיסטורית, יתכן שנגיע על כרחנו לפילוג לשני עמים, הנבדלים זה מזה לא רק מבחינת אי-חיתון, וההולכים כל אחד בדרכו ההיסטורית שלו, תוך יחסי איבה עמוקים ביניהם.