א
הויכוח השיגרתי, המלווה את המאבק -
האמיתי או הפיקטיבי - על השבת במדינה ובחברה, הוא בעל אופי פוליטי-חברתי ולא דתי.
השבת נידונה מבחינת מקומה וערכה במציאותנו הלאומית והממלכתית ומבחינת יעילותה
לסיפוק צרכים חברתיים-תרבותיים. בויכוח זה שני הצדדים מכריזים על פונקציות מדיניות
וחברתיות כעל ערכים עליונים, ואין הם נחלקים אלא בהערכת השבת כאמצעי ומכשיר להשגת
התכלית המדינית-חברתית. ויכוח זה - כרוב הויכוחים השיגרתיים בבעיית הדת והמדינה
אצלנו - הוא בירור סוציולוגי בלבד, והוא נטול כל משמעות דתית. לפיכך מיטשטשת בו
הבעיה הדתית הגדולה, שבפניה מעמידה המציאות המדינית-ממלכתית המחודשת את דת-ישראל
המתגלמת בתורה ובמצוות - בהלכה.
כאן ייעשה הנסיון להדגים את בעיית הדת
והמדינה כבעיה דתית, ז. א. לא כשאלה למשמעותה המדינית של הדת, אלא כשאלה
למשמעותה הדתית של המדינה. האם המדינה בעיה דתית היא ? האם עצם קיומה של המדינה על
בעיותיה ותפקידיה משפיע על המחשבה הדתית ועל התגלמותה באורח-חייו של האדם הדתי ?
מהו המקום שחובות-אזרח תופסות בעולמו של אדם דתי ? ובתורת-ישראל, המתגלמת במצוות
מעשיות - מהו המקום שנתייחד בה למצוות שבין אדם למדינה, וכיצד מצוות אלו מתיישבות
עם המצוות שבין אדם למקום ? כל הבעיות הללו מודגמות ע"י בעיית השבת,
שבה נפגשים כל קווי המחשבה הדתית והמעשה הדתי בישראל. הרבה נאמר ונכתב על מקומה של
השבת במדינה מבחינת האינטרסים של המדינה ושל אזרח-המדינה. כאן ידובר על מקומן של
המדינה ושל אזרחות-המדינה בעולמו של האדם הדתי מבחינת האינטרסים של השבת.
ב
בעיית השבת היא בנין-אב לכל גילוייו
של המשבר הדתי הממשי, שבפניו עומדת היהדות הדתית במדינת-ישראל. בפרשת השבת מוכח,
שלפנינו לא בעיה פוליטית-ציבורית של הסדר יחסי הדת והמדינה - בעיה הניתנת לטיפול
בתכסיסים פוליטיים נאותים - אלא משבר בקרב דת-ישראל עצמה, כפי שהיא מתגלמת בתורה
ובמצוות, בחוקים ובמשפטים - משבר שאין להתגבר עליו אלא ע"י הכרעות דתיות.
השבת - כנקודת-המוקד של אורח-חיים
עפ"י התורה - מותקפת, לכאורה, ע"י המדינה החילונית והציבור
החילוני המואסים בה. אולם עיקר הסכנה הצפויה לה היא בחוסר-ישעה ואזלת-ידה של
היהדות הדתית הרשמית ושל נציגותה הציבורית ללחום למענה מלחמה של ממש, מחמת
אי-בהירות גמורה על תכנה ומגמתה של מלחמה זו. אין ליהדות הדתית שום מושג
ברור על תכנן ומשמעותן המוחשית והריאלית של הלכות-שבת לגבי מדינה וחברה עצמאית של
עם-ישראל בהווה ; יתר על-כן - היהדות הדתית נמנעה והשתמטה מכל בירור רציני של
הבעיה, ומעולם לא הביאה לפני המדינה והממשלה והעם - ואפילו לא לפני הציבור
הדתי עצמו - שום תכנית קונקרטית של ניהול המדינה והמשק בשבת עפ"י התורה
במסגרת החברה והכלכלה כפי מה שהן וכפי שהיהדות הדתית עצמה משתתפת בהן, ואף
לא הציעה שום צורה אחרת של חברה וכלכלה במקומן של הקיימות. בזה ניטלו מן
המלחמה למען השבת כל משמעות חינוכית-ציבורית וכל משקל פוליטי-ציבורי : אין
היא מופיעה כמאמץ וכמאבק אקטיבי למען הגשמת תכנית של אורח-חיים מסויים ומוגדר לפרט
ולכלל, אלא כעקשנות שיגרתית פאסיבית המכוונת נגד דרכיה ושיטותיה של החברה
בסיפוק צרכי-ציבור, מבלי שתוצע כל אלטרנטיבה לדרכים ולשיטות אלו.
אפשרות המאבק למען השבת כמוסד ציבורי
ומדיני מותנית בהגשת תכנית קונסטרוקטיבית לניהול שירותי-המדינה, לקיום כל ענפי
המשק ולסיפוק צרכי-ציבור ההכרחיים בשבת עפ"י התורה - תכנית שדורשת ומאפשרת
ביצוע ע"י כלל-ישראל, ולא תכנית שנועדה לכת של שומרי-שבת במסגרתו של עם של
מחללי-שבת, שע"י עבודתם בשבת הם מספקים את צרכי הכת והיא ; תכנית, שתחייב
אף את היהדות הדתית עצמה, ושהיהדות הדתית תהיה מוכנה להגשימה ע"י ציבור דתי
וע"י עובדים דתיים, כשיעבור השלטון במדינה לידה. היהדות הדתית חייבת
למסור דו"ח לעצמה ולהודיע ברורות לכל עם-ישראל, מהי דמות השבת שהיא עומדת
להגשימה במדינת-ישראל לכשיהיה כוח-הביצוע בידה. תכנית זו תתקבל או לא תתקבל
על דעת הרוב השולט במדינה בשעה זו, אולם היא - ורק היא - מסוגלת לשמש כבר
היום מנוף כביר לחינוך הנוער הדתי, אמצעי הסברה ותעמולה בציבור, ובסיס לאירגונה
וחיזוקה הפוליטי של היהדות הדתית לקראת השלטון המקווה. אולם למעשה אנו עדים
לגישה הפוכה מצד המוסדות הדתיים ומצד הנציגות הפוליטית של היהדות הדתית : ויתור
מוחלט על כל מאבק למען החדרת השבת לתוך המציאות הריאלית של הנוהל והנוהג
האדמיניסטרטיבי והמשקי, וכנגד זה מאבק למען הגנת האינטרסים הדתיים - האמיתיים או
המדומים - של יהודים דתיים או מוחזקים כדתיים, גם אם סיפוקם דורש ויתור על קיום
השבת כמוסד ציבורי-ממלכתי. פעילותה של היהדות הדתית הרשמית בשטח המאבק למען השבת
הצטמצמה כמעט כולה בדרישת שיחרור ליהודים דתיים מעבודה בשבת בשירותים ציבוריים
ובענפי-משק, אשר גם "לוחמי-שבת" אלה אינם נמנעים ליהנות מהם בשבת
כבחול, מפני שהם מכירים בהכרח קיומם, אלא שברצונם להטיל את חובת הקיום הזה
על יהודים אחרים. עמדה זו כבר גרמה נזק לא ישוער לענין השבת : היא השפילה את השבת
ואת דת- ישראל כולה בעיני הציבור הרחב, ובכללו חוגים רחבים שאינם פורקי-עול
עקרוניים ולא עבריינים-להכעיס ; היא יצרה את ההרגשה הכללית, שבמדינה ובמשק אין שום
חובה מוסרית ולא צורך פוליטי-ציבורי להתחשב בשבת ובשומריה, מאחר שהיהדות הדתית
עצמה אינה רואה בשבת בעיה ממלכתית של כלל-ישראל אלא אינטרס כיתתי בלבד ; ואנו
עדים, שעמדה זו כבר הרחיקה את לבותיהם של רבים מן הנוער הדתי מן השבת ומן התורה
בכלל.
ג
הכשלון במאבק למען השבת והסתירות
הפנימיות שבהן מסתבכת היהדות הדתית בבעיית השבת, כבר באו לידי גילוי ראשון עם הקמת
המדינה, בפרשת הוועדה הציבורית הבלתי-רשמית, שנתמנתה מטעם הרבנות הראשית להכנת
הצעת חוקת-שבת שתוגש לאספה המכוננת. הוועדה, שהיתה מורכבת מנציגי חוגים וכיוונים
שונים ביהדות הדתית, הכירה פה אחד, שנסיון רציני וכן להשרשת השבת כמוסד ממלכתי
במדינת-ישראל ריאלית דורש ניסוח חיובי של החוקה המוצעת ע"י היהדות הדתית :
"תחילה עלינו לקבוע את השירותים והעבודות, שלפי הכרתנו הדתית והבנתנו את
התורה יש לקיימן בשבת, ושלפי מצפוננו הדתי לא נשביתם גם כשיהיה השלטון בידינו ;
אח"כ נוכל לדרוש בכל תוקף הטלת איסור מוחלט על כל שירות ועבודה ציבוריים,
שאינם כלולים בחיובי העבודה בשבת". אולם מצד מיעוט בוועדה הותנה תנאי,
שהחוקה תקבע מתן שיחרור מעבודה בשבת לכל עובד בשירות או מפעל שיקויימו בשבת בהתאם
לחוקה זו, "אם מצפונם אינו מרשה להם לעבוד בשבת". הרוב בוועדה דחה דרישה
זו, שנראתה בעיניו הצהרה והודאה שאין בנמצא פרוגרמה לניהול המדינה והמשק עפ"י
התורה ובהתאם למצפון הדתי, ושהשבת אינה ניתנת להתיישב עם עצמאות מדינית
וכלכלית של עם-ישראל, אלא אם כן ינוהלו המדינה והמשק ע"י רוב מחלל שבת,
ושמירת-שבת תוכר כענינו של מיעוט כיתתי. הצעות הוועדה וכל חומר דיוניה הוגשו
לרבנות הראשית לשם דיון והכרעה ; וכן דרשה הוועדה, שהרבנות תביא את הבעיות
העקרוניות החמורות, שנתעוררו בוויכוח, לבירור ולהבהרה בציבוריות הדתית. אולם
הרבנות הראשית החליטה לגנוז את כל החומר הזה ולא להשתמש בו כלל, וכן להשתיק את כל
הבעיות שנתעוררו. שום הצעה לחוקת- השבת לא הוגשה בשנים האחרונות לממשלה או לכנסת
מטעם היהדות הדתית הרשמית, ושום הוראה או הדרכה או הסברה מוסמכת על בעיית השבת
במדינה ובשירותיה ובמשק הישראלי העצמאי לא ניתנו לעם-ישראל, ואפילו לא לציבור הדתי
ולא ליחידים, ששאלו להוראה ולהדרכה ולהסברה זו. דבר זה לא מנע את דובריה ואת
כתבניה של היהדות הדתית הרשמית מלחזור פעמים אין-ספור בשנים האחרונות (*וכאן הוסיף
ליבוביץ הערה בספרו יע"מ, בשנת 1975 : "וכל זה שריר וקיים גם היום")
על האשמות נגד הממשלה, על שאין היא עושה את חובתה בחקיקת חוק-שבת למדינה ולמשק
הציבורי ! אולם דחיית ההחלטה וההשתמטות מן האחריות של הכרעה דתית ושל
קביעת הלכה חדשה לא הביאה לידי דחיית הבעייה עצמה : היא קיימת ועומדת בכל
חריפותה בפני מדינת-ישראל ובפני היהדות הדתית ותובעת את פתרונה מדי יום ביומו, ואף
מוצאת את פתרונה למעשה בכל יום ויום - לא ע"י גדולי- התורה ולא ע"י
היהדות הדתית, אלא ע"י פקידיה, שוטריה ועובדיה של המדינה, העושים את שלהם אגב
השלמה שבשתיקה מצד היהדות הדתית, שתיקה שמתפרשת ע"י הציבור - ואף ע"י
הנוער והעובדים הדתיים - כהודאה, שאין לנהל את המדינה ואת שירותיה ומשקה וכלכלתה
עפ"י התורה.
ד
בשלושה גילויים של בעיית השבת במדינה
עסקה הוועדה הנ"ל בדיוניה :
1. בשירותים הכרחיים לשלום המדינה, 2.
בסיפוק צרכים חיוניים של הציבור, 3. בענפים מסויימים של הטכניקה במשק ובכלכלה. יש
לקבוע מתוך צער, שב-27 השנים שעברו מאז נכשלה היהדות הדתית בכל שלושת השטחים האלה,
כמוכח מן הדוגמאות שלפנינו:
1. שירותי המדינה.
שבת והמשטרה : כל המחייב קיומה של מדינה ריאלית
בהווה כבר חייב בזה את קיומה של המשטרה ואת שירותיה, שאינם ניתנים להפסקה בשבת
ושטעונים אבות-מלאכה (ניהול יומן וכתיבת רשימות בתחנות ובמקום פעולה, הוצאת משמרות
קבועים המחזיקים בנשק ומשתמשים בכלי-רכב וכו'). כל האומר לקיים את שירות המשטרה
ולא לעשות מלאכות אלו בשבת - כאומר פסיק רישיה ולא ימות ; כל האומר לא לקיים את
שירות המשטרה בשבת ולקיים את המדינה - אף הוא אומר פסיק רישיה ולא ימות. גשפנו
שוטרים דתיים למוסדות-ההוראה העליונים ולגדולי-התורה בענין שירותם בשבת, ניתנה להם
ההוראה לדרוש שחרור מעבודתם בשבת, ז.א. לדרוש שיהודים אחרים יעבדו במקומם בשבת ;
כשנשאלת השאלה, מה יהא על בטחון המדינה והציבור אם יהודי יימנע מלטפל בהם בשבת,
ניתנה התשובה : "למדינה ידאג בן-גוריון". משמע, שדת-ישראל מבססת את
שמירת השבת ע"י אנ"ש על חילולה ע"י יהודים אחרים ואין היא מעוניינת
כלל שבן-גוריון יהיה יהודי שומר- תורה! עובדה היא, ש"דעת-תורה" זו הביאה
לידי הבזיית התורה בעיני יהודים כשרים ולפניית-עורף לתורה זו ולגדוליה.
שבת והשירות הדיפלומטי : גם אחרי השבתת סל פעולה
רשמית ופומבית של משרד-החוץ בשבת, מן ההכרח שפקידים יאזינו בכל שעות היום והלילה
בכל יום תמיד לשידורי תחנות-הרדיו בעולם כולו, מחשש שמא יארעו אי-שם מאורעות
הדורשים תגובה מיד ולא רק אחרי 24 שעות. משרד-החוץ ומשרד הבטחון אף חייבים להמצא
בקשר אלחוטי מתמיד עם שליחיהם וסוכניהם בארץ ובחו"ל ולהיות מוכנים לשלוח להם
ידיעות והוראות בכל יום ובכל שעה. כשהובאה שאלתו של פקיד דתי, העובד באחד התפקידים
הללו לבירור תורני בעניין השבת, פסק מורה-הוראה (מגדולי-התורה) שטיפל בענין זה,
שאפשר למצוא היתר לעבודה זו אם תיעשה בשינוי (הפעלת מכונות ביד שמאל, רשימת
הידיעות המתקבלות בכתב לועזי במקום כתב אשורי, וכד'). תגובתו של מנהל שירות זה על
הפסק היתה : "אני אחראי לפני מצפוני ולפני עם-ישראל לשלום המדינה ולבטחונה,
לפיכך לא אמסור את העבודה הזאת אלא למי שמוכן ומסוגל לעשותה בכל יום ביעילות של
100%. כל המעיד על עצמו שלא יעבוד אלא ביעילות של 99.9% פסול הוא לעבודה
זו". מנהל זה היה, אמנם, "חפשי", אולם ברור שאילו היה במקומו יהודי
שלבו שלם עם אלהיו ותורתו היה אף הוא מחוייב לענות כמותו. יצויין במיוחד,
שמורה-ההוראה הנ"ל הדגיש בעצמו בפסק שלו, שהעבודה הנדונה היא הכרחית בכל יום
ואין לדרוש את השבתתה בשבת !
בדרך שהלכו בה מרנן ורבנן הולכים אף
מנהיגיה הפוליטיים של היהדות הדתית הרשמית. זכור המאבק שניהלו נציגי החזית הדתית
בכנסת ובממשלה למען שחרורם של פקידים דתיים מעבודה בשבת בשירותים שהשבתתם לא נדרשה
אף פעם. ידוע לפחות מקרה אחד, שבו ביקש אחד משרי-הממשלה ("חפשי") מאת
נציגי החזית הדתית להמציא לו תכנית של אירגון שירות משרדו בשבתות והצבעה ברורה על
עבודות שיש להשביתן ועל עבודות שיש לקיימן בשבת, והבטיח לעיין ברצינות בתכנית כזאת
ולברר את אפשרויות ביצועה. נציגי החזית הדתית נמנעו מהגשת תכנית כזאת וריכזו את
מאמציהם - בהצלחה - בהשגת שחרור לפקידים דתיים משירות בשבת, הצלחה שמשמעותה השלמה
עם כל עבודה בשבת שנעשית ע"י יהודים אחרים ודרישת זכות לשמירת
שבת לאנ"ש על חשבון מנוחת השבת של יהודים אחרים. המקרה הקשה ביותר - שהוא גם
המאלף ביותר - אירע בקשר עם רצח ברנדוט. ברנדוט נרצח בירושלים בערב-שבת, ואותו
לילה ליל-שימורים היה לממשלה, למשטרה ולצבא, ובו נעשו פעולות קדחתניות לפירוק
האירגונים שהיו חשודים על המעשה, וכן געשתה פעולה דיפלומטית נמרצת למנוע משבר
ביחסינו עם שולחי הנרצח - האו"מ. כל פקידי משרדי-החוץ המשטרה, הבטחון ואחרים
נקראו לעבודה בלילה ההוא, אך הפקידים הדתיים שוחררו משום כבוד השבת. לפי השמועה,
צעשה סידור זה לפי בקשתו המפורשת של שר-הדתות, רב ומנהיג מפלגה דתית. מקרה זה המיט
קלון על היהדות הדתית, בהעמידו אותה באור של פרזיט על חשבונו של כלל-ישראל
ובהעמידו את התורה באור של גורם המעכב את מילוי הצרכים החיוניים של העם והמדינה
בשעת-חירום.
2. שירותים ציבוריים חיוניים.
מפעלי-המים של הכרכים הגדולים בשבת,
מפעלי-החשמל בשבת : רבבות של יהודים דתיים, וביניהם אף רבנים, גדולי-תורה ומנהיגי מפלגות
דתיות, שותים בשבתות מים שמסופקים להם בעבודתם של פועלים יהודים, ואף מקדשים
בערבי-שבתות לאור החשמל המסופק בעבודתם של פועלים יהודים בשבת. מעולם לא שמענו ולא
ראינו שהרבנות והמנהיגות הדתית לוחמת מלחמה ציבורית להשבתת מפעלי המים והחשמל
בשבת, ולא ראינו ולא שמענו דעת-תורה האוסרת על יהודים דתיים להשתמש במים ובחשמל
בשבת וליהנות מעבודתם של יהודים אחרים בשבת. אעפ"כ לא נמנעה היהדות הדתית
הרשמית מלדרוש שחרורם של פועלים דתיים במפעלי-המים ובחברת-החשמל מעבודה בשבת, ז.
א. לדרוש שיהודים אחרים יעשו שבתם חול לטובתם ולהנאתם של אנ"ש. ידוע לפחות
מקרה אחד, שבו נשאל מוסד תורני עליון ע"י יהודי דתי אם יש לדרוש את השבתת
חברת-החשמל בשבת, ועל זה ניתנה השובה מפורשת - דרישה כללית כזאת לא תיתכן מחמת
החשש לסכנות הכרוכות בהפסקת זרם-החשמל ל24- שעות בכל הישוב בתנאי-חיינו היום, אולם
מוטב שהעבודה בשבת לא תיעשה ע"י יהודים דתיים. זוהי לפי הרגשת הציבור הרחב
העלאת הפרזיטיזם הדתי לדרגה של עקרון דתי - דבר שיש בו משום חילול-השם
ובזיון-התורה.
מצד מוסדות ואישים דתיים נשמעה ההצעה
לקיים את השירותים הציבוריים החיוניים בשבת בידי נכרים. אעפ"י שיש להצעה זו
על מה שתסמוך בהלכה, היא לא תיתכן היום ועלולה היא להיות לרועץ ליהדות הדתית
ולדת-ישראל.
יש ודברים המותרים על פי התורה נעשים
פסולים ואסורים במסיבות ובתנאים מסויימים - אסורים משום כבוד-התורה. מה
שהיה אפשרי ומובן וכשר במציאותנו הגלותית ובהעדר אחריות משקית וכלכלית עצמאית
לישראל, עלול לעורר התמרמרות ושאט-נפש בתנאי הקוממיות הממלכתית והעצמאות הלאומית.
יש לקבוע, שכל נסיון לפתור את בעיית השבת במדינת-ישראל בעזרת "גוי של
שבת" יתקבל ע"י הציבור, ובפרט ע"י הנוער, כהוכחה לקשר בין התורה
ובין הגלותיות ולניגוד בין התורה ובין עצמאות מדינית ולאומית. כדוגמה נוספת תשמש
בעית הספנות העברית. צי עברי - מסחרי ומלחמתי - בזמן הזה מעורר על רקע
הגורמים הטכניים והסידורים האירגוניים הפנימיים והבינלאומיים המודרניים בעיות של
עבודה בשבת, שאין להן אחיזה בהלכה, שהכירה רק את ספינות-המפרש או את ספינות-המשוט
ואת צורות הספנות המבוססת עליהן ועל התנאים הסוציולוגיים של תקופתן. היוכלו יהודים
דתיים, כנים עם מצפונם, לתת את ידם לפיתוח צי זה וליהנות משירותו, כל עוד הם
מטילים ספק בכך אם שירות זה מותר מן התורה ? כבר שמענו, שרבנים הורו לצעירים דתיים
לא להיות מלחים בצי ישראל ולהשאיר את השירות הזה ל"אפיקורסים".
אבל יחד עם זה אנו עדים לתלונות רבות שהיהדות הדתית משמיעה על יחס הזילזול
בקדשי-ישראל מצד צוות אניותינו שכולם "אפיקורסים" - דוגמה נוספת של
אי-כנות דתית ודו-פרצופיות מוסרית. על היהדות הדתית ועל מוסדות ההוראה להכריע כאן
הכרעה מפורשת וברורה ורבת משמעות ואחריות :
א. האם התורה ע"י הלכות-שבת שלה
מחייבת להתנגד להקמת צי עברי עצמאי בזמן הזה ומזקיקה אותנו לחסדי הגויים לא רק
במסחרנו אלא אף בהעלאת אחינו מן הגולה לארצנו ?
ב. האם יש להשלים עם קיום צי עברי
וליהנות משירותו, בתנאי ששירות זה ייעשה ע"י יהודים אחרים ?
ג. האם יש לעשות את "הגוי של
שבת" תנאי לקיומו של צי ישראל ?
ד. אם האלטרנטיבות (א)-(ג) שלושתן
פסולות מבחינה דתית, האם לא מתחייבת מזה הודעה ברורה שכל העבודות הדרושות לקיום
הספנות בהווה אינן בגדר איסור-מלאכה בשבת, והן מותרות לכל בן-ישראל, והעושה אותן
מקיים מצווה ?
3. השבת בענפים מסויימים של המשק
והכלכלה.
דבר שאינו צריך להאמר הוא, שאין יהודי
שקיבל על עצמו עול מלכות-שמים שסובר שאיסור מלאכה בשבת יידחה משום דררא דממונא -
לשם הגדלת הייצור, לשם יעילות כלכלית, לשם הגדלת הרווחים או מניעת הפסד. בניגוד
שבין הלכות שבת ובין האינטרסים הללו אין יהודים דתיים רואים קונפליקט דתי אלא
התנגשות בין ערכים דתיים לבין יצר הקניין והנוחיות והאנוכיות האישית או הקיבוצית.
אולם בעייה דתית רצינית מתעוררת לגבי אותם ענפים תקינים של כל משק מודרני, המספק
את צרכי החברה המודרנית, שבהם מנוחת-שבת אינה בעייה כלכלית אלא בעייה של אפשרות
פיסית. רבים הם היום ענפי-המשק המושתתים על שיטות-ייצור, שהן לפי עצם מהותן הטכנית
תהליכים רצופים שאינם ניתנים להפסקה ליום אחד - ללא כל התחשבות בשיקולי רווח
והפסד. כאלה הם, למשל, תעשיית המלט לצרכי בניין או תעשיית הזכוכית והחרסינה לעשיית
כלים ; כאן הייצור בממדים גדולים אפשרי רק בכבשנים שאשם לא תכבה יומם ולילה, מאחר
שחימומם ע"י הסקה אחרי צינונם דורש זמן ממושך מאד. בעייה זו בתעשייה המודרנית
דומה לבעיית החליבה של הפרה הגזעית המפותחת של ימינו. בחברה השואפת לשמירת שבת
הולכת ומחריפה הבעייה עם התקדמות האינדוסטריאליזציה ועם הקמת תעשיה כבדה,
שיסוד-יסודותיה - ויסוד כל הציוויליזציה החברתית-טכנית המודרנית - הפקת הברזל
ממחצביו הטבעיים, מצריך את השימוש בכבשנים הדולקים ברציפות, וכיבויים לשעה הוא
כיבויים לימים מרובים ; וכך נמצאת מנוחת-השבת הופכת להשבתה מוחלטת של המפעל. אם
היהדות הדתית תובעת מנוחת-שבת במפעלים אלה, מוטל עליה להראות לעם ולמדינה, אשר
ענפים אלה הם חלק ממשקם התקין, מה הן דרכי הייצור ושיטות העבודה שיש לנקוט בהן לשם
קיומם של ענפים אלה על-פי התורה.
ייתכן מאד, שפתרון בעייה זו יימצא
דוקא ע"י התקדמות הטכניקה המדעית, העשוייה להמציא שיטות-עבודה משוכללות יותר,
שתאפשרנה לצמצם את זמן-העבודה, להכניס אוטומציה לעבודה, לקצר את זמני ההסקה
והחימום וכד'. אולם דבר זה דורש גיוס מחושב ומתוכנן של כוחות המדע והטכניקה למטרת
הצלת השבת, ודבר זה על היהדות הדתית לעשותו והיא חייבת להביא לפני העם והמדינה
,תכנית אלטרנטיבית לאירגון טכני של הייצור במקום השיטות המקובלות היום. דבר זה
היהדות הדתית לא עשתה אותו, ועי"כ הסתבכה שוב בסתירה הגיונית ומוסרית המשפילה
את כבוד הדת : יהודים דתיים משתתפים באופן פעיל בחיי הכלכלה המושתתת על הטכניקה
המודרנית ונהנים מפירותיה, ויחד עם זה הם דורשים מנוחת-שבת שאינה מתישבת עם טכניקה
זו.
הסיכויים, שהיהדות הדתית בצורתה
הרוחנית והפסיכולוגית כפי מה-שהיא, תהיה מסוגלת להשתמש במדע ובטכניקה לשם פתרון
בעיות הייצור עפ"י התורה - הם קלושים מאד. בחוגים רחבים של היהדות הדתית רווח
יחס עויין למדעי-הטבע ונטייה להתרחק מהם ; עדיין קיים בה זרם חינוכי המבסס את
ייחודו וזכות-קיומו על הרחקת "לימודי-חול" מבית-הספר. יהדות דתית זו
אינה מסוגלת למלא את המשימה הגדולה הזאת.
אולם, אף אם היהדות הדתית תקבל עליה
את התפקיד הזה, לא יהיה בזה משום פתרון לאלתר. אין לדעת מראש אם הפתרון הטכני
הדרוש יימצא, ואף אם יימצא - אימתי יימצא. לפי שעה עומדת היהדות הדתית בפני החובה
להכריע הכרעות הלכתיות כבדות-משקל, שכל השתמטות מהן גוררת צביעות. השבתת כל
מלאכה בשבת במפעלים הנדונים יש לה תוצאות חמורות, המשתלשלות ממנה כהכרח הגיוני
ומציאותי, ואין דרישת ההשבתה כנה אלא אם כן מסכימים הדורשים לתוצאות הללו. על
היהדות הדתית להחליט מבחינת הכרתה ומצפונה הדתיים, אם איסור-מלאכה בשבת חל על קיום
הבעירה בכבשן של מפעל ליצור מלט לצרכי בנין ושיכון, כבשן שכיבויו בשבת מונע כל
אפשרות של ייצור זה. אם הבדיקה ההלכתית הקפדנית של שאלה זו מביאה לידי תשובה
שלילית - יש לפרסמה, ואין לדרוש עוד שחרור של פועלים דתיים מעבודה זו בשבת, מאחר
שהיא דוחה שבת. אם התשובה היא חיובית - לא ייתכן להשלים עם קיום מפעלים אלה בישראל
גם כשהעבודה בשבת נעשית בהם ע"י "חפשיים" בלבד, אלא יש לפתוח במאבק
ציבורי ומדיני גלוי נגד קיומה של תעשיית-מלט בישראל, שהיא אסורה מן התורה - כדוגמת
המאבק שהיהדות הדתית מנהלת נגד גידול-חזירים במשק העברי ; ויש להטיל איסור דתי על
כל השתתפות במפעלים אלה, בהון או בעבודה, ועל כל שימוש בתוצרתם. אם שיקול-דעתה
וחשבון-נפשה של היהדות הדתית יביאוה לידי הכרה, שמסקנות אלו למעשה הן בגדר גזרות
שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בהן, או שהן נוגדות את צרכי הציבור החיוניים שסיפוקם
אף הוא חובה דתית, - עליה להחליט שאיסור-מלאכה בשבת נדחה או הותר במקרה זה. בין
שתי האלטרנטיבות הללו אין דרך שלישית ; כבר הוסבר, שהעסקת נכרים בשבת, שעליה
מרמזים מנהיגים דתיים בשפה רפה כעל פתרון אפשרי, היא כיום דרך פסולה לחלוטין.
כשהגיע גאנדי לכלל הכרה, שהציוויליזציה המושתתת על הטכניקה התעשייתית המערבית
נוגדת את עקרונותיו הדתיים-מוסריים, לא הסיק מזה את המסקנה שאין להודים לעסוק
במקצועות אלה בעצמם אלא שייהנו מן המוצרים שמנצ'סטר תספק להם : גאנדי וחסידיו
הדירו עצמם הנאה ממוצרי מנצ'סטר וקיבלו על עצמם לספק את צרכיהם בשיטות-עבודה
אחרות, שהן כשרות בעיניהם. כיו"ב, כשהגיעה מרי בייקר-אדי לכלל הכרה, שהטיפול
הרפואי נוגד את העקרונות הדתיים הנוצריים (בחינת "כי אני ה' רופאך"), לא
הסיקה את המסקנה שהיא וחסידיה לא יעסקו בעצמם ברפואה ויירפאו ע"י רופאים אחרים,
אלא אנשי Christian
Sience קיבלו על עצמם איסור להיזקק
לרופאים. ישרות מוסרית כזאת יש לדרוש גם ממנהיגיה הרוחניים של היהדות הדתית - "ולא תהיה כוהנת
כפונדקית" ? ! אם באמת ובתמים סבורים הם שהציוויליזציה המושתתת על הטכניקה
החדישה אינה מתיישבת עם הלכות שבת, עליהם להטיל איסור על ציוויליזציה זו ואיסור על
פירותיה הנרכשים בעבירה ; ואין הם רשאים ליהנות מפירות אלה, אלא אם הם מכירים
שהעבודה ההכרחית להשגתם אינה עבירה על הלכות שבת.
ה
כל השאלות הללו והדומות להן אינן
ניתנות להיפתר בדרך של חיפוש "היתרים" (כדרך שהרבנות הלכה בה בשאלת
החליבה בשבת), גם אם היתרים אלה כשרים מבחינה הלכתית. התורה לא תהיה כוח ציבורי
במדינה ולא גורם חינוכי בנוער, אם עמדתה במדינה תבוסס על הגישה, ששירותיהם
החיוניים של המדינה ושל המשק העצמאי - ז. א. המדינה והמשק עצמם - הם אסורים
לכתחילה ורק מותרים בדיעבד. גם כבודם של מוסדות-ההוראה יושפל, אם ייהפכו
לבתי-חרושת לייצור היתרים לפי הזמנות. הבעייה הדתית של השבת במדינה אינה ניתנת
להיפתר ע"י פרוגרמה שלילית : מה אסור, אך ניתן להיתר, - אלא רק ע"י
פרוגרמה חיובית קונסטרוקטיבית : מה הם השירותים והעבודות הציבוריים שמצווה לקיימם
בשבת. כל שירות כזה חובה הוא על כל פועל או פקיד, כדתי כ"חפשי" ; אין
לדרוש שיחרורים מפעולות אלו בשבת ואין צורך להכניס בהן "שינויים" לשם
התאמתן ל"היתר". רק אחרי החיוב תוכל לבוא השלילה - איסור כל מלאכה בשבת
שאינה כלולה בגדר המצווה , קודם "במה מדליקין", ואח"כ
"במה אין מדליקין".
כנגד הדרישה לקביעת העמדה הדתית
לבעיות השבת במדינה בצורה ברורה וגלויה נטענת מטעם המנהיגות הדתית הטענה
הישנה-נושנה - "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" ; הרוב השליט במדינה
ובציבור לא יקבל על עצמו שום צורה של שמירת-שבת עפ"י התורה, גם אם תופיע
בצורה תכנית קונסטרוקטיבית מותאמת לצרכי המדינה והציבור ; לכן אין טעם לעבד תכנית
כזאת ולפרסמה. טענה זו מעידה על אי-הבנה עמוקה במהותו של המשבר הדתי בישראל ובסיבת
חולשתה של היהדות הדתית. בשעה זו מוטל על היהדות הדתית לא לשכנע את האחרים
באמיתת התורה ואורח-החיים המסורתי, אלא לשכנע את עצמה ואת הנוער שלה,
שבתורה זו גלומה תשובה לבעיות הדור גם בשטח המעשי וממנה אורח-חיים ליחיד וגם
לציבור בדור זה כבכל הדורות. תחילה על היהדות הדתית לדעת מהי השבת במשמעותה
הריאלית לגבי מדינה וכלכלה עצמאיות של עם-ישראל - וסוף השיכנוע של האחרים
לבוא.
ו
אולם ניסוח הלכות-שבת ברורות בשביל
המציאות החברותית של העצמאות המדינית והכלכלית מעורר את הפרובלמטיקה הגדולה של
דת-ישראל בהווה : שבת זו, כפי שהתגבשה בהלכה הפסוקה שהגיעה לידינו וכפי שנתגלמה
באורח-החיים המסורתי שנתקדש קדושת-הדורות, היא שבתו של אדם שתפקידי אזרח-מדינה
וחובותיו אינם כלולים במסגרת תכנית-חייו, שבתו של ציבור הפטור מבעיות הגנה, ביטחון
חיצוני ופנימי, מנגנון פקידות, מדיניות-חוץ, החזקת צבא ומשטרה, ייצור עצמאי לשם
סיפוק צרכיו, סחר-חוץ במסגרת תנאים הנקבעים ע"י גורמים בינלאומיים. צורה זו
של שבת התגבשה על רקע ההנחה של מציאות היסטורית מסויימת - העדר עצמאות מדינית
ופונקציות מדיניות לעם-ישראל והעדר חובות אזרחיות לאדם מישראל בהווה הריאלי ;
והנחה זו נעשתה תנאי הכרחי לעצם אפשרות קיומה של שבת זו. עם ביטול הנחה זו ועם
הכללת בעיות המדינה והחברה ותפקידיהן במסגרה החיים אשר הציבור והיחיד אחראים להם,
נמצאו הלכות-שבת הפסוקות לקויות גם ביתר וגם בחסר : מצד אחד אין ציווייהן
ואיסוריהן מניחים מקום לאדם לעשות חובותיו כחייל, כשוטר, כמלח, כפקיד - כאזרח
הנושא באחריות המדינה בהתאם לצרכים ולתפקידים של שעה זו ; מצד שני אין הם מתווים
קו ואינם נותנים הוראה לעבודה בשירותי המדינה והחברה בזמן הזה.
קביעת הלכות-שבת למציאות
המדינית-חברותית החדשה דורשת הכרעה מוקדמת בשתי שאלות דתיות עקרוניות :
א. האם הדאגה לצרכיהם ההכרחיים של
מדינת-ישראל ושל עם-ישראל היא חובה דתית באותה מידה כמו חובת-גברא של שמירת-שבת
ע"י אדם מישראל ?
ב. האם החיובים והאיסורים של
הלכות-שבת, החלים על אדם מישראל, כוחם יפה ככתבם וכלשונם גם לגבי עם-ישראל
ומדינת-ישראל ?
התשובה על השאלה הראשונה כבר גרמה קרע
עמוק ביהדות הדתית, ופרשת הוועדה להכנת ההצעה לחוקת-שבת תוכיח. תשובה שלילית מן
ההכרח שתביא לידי העמדה של נטורי-קרתא, תשובה חיובית - לידי ההכרה בחובת הכרעות
הלכתיות חדשות בכל שטחי-החיים הציבוריים, שלא נדונו בהלכה המקובלת מדורות.
כנגד זה טרם הועמדה בכל חריפותה השאלה
השניה, הנוקבת והיורדת עד לעמקי ההכרה הדתית שבהלכה. הכלל הציבורי - העם, המדינה,
החברה - אינו זהה עם סכום היחידים-הפרטים שמהם הוא מורכב, ואין למדוד את הכלל ואת
פרטיו באותה מידה עצמה. אף דין-תורה מבחין יפה בין יחיד ובין רבים. לפיכך יש מקום
לבירור הלכתי רציני, אם משמעותה של שמירת-שבת ע"י העם והמדינה ומוסדותיהם היא
כמשמעות שמירתה ע"י היחיד ומפעליו. אולי דומה איסור-מלאכה בשבת לאותו איסור
שאין חמור ממנו - "לא תרצח", שחל על כל יחיד בחייו ובמעשים האישיים ללא
כל תנאי וללא יוצא מן הכלל, אך אין לו תוקף לגבי אותו יחיד עצמו כשהוא פועל כחייל
בשליחות הציבור המדיני ; ולא זו בלבד אלא שעל המדינה אף הוטלה שפיכות-דמים מן
התורה לשם קיום החברה שאישיה מקיימים "לא תרצח".
כיוצא בזה, מבחינה ההלכה בין
טומאת-היחיד לבין טומאה בציבור, שהותרה או נדחתה במקרים שבהם היא חלה על היחיד.
ואף בשבת עצמה מצינו, שאין איסור מלאכה חל על המקדש ועל עבודתו, שהיא עבודת-ישראל,
ולא עבודת אדם מישראל לצרכיו האישיים ולהנאתו. בכל הרצינות יש לדון בשאלה,
אם אין לייחד לעבודת-ישראל שבתפקידים ובשירותים ההכרחיים של המדינה בימינו אותו
מקום בהלכה שניתן לעבודת הקרבנות בזמן שבית-המקדש היה קיים.
זאת ועוד אחרת : שמא מוטלת על העובדים
בתפקידי המדינה ובשירותיה אפילו חובה דתית של עבודה בשבת בתפקידיהם לשם
קיומה של חברה של שומרי-שבת - ונמצאת עבודה זו בשבת שהיא-היא שמירת-שבת ?! נניח,
שהיהדות הדתית - ע"י רכישת הרוב במדינה או ע"י השפעתה הרוחנית והציבורית
- תצליח להעביר בכנסת חוק-שבת ברוח התורה, האם לא תהא המשטרה חייבת עפ"י דין-תורה
לעשות בשבת את כל הפעולות הדרושות למניעת עבירות על החוק ולהבאת העבריינים למשפט ?
האם לא יהיה ב"חילול-שבת" זה ע"י השוטר הדתי משום שמירת-שבת
לאמיתה ? כנגד זה, אם אין ההלכה מבדילה בין עבודתו של היחיד בשבת לצרכיו האישיים
ולהנאתו ובין עבודתו של השוטר בשבת במילוי-תפקידו - הרי מוכח בזה שאין השבת מן
התורה מוסד ציבורי-ממלכתי אלא חובת-גברא אישית של כל פרט ופרט במובן של Religion ist Privatsache, בניגוד גמור לכל הכרזותיה והסברותיה של היהדות הדתית.
כבר היה מעשה, והרבנות הצבאית נשאלה
ע"י מפקדה מחוזית כיצד לבצע את פקודת הפיקוד העליון, האוסרת נסיעות בכלי-רכב
צבאיים בשבת שלא לצרכי השירות. איסור זה לא יהיה בו ממש, אם בשבת לא תישלח המשטרה
הצבאית לסיורים בכבישי-הארץ לבדוק את הנוסעים ולעצור את העבריינים.
אולם אם פיקוח זה לא ייתכן עפ"י
דין-תורה, מאחר שחובת-גברא של שמירת-שבת ע"י הימנעות מנסיעה חלה על השוטר
הצבאי גם במילוי תפקידו זה - הרי ברור שהדרישה לשמירת-שבת נעשית משאלה גרידא,
המכוונת כלפי כל אדם מישראל, ופוסקת מלהיות חובה ותפקיד המוטלים על מדינת-ישראל
ועל מוסדותיה. הרבנות הצבאית לא ידעה לענות על שאלה זו, ואיסור נסיעות-טיול בשבת
בצבא נשאר איסור מילולי.
ז
הצלת השבת מסכנת ניוון של פרזיטיות,
מניעת ניתוק המדינה ומוסדותיה מן השבת ורכישת לב הציבור והנוער לשבת - כולן דורשות
גישה חדשה על בסיס של הכרעות הלכתיות ועל רקע של יזמה של חקיקה דתית חדשה. חקיקה
זו עלולה להביא לידי סטייה ניכרת מאותו נוהג ואורח-חיים דתי שנתקדש קדושת-דורות
בעולם של העדר עצמאות מדינית ואחריות אזרחית ; ואעפ"כ יהיה זה דין-תורה :
"אם ראו (בית-דין) לפי שעה לבטל
מצות עשה או לעבור על מצות לא-תעשה - כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל
מלהכשל בדברים אחרים - עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של
זה כדי שיחיה כולו, כך בית-דין מורין בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצוות כדי
שיתקיימו כולן, כדרך שאמרו חכמים ראשונים : חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות
הרבה" (רמב"ם, הל' ממרים, פרק ב', הל' ד').
