חז"ל בעלי המדרש הבחינו יפה, על סמך ס' בראשית בין שני סוגים של יראת ה' שאותם הם מסמלים בדמות נושאיהם- יעקב אבינו ופרעה מלך מצרים. גם האחרון מופיע - במפגשו עם יוסף – כירא אלוהים; אולם המדרש לפרשת "מקץ" - הפרשה של שבוע חנוכה - מבחין בין "רשעים המתקיימים על אלהיהם (פרעה ה"עומד על היאור") ובין "צדיקים שאלהיהם מתקיים עליהם" ("ה' נצב עליו"- על יעקב). ניסוח חריף ונוקב זה מבטא את ההבדלה בין שני טיפוסים של "דתיות": בין אמונה דתית, שבה האדם דבק משום תחושת תלותו באלהיו, ובין אמונה דתית שבה האדם דבק משום תודעת חובתו לעבוד את אלהיו. שני טיפוסים אלה מודגמים בשתי תעודות גדולות של ההגות האנושית - הראשון ע"י הטרגיקן היווני הגדול, השני ע"י המחבר היהודי האלמוני של אחד מכתבי-הקודש. שתי תעודות אלו שייכות לשני עולמות, הנראים רחוקים זה מזה כרחוק "מזרח" ממערב"; אולם מפתיעה הקירבה שבין נקודות המוצא למה שנידון בהן, וכן יש לכאורה צד-שווה בהצגת-השאלה בשתיהן - אולם התשובות שונות זו מזו.

מה הם כוחו ויכולתו של האדם, ומה הוא הגבול הנכפה עליהם - מפנימיותו של האדם או בגזרה מן החוץ?

פרק כ"ח באיוב הוא, אולי, שיאו של ספר זה מבחינת הצד האנושי המיוצג בו (לעומת הצד האלהי המיוצג בפרקים שבסוף הספר), ועכ"פ הוא עיקרו של טענת איוב. טענה זו הולכת ומתעלה (ואף מעמיקה) בשלושת הסיבובים שבויכוח איוב עם רעיו. תחילתה - זעקת איוב על העוול שבהנהגת העולם בידי בוראו; אולם בהדרגה עוברת הטענה מתביעת הצדק אל תביעת ההבנה במהלך העולם. לא עוד סבלו של איוב הוא מרכז טענתו, אלא אי יכולתו להבין את המשמעות של סבל זה, שהוא פרט אחד במסגרת האבסורדיות של העולם כולו. איוב משוכנע, שהחכמה העמוקה - חכמת הבורא - צפונה במנהגו של עולם ובגורלם של הברואים, אלא שחכמה זו נעלמה מבני-אדם.

איוב מתאר את חכמתו של האדם המתגלית בהישגיו הגדולים. הביטוי לכוחו ולעצמת ידו של האדם, הבאים מחכמתו, היא הטכניקה: שליטתו של האדם בטבע, הפקת מתכות מבצריהם, הטיית נהרות, הפרחת שממה. שיר-הלל זה לטכניקה נראה "מודרני" מאד, אולם לאמיתו של דבר אין להתפלא שהוא מושמע מפיו (או מעטו) של אדם מלפני כמה אלפי שנים. בין האדם שהתקין מכשיר מאבן או שעדר לראשונה את האדמה ובין האדם המפעיל את האנרגיה הגרעינית או משגר טיל לירח - אין אלא הבדל כמותי, הבדל בדרגה, בלבד: שניהם חרגו מן המסגרת של הנתונים הטבעיים של קיומו של האדם משתלטים עליהם ומשעבדים אותם לצרכיו ולמגמותיו של האדם. לפיכך יכול היה כבר איוב להדגים את גדולתו של האדם ע"י תיאור המטרולוגיה והחקלאות. אולם כוחו זה של האדם לשלוט בטבע אינו מקנה לו ידיעה והבנה במשמעותו של טבע זה ובתכליתה של אותה בריאה, שעליה הוא נעשה שליט. אי-ידיעה זו מעיקה עליו ומציקה לו, אולם לסבלו זה אין תקנה: בורא העולם העלים מן האדם את מובנו של העולם, שהוא "החכמה" האמיתית. וזוהי ההאשמה הגדולה שאיוב מטיל על הבורא: הוא נוהג בעולמו כשליט עריץ, התובע מעבדיו משמעת עיוורת לגזרותיו; אמנם יש לגזרות אלו מובן עמוק מאד, איוב אינו מטיל ספק בכך [ר' פסוק כ"ג: אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה], אולם השליט אינו שועה למצוקת האדם ואינו מגלה לו מובן זה. על אשמה זו ניתנת לאיוב לאחרונה תשובה מפי הגבורה, תשובה המספקת אותו, ובגללה הוא מבטל את טענתו.

ההוגה והמשורר היווני פותח אף הוא בגדולתו של האדם, ואף הוא רואה אותה כמשתקפת בראש בטכניקה - כבן עם החופים והאיים הוא מזכיר תחילה את הספנות, אח"כ את עיבוד הקרקע בכלי-מתכת, את רדיית האדם בדגי-הים, בעוף-השמים ובבהמת-הארץ, וכאיש הפוליס הוא מוסיף עליהם את ההסדר המדיני 'וכיווני' אמיתי - את חכמת הרפואה ואת האמנות. דרך אגב מזכיר הוא את המיתה, שאין האדם יכול להמלט ממנה, אולם את המגבלה העיקרית ליכולת האדם הוא רואה ב"צדק" שהנהיגו "האלים" בעולם: אין אשרו של האדם אלא לקבל את מרותו של צדק זה, ואילו "גאונו" לחרוג ממסגרתו הוא סיבת כשלונו -הטרגדיה של קראון ואנטיגונה היא המחשבה של כשלון זה.

מה בין סופוקלס למחבר ספר איוב? - היווני, בדומה לפרעה, "לא ידע את ה'"; "אליו" אינם, לאמיתו של דבר, אלא המציאות עצמה, ולפיכך "צדקם" אינו אלא חוקי הטבע וחוקי החברה. כבר 100 שנה לפני סופוקלס מצא אנאכסימאנדרוס את "הצדק" בהשתלשלות הדברים והאירועים זה מזה לפי החוקיות הטבעית, וכ- 100 שנה אחרי סופוקלס קבעה הסטואה -שסיכמה את כל זרמי ההגות הדתית, הפילוסופית והמדעית היוונית - ככלל גדול לאדם: "לחיות בהתאם לטבע" (ז"א בהתאם לחוקיות המתגלמת במהלך הטבע). היא אף זיהתה במפורש את "ההכרח שבטבע" או "הגזרה" ["אננקי" - מונח הנזכר בספרות המדרשית], את ה"גורל" ואת "ההשגחה" כשלושה שהם אחד. לפיכך אמונתו של סופוקלס באלים אינה אלא שלמותו עם עצמו ועם טבעו.

מחבר ספר איוב אינו דן בדברים שבין אדם לעצמו או בין אדם לטבע, אלא במעמדו של האדם לפני ה'. אלוהיו של איוב עונה על שאלתו בדבר מובנו של העולם, ובכך הוא מעמידו על טעותו הגדולה. במענה ה' אל איוב מן הסערה אין האדם ואין הצדק נזכרים כלל. איוב סבור היה, שיש מובן כמוס לבריאה וביקש לדעתו, ואילו ה' מראה לו שלבריאה - באשר היא אלהית -אין מובן כלל; כל התופעות והאירועים בה הם אבסורדיים, ושיאה - שתי מפלצות שאין להן אלא מפלצתיות בלבד. איוב מארץ "עוץ" - אותו "עוץ" שנזכר לראשונה בפסוק שלאחר העקדה - מועמד באותו נסיון שבו הועמד אברהם אבינו בעקדה: האם הוא מוכן להאמין באלהים לא מבחינת פונקציה שאלהים ממלא בבריאה - חכמתו או צדקו - אלא מבחינת אלהותו? בדומה לאברהם אבינו אף איוב עומד בנסיון זה. לאחר שנתגלה לו ה' הוא מבטל את טענתו, שלא היתה מכוונת אלא לאל שנתפס כפונקציונר של העולם, בהתאם למקובל בין רבים מן המאמינים ("לשמע אזן שמעתיך"); משזכה לראות את ה' מבחינת אלהותו ("ועתה עיני ראתך") - די לו בכך, ואינו חש עוד צורך בתביעת "חכמה" או "צדק". לפיכך אף שם המחבר בפי איוב כמלים האחרונות ("עפר ואפר") את המלים שבהם פתח אברהם אבינו את התדיינותו עם ה'.