משאל "בת-קול":
(1) מה היתה המשמעות של ימי הספירה כשנקבעו לדורות ?
(2) האם נוספו משמעויות חדשות לימים אלה במשך הדורות ומהם
?
(3) האם אין ימי האבלות בחזקת גזרה שאין רוב הציבור יכול
לעמוד בה כיום ?
(4) כיצד משתלב האבל על השואה בימי הספירה ?
(5) האם מאז קום המדינה נוספו תכנים חדשים לימי הספירה ?
תשובה:
ענין ימי הספירה אינו ברור כל צרכו. כנראה נעשו ימי אבל
בהקשר לחורבן הגדול שבא בעקבות מרד בר-כוכבא, אך הפרטים אינם ידועים לנו, כי המסופר
על כך בספרות התלמודית אינו אלא דברי אגדה. בתקופה מאוחרת מאד נאחזה, כנראה, הקבלה
בספירת העומר מתוך גזירה-שווה מוטעית ומטעה "ספירה-ספירה", ועטפה את הענין במעטה של
סוד. לאבל ימי-הספירה תרמה, כנראה, גם העובדה שגזירות תתנ"ו אירעו בשבועות שבין פסח
לשבועות. יש לשים לב לכך שכל דיני האבל בימי-הספירה מובאים בשלחן-ערוך (או"ח תצ"ג)
בנוסח של "נוהגים" - כלומר : זה ענין של מנהג.
לעומת העיסוק בזכרון האבל של ימי-הספירה יש לציין שהשמדת
עיקרו של עם ישראל בדורנו לא עשתה שום רושם על העם היהודי, אף על החלק "הדתי" שבו.
"יום השואה והגבורה" אינו אלא איחוכא ואטלולא ; ואגב - מה ענין "גבורה" למי שמתאבל
באמת על אבדן רוב בניינו של עם ישראל ?
אשר לשאלה אם נוספו תוכן חדש או משמעות חדשה לימי ספירת
העומר אחרי קום המדינה- תשובתי היא שבכלל לא נשתנתה שום דבר מבחינה דתית-אמונית.
אירועים היסטוריים-מדיניים אין להם משמעות דתית אלא אם הם מעשים שנעשו למען התורה
או מכוח דחף שבא מן התורה, או אם הם סבל שסבלו יהודים למען התורה. במובן זה יש
משמעות דתית למלחמת החשמונאים - מזה, ולקידוש-השם של הקהילות הקדושות - מגנצא,
אשפירא וורמיזא - מזה ; ולעומת זה אין משמעות דתית לא לנצחונות מלחמת העצמאות
ומלחמת ששת הימים ולא לאושוויץ - כל אלה אינדיפרנטיים מבחינה דתית : עולם כמנהגו
נוהג.
נס חנוכה הוא נס במשמעות דתית, כי החשמונאים לחמו למען
התורה ובשם התורה. נס פורים הוא מפוקפק מאד, והראיה - שאין אומרים בפורים הלל, ואין
שם-שמים נזכר במגילה, וכל עניינו של החג אינו אלא משתה ושמחה. משום בחינה אין לראות
"נס" במשמעות דתית-אמונית בהקמת מדינת ישראל ובכל פרשיות תקפה וגבורתה, שהם מיבצעים
לאומיים-מדיניים, שהדחף להם בא מפטריוטיזם יהודי חילוני. פטריוטיזים יהודי הוא דבר
כשר -הוא מצוי גם בי, ובגללו אני ציוני ופטריוט של מדינת ישראל, אבל אין בכל זה
משמעות דתית.
מלחמת ששת הימים לא היתה בחינת קידוש-השם, כי לא נתכוונה
לכך. הר-הבית נכבש הפעם לא בידי "החשמונאים" אלא בידי "המתיוונים". מעולם לא היה
חילול-השם בצורה ממלכתית ולאומית אינסטיטוציונאלית כמו העליה ההמונית במאות
אוטובוסים ומכוניות לכותל המערבי מדי שבת בשבתו. מכל דברי הנביאים לא נתקיים לפי
שעה אלא אחד : "ובני פריצי עמך יבואו בו וחללוהו".
אין שום טעם וסיבה לקביעת "יום הודיה" בכ"ח באייר. לא
מצאתי שהותקן חג או יום-הודיה לזכר נצחונותיו של ירבעם בן יואש אשר "השיב את גבול
ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה", ולא לנצחונותיו של אלכסנדר ינאי אשר עשה את יהודה
למעצמה חשובה בין סוריה ומצרים.
אין גם משמעות דתית לחג העצמאות - יש לחוג אותו כיום
הנף-הדגל, יום שמחה לאומית ומצעד צבאי. הרבנים המעמידים פנים של מתן משמעות דתית
ליום זה אינם סמכות דתית אלא פקידות של רשות חילונית. במדינת ישראל בכלל אין רבנות
כמוסד דתי-תורני - אין אלא רבנות-מטעם. הרבנים אינם ממונים ואינם פועלים מכוח
התורה, אלא הם פקידים ממשלתיים הפועלים בסמכותה של המדינה החילונית.
הדיבורים על "התעוררות דתית" בעקבות מלחמת ששת הימים הם
שקר גמור. "ההתעוררות" היא פטריוטית, ז.א. - חילונית במהותה, ועיקרה - יהירות
לאומית וצבאית, המתבטאת לפעמים בדיבורים וגינונים דתיים.
בסיכומו של דבר: לא ברור לנו מה היה התוכן של ימי-הספריה
מראשיתם ; ועכ"פ - תוכן שהיה להם לא נשתנה עם הקמת המדינה.