ארץ-ישראל איננה "עריסת היהדות" או "עריסת עם ישראל", אלא היא - מבחינת היהדות -משימה שהוטלה על עם ישראל לדורותיו, ומהותה של משימה זו איננה הבעלות על הארץ אלא קיום התורה בארץ. מגילת העצמאות של מדינת ישראל פותחת בשקר מכוון : "בארץ-ישראל קם העם היהודי", העם היהודי לא קם בארץ-ישראל אלא בא לארץ-ישראל כעם מגובש. התודעה ההיסטורית המסורתית של היהדות רואה את ראשיתו של העם - מבחינה סמלית - באברהם אבינו, כשהוא מכיר את בוראו בעיראק, ואת גיבושו-בפועל ("היום הזה נהיית לעם") - בברית שנכרתה במדבר, בשטח-הפקר : ללמדנו שאין היא מותנית בארץ - התורה ניתנה בחו"ל, ואף עיקר קיומה בעם ישראל לדורותיו היה בחו"ל. תקופת הגדולה הנפשית והיצירה הרוחנית הגדולה היתה תקופת הגלות. ללא המשימה של קיום התורה אין משמעות דתית לקנין הארץ. ההיסטוריה מעידה שתיתכן מציאות של קיום העם בארצו שנביא החורבן מגדירה : "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה", וחברו בן-דורו קובע : "בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם".

     במציאות הריאלית של היהדות בהיסטוריה, שנתגלמה בחיי תורה ומצוות, לא תפסה הארץ מקום מרכזי, לא מבחינה רעיונית ולא כדחף מעשי. מה שמכונה "מצוות ישוב ארץ-ישראל" שייך לפולקלור הדתי, ומשמעותו היתה סנטימנטאלית בלבד. רק בודדים מבין אישי התורה והיראה והאמונה ביהדות הציגוה כדבר המחייב אותנו^*, ומעולם לא הלכו אחריהם המוני שלומי אמוני ישראל בכל הדורות אשר קיימו את היהדות בגלותם.

     משמעותה של הארץ ליהדות כמדינת ישראל היום היא היותה הבסיס והמסגרת לעצמאות הלאומית-מדינית של העם היהודי, שעליו מוטל קיום התורה ; ואילו בקנין הארץ כשלעצמו אין משום מימוש של ערך דתי.

 

         

* לאמיתו-של-דבר היה הרמב"ן היחיד שנקט עמדה זו, ואף הוא מטעים ש"אין א"י מקיימת עוברי עבירות". בכוזרי של ריה"ל אין ביטוי אלא לכמיהה לשיבה לארץ ולא לצו דתי לכבשה ולהחזירה לעצמנו ; עלייתו של "החבר" לא"י בסיומו של הספר היא אקט אישי גרידא.