בהמשך הוויכוחים בדבר נתיחת
המתים הושמעו, בין השאר, כתגובות על המאמר הנ"ל, שתי טענות הראויות לתשומת-לב
- האחת מטעמים פסיכולוגיים, השניה משום משמעותה העקרונית : 1. ההסתמכות על תשובה
של אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, החת"ם סופר, המייחס "לחלוחית של קדושה"
לגוף המת של אדם מישראל ; 2. הטענה שמורי-הוראה בישראל בזמננו אינם מוסמכים לפסוק
הלכה בענין שלא פסקו בו רבותינו הקדמונים ושאין למצוא לו אסמכתא במקורותינו.
כדי לעמוד על משקלה של הטענה
הראשונה, כדאי שנעיין בתשובה אחרת של אותו פוסק גדול :
" מימי תמהתי, אחר
שבעו"ה אין לנו מדרש חכמת הרפואות וכל רופאי ישראל לומדים בבית מדרש לאומים
ותכמיהם, וכל חכמתם בנויה על טבעי גופים דאכלי שקצים ורמשים ולא דאיגי במצות - ואיך
ישפוט מזה על גופי ישראל דלא אכלי שקצים ודאיגי במצות ?... ובודאי לענין רפואת
הגוף מה נעשה - נסמוך על רופא חנם ית"ש, ויתן בפי הרופא ומחשבתו לרפאות נפש
עד דכא, ושומר פתאים ה. ולענין פ"נ (פיקוח נפש) שבת ויוה"כ - לא יהא אלא
ספק נמי מותר. אבל לענין איסור נדה צ"ע (צריך עיון) ; ואם חז"ל סמכו על
הרופאים... בזמניהם היו חכמי רופאי ישראל אשר שקלו זה בדעתם, אבל רופאי זמננו אינם
עוסקים אלא בטבעי או"ה (אומות העולם) - צל"ע (צריך לעיין) מאד"
(חת"ם סופר, חלק ששי, מס' ע"ז דל"א ע"ב, ד"ה איידי דאכלי
שקצים וגו').
כאן לפנינו דוגמא מבעיתה,
כיצד ההכרה הדתית - האמונה בתורה ובמצוותיה - עשויה להתגלגל בתפיסה נאטוראליסטית-מאטריאליסטית
גסה : מצוות מעשיות (דיני מאכלות אסורים וגו') הופכות מדרכי עבודת ה' לסגולות מאגיות
המשנות את המציאות הטבעית. תפיסה זו זורעת אור גם על תשובתו האחרת של החת"ם
בדבר "לחלוחית של קדושה" שנשארת בגוף המת, ומכאן לא רב המרחק עד למושגי
ע"ז ממש שבפיהם של לוחמי מלחמת-הקודש בנתיחת מתים, הכורכים יחד את הקטיגוריות
האמוניות של הישארות-הנפש ותחיית-המתים עם טיפול מסויים בגוף המת.
חובת קבורת המת ואיסור ההנאה
מן המת - מצוות הן ככל המצוות, ואת תנאיהן וגדריהן במסגרת כל מציאות נתונה קובעת
ההלכה, מתוך תיאום עם מצוות אחרות הקשורות במציאות זו. קביעה זו היא-היא מהותה של
אותה "חקיקת הלכה", שהיא חובתם ותפקידם של מורי-הוראה בישראל מראשיתה של
תושבע"פ ועד סוף כל הדורות. במקרה דידן יש להגדיר ולהסדיר את ביצוען של מצוות
אלו מתוך הכרעה ברורה - אם קיומם וקידומם של המדע והמעש הרפואיים הם חובה דתית, או
עכ"פ מותרים עפ"י התורה, או שמא אסורים הם, משום שהם קשורים בפגיעה בדיני
קבורת המת ומותנים בפגיעה זו. לפני שבוררה והוכרעה שאלת היחס לרפואה המודרנית
כהכרעה הלכתית לכתחילה - וזוהי אותה "חקיקת הלכה" שחוגים חרדיים נרתעים
מפניה - אין כל אפשרות לדון בבעיית נתיחת מתים, שהיא בעיה בדיעבד. למעשה אנו
עומדים בפני התופעה, שבמקום לדון דיון הלכתי ממש בדיני קבורת המת מבחינת היחס
ההלכתי העקרוני לבעיית הרפואה - מבקשים מקלט במושג המעורפל "קדושה",
והיחס לגוף המת פוסק מלהיות מצוה לחיים ונעשה דאגה לגוף המת עצמו, בדומה לע"ז
המצרית העתיקה ולמנהג החניטה שלה, אעפ"י שניכר שדיני קבורה שנתגבשו בהלכה בישראל
נועדו דוקא למנוע כל שמירה על המשך קיומו של הגוף המת.
הרפואה המודרנית, שלה נזקקים
המוני שלומי אמוני ישראל, ובכללם החתו- מים על הכרזת האיסור על נתיחת מתים,
עומדת על נתיחה זו. אמנם מקומה ומשקלה של האנטומיה בהוראת הרפואה הולכים
ומצטמצמים, ועמם גם הצורך בגוויות לצרכי לימוד זה. אולם אין הדבר כך בפאתולוגיה,
שהיא העקיבה השוטפת, היום-יומית, אחרי פעולתה של הרפואה המעשית והבקרה של פעילות
זו. בלי בקרה זו לא תיתכן הרפואה על הישגיה שהושגו ועל הישגים שיש סיכוי להשיגם.
העמדת בעיית ההיתר של נתיחת מתים לצרכי הפאתולוגיה על מקרים של פיקוח נפשו של חולה
הנמצא לפנינו - נובעת מאי-הבנה מוחלטת של משמעותה של נתיחה זה או מהשתמטות מראיית הבעיה.
הסברה שייתכן לקיים את מלאכת הרפואה ואת הישגיה תוך צימצום קיצון של נתיחת המתים -
אינה אלא סברה בעלמא, ולפי שעה אין אנו מכירים דרך אחרת לפעילות רפואית יעילה ומצליחה
(בהרבה מקרים) מאשר הדרך הקשורה בבדיקה הפאתולוגית.
מעתה, אם "דעת
תורה" היא שאין האיסור של פגיעה בגוף המת נדחה מפני הסיכוי הגלום ברפואה
המודרנית - לקיים או להאריך חיי אדם (סיכוי שהפך מציאות פעמים אין-ספור) -, יש
לפסוק כך בפירוש ולאסור על כל אדם מישראל, המקבל עליו את צו התורה, ללמוד רפואה
ולעסוק בה, שהרי לימודה ועיסוקה נעשים באיסור חמור. מסקנה זו אינה אבסורדית כלל,
כפי שנוהגים להציגה : הרי אף כת של אומות-העולם (אנשיChristian
Science ),
הרואה ברפואה דבר הנוגד את עיקרי אמונתה, מדירה עצמה מן הרפואה והרופאים, ובני הכת
חיים וקיימים ! אם נתיחת מתים נוגדת את דין-תורה - לא-כל-שכן שנדיר עצמנו מן
הרפואה : ולא תהיה כהנת כפונדקית ?! כבר היו מגדולי ישראל שנטו - מטעמים
שבאמונה ובהבנת כוונת התורה - להימנע מן השימוש ברפואה ומן ההזדקקות לרופאים
(השו' רמב"ן, בחקתי [ויק' כו, יא], ד"ה ונתתי משכני בתוככם), ודבר זה אף
מרומז במקרא (דהי"ב ('~ה, יב). לפיכך, אם כך דורשת התורה - נקבל עלינו איסור
זה. אולם כל המסרב לקבוע איסור כזה - משום "שניתנה רשות לרופא לרפא" -,
ואף מוסיף ליהנות מן הרפואה ולהיזקק לרופאים שאינם מתמחים במלאכתם אלא בדרך נתיחה
זו - מה נאמר ומה נדבר על מידת הבנתו ועל מידת ישרו גם יחד ?
מבחינת המציאות הדתית שלנו יש
משמעות רבה בסערה שקמה ביהדות הדתית מתוך הדאגה ל"קדושת" המת, בהשוואה
לשקט שבהשלמה עם חילול קדושת התורה ומצוותיה בחיים. היהדות הדתית הרשמית משלימה עם
מתן היתרים בידי רשות חילונית, מטעמי אינטרסים כלכליים, לעבודה בשבת, ואף נותנת את
ידה להסדר חוקי של מתן היתרים כאלה, אולם היא מרעישה עולמות כשמטעמי צרכים רפואיים
ניתן היתר לנתיחת גוויות מתות. לשון אחר : במקום תורת חיים, בא פולחן מתים.
אשר לטענה העקרונית שלא
מורי-הוראה בישראל הם נותני תורה לישראל בהתאם להבנתם-הם את התורה, אלא שההלכה
הפסוקה כרוכה ומונחת מסיני - אין לי אלא להצביע על דברי "קצות החשן"
בהקדמתו "…לא
ניתנה תורה [למלאכי השרת], ואל האדם ניתנה אשר לו שכל אנושי, ונתן לנו הקב"ה
התורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת שכל האנושי, גם כי אינו אמת בדרך השכלים
הנבדלים... רק שיהיה אמת בהכרעת השכל האנושי…
כי רצונו שתעלה אמת מן הארץ, והאמת תהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי..." .
