הרבה דיו נשפך והרבה קולמוסים משתברים בויכוח שמנהל חלק מהציבור הדתי עם "ביקורת המקרא", ז. א. עם ראיית התנ"ך כאוסף של תעודות ספרותיות ומסמכים היסטוריים גרידא, ניתוחו מבחינה פילולוגית והיסטורית והערכתו מבחינת מהימנותו העובדתית, רמתו האמנותית, תכנו הרעיוני וכוחו החינוכי לגבי הפרט, לגבי האומה ולגבי כלל האנושות. גישה זו נראית לרבים במחנה הדתי כעירעור האמונה והרס הדת בגלל המסקנות שהיא עלולה להביא אליהן - או כבר הביאה אליהן -, הסותרות אמונות ודעות המוחזקות יסודות והנחות ליהדות המסרתית ותנאי לעצם אפשרות קיומה ; לפיכך מסקנות אלו נשללות ומוכחשות מתוך פוסטולטים של האמונה. ואילו בחוגים דתיים אחרים מעוררים הדברים את הדיון הישן-הנושן בדבר ההתמודדות בין אמונה ובין מדע, הפעם בין האמונה ובין המדע ההיסטורי-פילולוגי - בדומה להתמודדות האמיתית או המדומה בין האמונה ובין מדעי-הטבע, שהעסיקה את הדורות הקודמים.                        

והנה עצם המושג של התמודדות בין אמונה ובין מדע הוא חסר מובן. ממה נפשך: במידה ש"מדע" פירושו מסקנות והישגים המושגים במיתודה המדעית, שהכרתם וההודאה בהם כפויה על תודעתו של כל אדם המבין אותם (בחינת ה"אפיסטימי" של סוקרטס) - ואין "מדע" לאמיתו אלא זה -, הרי לא ייתכן כלל מבחינה פסיכולוגית להעמיד מול מדע זה תכנים הכרתיים אחרים, ואין כאן שום אפשרות לניהול התמודדות ; מדע אינו בגדר החלטה, הכרעה או ברירה. ואילו במידה ש"מדע" אינו אלא דעות או סברות מסויימות (בחינה ה"דוכסי" של סוקרטס) - כדעת הדיוטות מסויימים -" הרי הוא שווה-ערך  לכל "דוכסי" אחרת, והאדם הוא בן-חורין לברור לו את הטובה בעיניו כאוות נפשו.                      

המעניין בויכוח זה היא העובדה, שהדוברים "הדתיים" ניצבים מלכתחילה - בלי להרגיש בכך - על אותו בסיס כמתנגדיהם החילוניים, שעליהם הם רוצים לחלוק: גם אלה וגם אלה שואלים לטיבו ולמהותו של המקרא מבחינה היסטורית ופילולוגית, ואין הם חולקים זה על זה אלא לגבי התשובות שהם נותנים - או מתכוונים ומתאמצים לתת - על שאלה זו. ויכוח זה, הוא נטול משמעות דתית. כאן ייעשה נסיון לדון במשמעותו הדתית של התנ"ך ובטיב השאלות שיש לשאול עליו מבחינת האמונה.              

ענין זה מקבל הארה מיוחדת מגישה אחרת, שגם היא רווחת היום בסקטורים מסויימים של ציבורנו ושואפת להעשות יסוד לחינוך הדור ולעיצוב התודעה התרבותית הלאומית: זוהי האידוליזציה של התנ"ך כאוצר הערכים האנושיים העליונים, שעליהם מכריזים כעל התמצית המהותית של היהדות. מבחינת גישה זו - שאחד מדובריה הראשיים הוא דוד בן-גוריון – התנ"ך "זורח באור עצמו" ולא באורה של המסורת ההיסטורית של עם ישראל: הוא לבדו נותן טעם ומקנה משמעות להיסטוריה זו, ואילו היא אינה אלא טפלה לגביו. הצד השווה שבתפיסה זו ובתפיסה הדתית השיגרתית - ששתיהן כאחת רואות בתנ"ך את יסוד "היהדות", אלא שהאחת מפרשת "יהדות" פירוש חילוני, והשניה -פירוש דתי.                  

ויכוח זה הוא חסר טעם ונשאר בגדר פילפול סמאנטי, כל עוד ניתנת רשות למתווכחים "להגדיר את היהדות" מהירהורי לבם ומנטיותיהם והעדפותיהם האינטלקטואליות או הנפשיות ולעשות את "היהדות" מושג סובייקטיבי לגמרי. יש להבחין בין יהדות כנתון אמפירי-היסטורי ובין אידיאולוגיות על אודות היהדות. אין לנו עניין כאן במשמעות שהעוסק בהיסטוריה של עם ישראל מייחס להיסטוריה זו - משמעות תיאוצנטרית, אנתרופוצנטרית או אתנוצנטרית - ולא בהערכת יצירותיו, הישגיו וקורותיו של עם ישראל, אלא ביצירות, בהישגים ובקורות אלו עצמם. לצרכי דיוננו לא ישמש המונח "יהדות" אלא במשמעות אמפירית-היסטורית אובייקטיבית: ההתגלמות-בפועל של המציאות הישראלית במשך הדורות. ודוק: "המציאות הישראלית" במלואה ו"במשך הדורות", ולא במשך דור - להוציא גילויים חלקיים, אפיזודיים, מקריים, אישיים, חד-פעמיים וחולפים. "יהדות" האמורה כאן היא מכלול כל הסימנים הקובעים את הזהות והרציפות של עם ישראל בהיסטוריה והמגדירים אותו מבחינה מציאותית - ולאו דווקא רעיונית - כחטיבה מסויימת אחת נבדלת מחטיבות היסטוריות אחרות. "יהדות" זו לא היתה אלא דת ישראל בהתגלמותה בפועל בתורה ובמצוות, שמערכן השיטתי הוא ההלכה.                        

מכאן, שהיחס הנכון מבחינה דתית לתנ"ך, למקומו ולמשמעותו ביהדות ולקדושתו, נקבע ע"י היחס שבין תושב"כ ותושבע"פ. שני פרצופים אלה של התורה אינם שווי-מעמד. היחס ביניהם אינו זה של קו-אורדינציה שלא זה של סובאורדינציה. מבחינת המציאות האמפירית-היסטורית של היהדות מושג התורה-שבעל-פה הוא המקיף והיסודי יותר, כי הוא כולל בקרבו את התורה-שבכתב, ואילו תורה-שבכתב כשלעצמה אינה כוללת בקרבה את התורה-שבעל-פה. ישראל ההיסטורי מעולם לא חי ולא נתכוון לחיות - ומבחינה דתית אף לא נועד לחיות - מפי המקרא, והוא חי בפועל מפי ההלכה של תושבע"פ, הדחף לקיומו, למאבקו ולסבלו בא לו מאורח-החיים ע"פ ההלכה, לא מערכים, מגמות וחזונות שניתן לדלותם מן המקרא, אם הוא מעורטל מן המשמעות ששיוותה לו ההלכה. גילוי שכינה ומעמד הר-סיני ומ"ח נביאים וז' נביאות שעמדו לישראל לא עקרו עבודה-זרה מקרבו, ואילו תושבע"פ ומוצרה ההלכה הכשירו את העם לקידוש השם בהמונים. אף דורנו, במידה שהוא רואה את עצמו חוליה בשרשרת ההיסטורית של ישראל - והדברים אמורים הן לגבי הסקטור הדתי והן לגבי הסקטור החילוני בעם -, אינו יכול לקשור את עצמו אלא למסורת של יהדות-ההלכה - בשלמותה, בחלקיה, בשרידיה או לפחות בהדיה -, שהיא היהדות היחידה שהגיעה אלינו כמציאות חיה, ואין לנו שום קשר-בפועל ליהדות של גוילים שעליהם כתובה ספרות מלפני 3000 שנה. הפאראדוכס - שלא להגיד האבסורד - של היהדות הבן-גוריונית, השואפת ל"החייאת" היהדות, הוא שהיא מתקשרת דווקא לארכיאולוגיה ולא למה שנשארחי-בפועל במבחן ההיסטוריה של עם ישראל. 

התנ"ך כשלעצמו נתקבל ע"י סקטור גדול של האנושות, ודבר זה לא עשה אותו ליהודי. משמע, שאין התנ"ך כשלעצמו מומנט קונסטיטוטיבי של היהדות - בניגוד לסידור ולהלכה. אין היהדות ההיסטורית מושתתת על תושב"כ אלא על תושבע"פ, ולא יהיה לה קיום אלא במידה שתושבע"פ תהיה מציאות חיה ולא תיהפך היא עצמה לתושב"כ. אף ראיית התנ"ך כשהוא-לעצמו כ"ספר הספרים" מבחינת שימושיותו כגורם לחינוך במובנו האנושי-הכללי, לעיצוב דמותו של אדם ולהקניית ערכים הומניסטיים-חברתיים - אינה אלא שוביניזם לאומי צר-אופק. נוסף על כך יש בביבליולאטריה זו, המעריצה את התנ"ך  שלא במשמעות שהיתה לו ביהדות, צירוף משונה של כפירה דתית עם  מנטליות נוצרית: של כפירה - באשר היא מרוקנת את התנ"ך ממשמעותו  הדתית, ושל הנצרות - באשר זו מראשיתה נאחזת בתנ"ך דוקא כדי לנגח בו את היהדות. כשירה וכספרות ודאי יש גילויים בספרות העולם העולים על כתבי המקרא ; כפילוסופיה - אפלטון וקאנט חשובים מהם, כהיסטוריה - תוקידידס מעניין ומעמיק מהם ; ואילו מתוכן מוסרי מרוקן המקרא ע"י התיאוצנטריות שלו - העמדת האדם מול האל ולא מול האדם, וכאמצעי חינוך למוסר אולי "אנטיגונה" של סופוקלס או תורת-המידות של קאנט עולות עליו. משמעותו של התנ"ך אינה באה לו אלא מצד היותו "כתבי-קודש". אולם מניין לי שעשרים-וארבעה ספרים אלה "כתבי-הקודש" הם, אם לא מפי ההלכה שפסקה כך ? לא בערפלי מיתולוגיה או פרה-היסטוריה אלא לאורה של ההיסטוריה - כשכבר היה קיים עם יהודי ששבק ולחם במסירות-נפש למען היהדות - הוכרע במשאה-ומתנה של תושבע"פ מה הם הספרים הזוכים היקבע כתושב"כ ; ואין נפקא מינה אם היתה כאן הכרעה חד-פעמית או כמה הכרעות של גוף רפרזנטאטיבי מסויים או התגבשות אטית והדרגתית של דעת-הציבור במשך דורות רבים - כזה וכזה בגדר תושבע"פ הוא, ומנהג שנהגו בו כל ישראל אף הוא הלכה. דת ישראל כעולמה של ההלכה, של תושבע"פ, לא נוצרה ע"י כתבי-הקודש, אלא כתבי-הקודש הם אחת האינסטיטוציות של דת ישראל. כמו שההלכה קובעת - ע"פ לוח-שנה שהיא עיבדה והכשירה לפי שיקול-הדעת האנושי - איזהו היום הקדוש בשנה שנועד לכפרה ושעיצומו מכפר, כך היא קובעת - לפי שיקוליה - איזהם הכתבים שמגיע להם תואר של קדושה, וכשם שהיהודי המאמין מקבל את יום הכיפורים, שעליו החליטו שליחיו - יהודים כמוהו - ברוב-דעות, כיום המקודש, כך הוא מקבל את קדושת המקרא ע"פ ההחלטה שהחליט עם ישראל המתכוון לקיים את התורה. מבחינה רעיונית-דתית, אך גם מבחינה הגיונית-סיבתית, תושבע"פ - שהיא עולם ההלכה - קודמת לתושב"כ על חזונה וערכיה. הדת האינסטיטוציונלית יוצרת את האמונה שעליה היא מושתתת.       

מכאן, שאין קדושת המקרא אלא הקדושה ששיוותה לו ההלכה, ואין קדושה זו נופקת מתכנם של כתבי-הקודש ולא מהערכת תוכן זה. תושבע"פ לא קידשה את התושב"כ כתעודה היסטורית, או כתעודה ספרותית, או כספר-לימוד למדעים או כמורה-דרך למוסר, ואפילו לא כספר-חוקים - שהרי הלכה עוקבת או עוקרת מקרא בכל מקום שתושבע"פ מוצאת זאת לנחוץ ; היא קידשה את התושב"כ כהתגלות אלוהית. היהודי חי מפי תושבע"פ, אך הוא משווה ה' לנגדו תמיד כפי שהתגלה בתושב"כ. כתעודה אלוהית לא בא המקרא להשמיע לאדם לא אמיתות מדעיות ולא אמיתות היסטוריות, שהן בגדר הערכים האנושים שאותם חייב האדם לדלות ממקורות אנושיים. כל מה שהמקרא אומר אינו אומר אלא כדי להביא את האדם לידי יראה ולידי אהבה. היהודי המאמין שהכרעותיה, החלטותיה, פסקיה ותקנותיה של תושבע"פ - למרות מקורן האנושי המובהק - הן-הן התורה שעליה אנו מצווים, אינו תולה את קדושת התנ"ך באמונות, דעות והשקפות על טיבו ועל מקורותיו של החומר המובא בתנ"ך ועל ערכו ההיסטורי והמדעי ; חומר זה נתקדש בקדושתה של תורה - של תושבע"פ -, ובזה נקבעה משמעותו הדתית. הדרישה לאימות היסטורי של המקרא והאמונה במשמעותו ההיסטורית הן ביטוי להעדר אמונה דתית באדם, שיחסו לה' אינו יחס של יראה ואהבה אלא יחס תלמיד לפרופסור באוניברסיטה, ושאינו רואה את התנ"ך ככתבי-קודש אלא כספר-לימוד מדעי. לא מקרה הוא אלא עובדה בעלת משמעות דתית עמוקה, שהתנ"ך לא זכה כלל לאימות היסטורי: על האבות, על שעבוד מצרים, על יציאת מצרים ועל כיבוש הארץ אין עדות אלא המקרא; יתר על כן - אפילו למאורע היסטורי עצום כמלכות דוד ושלמה שמסיני עד הפרת, מאורע שאין להטיל בו כל ספק, לא נשאר זכר בשום מקור ובשום תעודה מלבד המקרא.    

קדושת המקרא אינה קטיגוריה היסטורית או מדעית אלא קטיגוריה דתית ; היא באה לו מן המקום שיוחד לו ביהדות שקידשה אותו. כיוצא בו, אף ערכו של המקרא אינו בערכים אנושיים או לאומיים הגלומים בו ולא בפירוטכניקה של תאורה לגויים; ערכו הוא בקדושתו.