שאלות שהופנו מטעם המערכת לאישים
מהציבור הישראלי
1. האם נראה לך שלגבי מעמדה העתידי של
ירושלים עלינו להפעיל קריטריונים שונים מאלו שנפעיל לגבי כל שטח אחר שנכבש במלחמת
ששת הימים ? אם כן - במה השוני?
2. כיצד נוכל להבטיח את זכויות הערבים
הפלשתינאים ואת מעמדה היהודי של ירושלים בעולם במסגרת של ריבונות ישראלית בעיר?
3. אם נניח כי נגיע לפתרון מוסכם לגבי
כל שאר הבעיות ורק בעיית ירושלים תמנע הסכם שלום- מה לדעתך צריכות להיות התביעות
המינימליות אשר עליהן ייאמר "ייהרג ואל יעבור"?
תשובה
1. משמעותה של ירושלים לגבינו, שהיא שונה
ממשמעותו של כל חלק אחר של הארץ, אינה טעונה הסברה והנמקה, ואף אינה ניתנת לרציונאליזציה.
תחושת משמעות זו היא חלק מהותי של תודעה יהודית, ובלעדיה מאבדת הציונות את משמעותה
כהמשך ההיסטוריה היהודית. ביהדות, כהיסטוריה וכמסורת, תופסת ירושלים מקום נכבד יותר
מאשר ארץ ישראל כולה. לפיכך עלינו להשקיע את מיטב כוחנו - בהסברה, במדיניות
ובדיפלומטיה - במאמץ לקיים בידינו את ירושלים, שלא כשאר כל כיבושינו במלחמת ששת הימים.
אולם יחסנו זה לירושלים הוא בעל תקפות
לגבי תודעתנו בלבד, ואין הוא יכול לשמש לנו טיעון במאבקנו המדיני וביחסים
הבינלאומיים שלנו. משמעותה של ירושלים ליהדות ולעם היהודי היא אכסיומטית לנו בלבד,
אך היא זרה וחסרת-מובן לשני-שלישי האנושות, שמושג העם היהודי ההיסטורי והיהדות אינו
אומר להם כלום, ואולי אף אינו ידוע להם. לדידם העם היהודי הוא כאחד העמים במציאות
המדינית של ימינו, ומאבקו עם העם הערבי על הבעלות על ירושלים הוא בעיניהם כאחד המאבקים
במדיניות העולם על שלטון וריבונות. אותו שליש של האנושות, היודע על הרקע ההיסטורי,
הרוחני והנפשי שבין עם ישראל וירושלים - ודאי לא יתרשם מן הטיעון היהודי, משום שזה
מנוטרל ע"י טיעוני-נגד אנלוגיים של הנצרות והאיסלאם; ולא זו בלבד אלא
שטיעוניהן של שתי הדתות הללו אף מחייבות את רובו של אותו שליש-העולם לדחות - עכ"פ
מטעמים רגשיים - את הטיעון היהודי.
לפיכך, בהסברה ובמו"מ מדיני
עלינו להסתמך על טיעון עובדתי בלבד, שאינו מותנה באידיאולוגיה ולא באסוציאציות אמוניות
או רגשיות : העובדה שירושלים היא עיר יהודית בפועל ולא עיר יהודית מבחינה שלטונית
בלבד - עיר של 200,000 יהודים לעומת 70,000 לא-יהודים. יש להטעים בכל לשון של
הטעמה שהרוב היהודי המכריע לא הושג ע"י השתלטות יהודית על האוכלוסיה
הלא-יהודית , ירושלים היא עיר בעלת רוב יהודי משנוה ה-60 של המאה ה-19 (!)
ואילך. כבר בתקופת השלטון התורכי, כשמעמדו של הישוב היהודי היה נחות לעומת מעמדם
של המוסלמים, הפכה ירושלים לעיר שרובה ישראל הודות לדבקותם של יהודי כל העולם בה
ומסירות-נפשם של עולים שבאו לחיות בה אפילו בתנאי עוני ושפלות. ירושלים היתה עיר
שרובה ישראל גם בכל תקופת השלטון הבריטי, אע"פ שזה מנע מן היהודים את ראשות-העיר
שהגיעה להם. היום 75% מתושביה הם יהודים. לפיכך, מאחר שלא ייתכן לחזור ולחתוך
לשתיים את העיר שהיא אורגניזם חי אחד, מתחייב שיש להשאירה בתחום הריבונות של
המדינה היהודית.
כמובן, עומדים אנו כאן בפני הקושי העצום
ש"ירושלים יהודית" אינה בעיה רק בשביל 25% מתושביה שאינם יהודים, אלא -
מבחינה רגשית - בשביל כל העולם הנוצרי והעולם המוסלמי ומדינותיהם, ואין נפקא-מינה
אם רגשות אלה כנים, או אם הם מבויימים, או אם אין הם אלא מחפים על רגש אנטישמי, מודע
או לא-מודע. משום ההכרח להתחשב בגורם זה עלינו להציע מתן מעמד של אכסטריטוריאליות
לקדשי האיסלאם והנצרות במסגרת העיר היהודית, דוגמת מדינת הוטיקאן ברומא. יש למסור
את הבעלות ואת הריבונות על הר-הבית, שהוא למוסלמים חרם א-שריף, לידי מוסד מוסלמי,
שיהא רשאי להיות עצמאי מבחינה מדינית או - אם רצונו בכך, לספח את "מדינת אל-אקצא"
לממלכת הירדן או למדינה פלשתינית (אם תקום כזאת). בהנחה שמדינת ישראל תחזיק בעיר
ירושלים ושגבול המדינה יעבור במורד המזרחי של הר-הזיתים, יש לפתוח לירדנים כביש משם
עד לשער-האריות, כדי שמוסלמי הבא לעלות למקום קדשו לא ייאלץ לעבור בתחום השלטון
היהודי. כיוצא בו, יש למסור את הבעלות והריבונות על כנסיית הקבר וחצרותיה לידי הכנסיות
שיש להן חזקה על חלקים ממערכת-בניינים זו - ויריבו הן ביניהן כאשר עשו זאת כל
הדורות, ולנו לא יהיה חלק
בזה.
הטענה שלא נוכל לוותר על הריבונות על
הר-הבית משום קדושתו ליהדות אינה אלא צביעות מדינית-לאומנית במסווה דתי. אין מדינת
ישראל החילונית, שאינה מכירה בחיובים הדתיים עפ"י התורה וההלכה, זכאית להשתמש
בטיעון דתי. מבחינת היהדות - ז. א. מבחינת מעמדה של דת ישראל, התורה, בקרב עם ישראל
- אין ממש בהעלאת בעיית השלטון היהודי על העיר לרמת ענין דתי, בכל עת אשר שלטון זה
מייצג עם ומדינה שאינם רואים עצמם כפופים לתורה. ירושלים אינה
"עיר-הקודש" אלא מבחינת מצוות עבודת-ה' הקשורות בה ; לשון אחר : מבחינת
תודעה דתית המכוונת לקיום המצוות. העיר-כשלעצמה ושלטון יהודי עליה כשהוא-לעצמו הם נכסים
יקרים של התודעה הלאומית, אך אינם דברים-שבקדושה ; לגבי ההכרה הדתית אין קדושה אלא
בעבודת-ה', וכל "קדושה" אחרת היא אלילות גמורה - תחליף לאמונה בה'.
הציבור הדתי ומנהיגותו, המציגים את הבעיה הפוליטית של ירושלים כבעיה דתית, נותנים
ידם לסקולאריזציה של היהדות ולהפיכת הדת מעבודת-ה' לפולחן הלאום.
2. אשר לבעיית "זכויות
הערבים" - אין מובן למושג "זכויות" לגבי עמים. רק לאדם יש זכויות -
במשמעות משפטית או מוסרית, ואילו עם אינו ישות אלא בתודעה ואינו נתון אובייקטיבי :
ראיה לדבר, שיש מטילים ספק בעצם קיומו של "עם יהודי" או של "עם
ערבי" או "פלשתיני". לתודעה אין "זכויות" - אין לה אלא
מציאות : היא קיימת, לפיכך היא פעילה. אני תובע את ירושלים לעם היהודי, משום
שתודעתי היהודית זהה עם אישיותי, ולא משום ביסוס משפטי או מוסרי של זכויותי על העיר.
אולם אני יודע שהאמור כאן כוחו יפה גם לגבי יחסו של ערבי לירושלים. בין שתי
התביעות המנוגדות האלו אין הכרעה מוסרית או משפטית, וייתכן רק הסדר מדיני או מלחמה
עד חרמה.
3. השאלה אם יש לעמוד על התביעה
לשלטוננו על ירושלים גם במקרה שתביעה זו תהיה המכשול להשגת שלום עם הערבים - היא
שאלה היפותיטית, ואף חסרת ממשות. אין סיכוי בעתיד הנראה לעין לשלום ישראלי-ערבי
מוסכם. הפסקת מצב-המלחמה בינינו ובין העולם הערבי, לפחות למספר שנים, תיתכן רק על
בסיס של הסדר שארבע המעצמות (עכ"פ ארה"ב ובריה"מ) יכפו על שני
הצדדים. מסתבר שהסדר זה יהיה משהו הקרוב לתכנית רוג'רס, וכל חכמתנו המדינית צריכה
להיות מכוונת לכך שבמסגרת הסדר זה נשיג את ירושלים ; אך אם לא נצליח - בין
כך ובין כך לא נוכל לעמוד בפני הלחץ שיפעילו "הגדולים" עלינו. את תכנית
רוג'רס בכללותה יש לקבל ברצון, כי היא משחררת אותנו מן הסיוט של החזקת 1.4 מיליון
ערבים בשלטוננו, שמשמעותה חורבן מדינת ישראל, עירעור כל המבנה הדמוקרטי והסוציאלי
שהקימונו בה והרס העם היהודי
כולו.
