מהי משמעותם הדתית של יום-העצמאות (ה' באייר) ושל יום-ירושלים (כ"ח באייר) ? היש לשוות להם אופי של חגים ומועדים ממש?

בעיית עיצוב דמותם של ימים אלה מבחינה דתית העסיקה את המוסדות הדתיים הרשמיים ומוסיפה להעסיק חוגים שונים בציבור הדתי. היא לא תוכל לבוא על פתרונה אלא מתוך מתן תשובה על בעיית הבנתנו את המשמעות הדתית של מאורעות ימים אלה. וייאמר מיד : לא במשמעותם של "חזון נבואי" או "ייעוד משיחי" בדבר "מלכות ישראל" סאקראלית אנו עוסקים, אלא במשמעותה של הקמת מדינת ישראל הריאלית, כפי שקמה בתש"ח - באופן ובתנאים של הקמתה, במלחמותיה וכיבושיה. רק מן ההבחנה הזאת ולא מן העיון במסורת ובהלכה הפסוקה, שמעולם לא התכוונה למציאות זו, ייתכן לקבוע יחס דתי לימים אלה. אין אנו בני-חורין להיפטר מן האחריות לקביעה כזאת על דעת עצמנו : שהרי בעולם ובדור שבהם לא נראתה ולא הוכרה אצבע-אלהים ולא נראו עקבות-משיח, בדור של "הסתר-פנים" - הסתר בישראל, הסתר באומות, הסתר בעולם כולו - בדור זה של אפילה גשמית ונפשית, העזנו אנחנו על דעת עצמנו, עם כל מיעוט השגתנו וצדקתנו, לגאול את עצמנו משעבוד-מלכויות. אין לנו קומוניקציה עם מה שמאחורי הפרגוד, ולא קיבלנו משם אינפורמציה שזוהי "ראשית צמיחת גאולתנו". לפיכך אנו מוכרחים, ואף מחוייבים, להכריע על דעת עצמנו בבעיות הדתיות החדשות, שאנחנו עוררנון.

ה' באייר הוא יום-הזכרון לשיחרור האומה משעבוד-מלכויות - ההישג הלאומי-מדיני הגדול ביותר של עם ישראל מיום שניתן בידי המלכויות, ומשמעותו של שיחרור האומה אינה נפגמת גם אם רוב בני-האומה מוסיפים להיות שרויים בפזוריהם בין הגויים. כ"ח באייר הוא יום-הזכרון לשיחרור ירושלים מידי השלטון הזר, שבו היתה נתונה אלפיים שנה. אין לשער ואין להביע במלים את מידת הסיפוק ששני מאורעות היסטוריים עצומים אלה נותנים לתודעתו של כל מי שחש עצמו בן העם היהודי ההיסטורי - לרגש הלאומי והפטריוטי, שהוא משותף למרבית היהודים הדתיים והחפשיים כאחד ; ואין מונע עצמו מן הסיפוק הזה אלא מי שסובר שיש בעצם הקמתה של "מלכות-ישראל' שאינה "משיחית" משום מרד במלכות-שמים. וביותר גדול הסיפוק שניתן לתודעה הלאומית-פטריוטית ע"י העובדה שכל הדברים הגדולים האלה הושגו ע"י נצחונות צבאיים של העם הלוחם עצמו.

אולם בכל אלה עדיין אין משום מתן ממד אמוני-דתי לימים גדולים אלה. הכלל הגדול - שהוא גם עיקר דתי גדול - ש"עולם כמנהגו נוהג", כוחו יפה לגבי ההיסטוריה כשם שהוא יפה לגבי הטבע. כשם שתופעות הטבע נובעות מן הכוחות הגלומים בטבע ומשילובם זה בזה, אף מאורעות ההיסטוריה האנושית נובעים מן הכוחות השונים והמנוגדים הטבועים בנפש האדם וממאבקיהם של בני-אדם זה עם זה בכוחותיהם אלה על רקעה של מציאות שהם עצמם עיצבוה. כוחות הטבע וכוחות הנפש כאחד הם אלמנטים של הבריאה האלהית, ולפיכך אף כל תוצאותיהם - יהיו מה שיהיו - הם "מעשי אלהינו". המאמין בה' - להבדיל מן המאמין בפונקציונר שמיימי להסדרת ענייני האדם, או האנושות, או עם ישראל - אינו מבחין בין מאורעות שונים מבחינת משמעותם הדתית, בין אם בעינינו הם שגרתיים, "מעשים בכל יום", או מאורעות "יוצאים-מן-הכלל", בין אם אנו חשים אותם כ"טובים" או חשים אותם כ"רעים". אירועים היסטוריים - באנושות בכלל ובעם ישראל בפרט - הם מצד עצמם אינדיפרנטיים מבחינת ההערכה הדתית. אין מאורע בהיסטוריה מקבל משמעות דתית אלא אם הוא מבטא תודעה דתית, ז. א. : אם הוא תוצאה של התודעה הדתית - דעת-ה' ועבודת-ה' - של הנוטלים חלק במאורע זה. אף בתולדות ישראל אין ממד אמוני-דתי לכל מאורע - ויהא אפילו בעל משמעות לאומית-היסטורית עמוקה ביותר - אלא באשר הוא מעשה שעשו יהודים למען התורה וקיומה או מעשה שנעשה ליהודים בגלל עמידתם על התורה ועל קיומה ; ואם לאו - הריהו כאחד מן המאורעות בהיסטוריה, שהיא חסרת משמעות דתית. מבחינה זו אנו מכירים את המשמעות הדתית של מלחמת החשמונאים ונצחונם - מזה, ושל גזרות תתנ"ו וכל הגזרות והשמדות שבהם קידשו יהודים את השם - מזה. לעומת זה אין טעם לשוות משמעות דתית לשואה של שנות תש"י-תשט"ו ולא להקמת מדינת ישראל ולנצחונותיה בשנות תש"ח-תשכ"ז : הראשונה מבטאה את גורלם של חסרי-ישע הנתונים בידי רשעי-עולם ; השניה - את עליונותו של החייל היהודי על החייל הערבי בדורנו. זה וזה אינם אלא מקרים בעולמה של ההיסטוריה, שהוא - בדומה לעולמו של הטבע - כמנהגו נוהג. כללו של דבר : אין משמעות דתית אלא לנעשה לשם שמים.

אין טעם בנסיונות להקיש על יום-העצמאות מחנוכה. המאורעות שאת זכרם מעלים ימי חנוכה באו מכוחה של התורה בעם ישראל, הם בוצעו למען התורה ובשם התורה ובהם נתגדל ונתקדש שמה רבא. מבחינה זו היתה חנוכה נס, והיה בה משהו מן "הגאולה המשיחית" - אעפ"י שהושגה כולה בכוחם ועוצם-ידם של הלוחמים היהודים ובחכמת הדיפלומטיה של מנהיגיהם. מלחמת-העצמאות של תש"ח לא נוהלה מטעם התורה, לא למענה ולא בשמה ולא לשמה, ולא הגדילה והאדירה את התורה. במלחמה זו לא נלחמנו לשם-שמים אלא לשם עם-ישראל וארצו ; הנצחונות שהושגו בה ובמלחמות שלאחריה הם חול ולא קודש. מדינת ישראל הוקמה ומקויימת לא מתוך דחף דתי ולא מתוך מגמה דתית, לא בשם התורה ולא למען התורה, אלא מתוך הדחף הלאומי ולמען הרעיון המדיני. דחף זה ורעיון זה הם גורמים טבעיים כשרים בעם היהודי - כבכל עם, והם משותפים לשומרי תורה ומצוות ולפורקי עול תורה ומצוות, ואין בהם משום קדושה. אין אלמנט של קדושה גם בשיחרורן של כל אדמת א"י ושל כל ירושלים, ובכללה הר-הבית, בתשכ"ז : הפעם שוחרר הר-הבית לא בידי חשמונאים, חבריו של אותו זקן שנהרג על סירובו לאכול בשר חזיר, אלא בידי מתיוונים, מגדלי חזיר ; והנצחון התגלם בהתקנת מגרש-חניה בקרבת הר-הבית למכוניות המביאות את המבקרים הרבים אל הכותל המערבי בשבתות, בתגים ובימים-טובים. מאורעות ה' באייר תש"ח וכ"ה באייר תשכ"ז הרי הם כנצחונותיו וכיבושיו של המלך האדיר ירבעם בן יואש, אשר "לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל, והוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה... והשיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל". המקרא אינו מעלים נצחונות וכיבושים אלה של המלך הרשע, ואף מטעים אותם, אולם לא מצינו שנביא הדור (עמוס) ראה בהם סימני גאולה (במשמעות הדתית), ועל מחוללם וביתו הוא מנבא כליון והשמדה. במסורת הדתית-היסטורית של עם ישראל הרושם והזכר של מעשיו הצבאיים והמדיניים הכבירים של מלך זה גנוזים בשני פסוקים בס' מלכים ב', ואלמלא שני פסוקים אלה לא היה להישגיו זכר בתולדות היהדות. תקדים אחר למאורעות תש"ח-תשכ"ז הם נצחונותיו וכיבושיו של ינאי המלך הרשע, אשר גם הוא השיב את רובה של א"י לשלטון ישראל - ולא מצינו שחכמים עיטרו הישגים אלה בעטרה של קדושה.

ההבדל שבין חזון הגאולה המשיחית ובין "ראשית צמיחת גאולתנו" שמטעם הרבנים-מטעם של מדינת ישראל הוא כהבדל שבין "צור ישראל" של דוד המלך, ישעיהו הנביא והברכה שאחרי קריאת-שמע של שחרית ובין "צור ישראל" שבסיומה של מגילת-העצמאות של מדינת ישראל. הראשון איננו בישראל אלא מעבר לישראל ומעבר לכל הערכים, המאוויים והשאיפות של האדם ; השני אינו אלא ישראל עצמו - עצמותו ועוצמו האנושיים של ישראל. "צור ישראל" שבסיומה של מגילת-העצמאות אינו משווה לתעודה זו אופי של קדושה דתית : אדרבה, יש בו משום חילול הקודש. העם והמדינה החילוניים, שהוציאו את המושג "צור ישראל" ממשמעותו, נתנו את המונח כשוחד לציבור הדתי, והלה לא נמנע מלקבלו, אעפ"י שידע את הדו-פרצופיות הגלומה בשימוש בכינוי המקודש הזה. בדומה לכך, יש מן הטעם הרע של צביעות בכל הגינונים והטקסים הדתיים הרשמיים שהותקנו ליום-העצמאות וליום-ירושלים, כדי לשוות משמעות דתית מלאכותית לימים אלה.

כמו-כן יש טעם-לפגם בהילה של קדושה, שרבנים "דתיים-לאומיים' נוטים לעטוף בה את הגבורה המלחמתית שהביאה אותנו לשני הימים הללו. בכל מקורות היהדות - בתורה ובהלכה - לא נמצא יחס של הערצה דתית לנצחונות צבאיים, ואפילו הושגו במלחמת-מצוה. אפילו לזכר כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, וגם לזכר כיבוש ירושלים בידי דוד המלך, לא נקבעו ימים-טובים. רק שמונת ימי חנוכה נקבעו לדורות כזכר לנצחון, אולם זה היה נצחון במלחמת-אזרחים בקרב העם היהודי - בין שומרי התורה ובין המתיוונים -, מלחמה למען התורה, שבה גברו שומרי התורה על מרשיעי הברית. וגם במקרה זה אין התעודה הדתית "הרשמית' לחג החנוכה ("על הנסים") מעלה על נס את הגבורה המלחמתית של החשמונאים אלא את העובדה שהם במלחמתם, בסייעתא דשמיא, הצילו את התורה והאדירו שם שמים. אולם רבנים וראשי-ישיבות מסויימים וחלק של הנוער הדתי הנגרר אחריהם מתייחסים בהתלהבות דתית ורטט של קדושה לצבאיות הישראלית ולכיבושיה, ומציגים אותם לא כהכרח שנכפה על העם היהודי במצב שבו הוא נמצא בא"י אלא דוקא כהתגלות היהדות בקרב ציבור עוזביה. דומה שהם שואפים ומתכוונים להעביר ליעקב את ברכת יצחק אבינו שנועדה לעשו.

מכל הנ"ל מתחייב, שהצורה הנאותה של חגיגת ה' באייר וכ"ח באייר, או של אחד מהם בלבד, היא צורת חגיגה עממית-לאומית : הנפת הדגל, תהלוכות וטיולים, משתה ושמחה. יהודי ירא-שמים, המעלה שם-שמים על ראש כל שמחתו, יברך "שהחיינו" - כדין כל שמחה, וראוי שדבר זה ייעשה גם בקהל ; וכן לא ייאמר תחנון - כדין כל יום שיש בו שמחה. כל מה שמעבר לזה טעון עיון ומותנה בהבנתנו את המשמעות של המפנה ההיסטורי של ימינו לגבי היהדות.

והנה דווקא בנקודה זו - האופי הדתי שיש לשוות ליום-העצמאות או שאין לשוות לו - נתגלה כבנקודת-מוקד המשבר האמוני-רעיוני של היהדות הדתית, רפיונה הרוחני נוכח המציאות ההיסטורית החדשה ואזלת-ידה להתמודד עמה, מחוסר-כנות ומפחד מפני הכרעות דתיות. הרבנות הראשית הורתה על הימנעות מברכת "שהחיינו" ביום-העצמאות מחשש לברכה-לבטלה - ברכה הנאמרת על לבוש חדש ועל דירה חדשה ועל מאכל חדש, אשר המולדת - כנראה - לא תשווה בהם. לעומת זה התקינה הרבנות הראשית כמה דברים שעושים את יום-העצמאות לחג למראית-עין, בצורה שיש בה משום אחיזת-עינים וגניבת-דעת, ע"י טקסים דתיים שהם למעשה אינדיפרנטיים מבחינה הלכתית ולפיכך אף חסרי משמעות דתית : "תפילה חגיגית", שאינה אלא אחת משלוש תפילות-קבע שהן חובת יום-יום ; קריאת פרק בנביא, הנראית כהפטרה ואינה לאמיתו-של-דבר אלא כ"קריאה באגרת" - מאחר שאין מברכים עליה ברכות-הפטרה ; קריאת ששה פרקים בתהלים, הנראית כקריאת הלל - אך בלא ברכה, בדומה לאמירת תהלים על החולה או על כל צרה שלא תבוא. ידוע, שענין "שהחיינו" וההלל עורר מחלוקת, מלווה קטטות, בציבור הדתי, בין החרדים הקיצונים ונאמני הרבנות הראשית - מזה, ובין חוגים דתיים "לאומיים", שהפטריוטיזם שלהם הביאם לעבור על דבר הרבנות הראשית, אעפ"י שהם מוסיפים להכריז עליה כעל המוסד היחיד המוסמך לפסוק הלכה בישראל, ואף דורשים שהמדינה תוסיף להכיר בה כמוסד הזה. אותה מחלוקת נתעוררה בקשר לקיומו או ביטולו של האיסור על חתונות בה' באייר ובכ"ח באייר (ימי ספירת-העומר) - איסור הבטל בל"ג-בעומר, אעפ"י שטיבו ומשמעותו של יום זה אינם ידועים כלל, וכן בקשר לקיומה או ביטולה של אחת מתעניות בה"ב, אם היא חלה בה' באייר. לעומת זה, נזדרזה הרבנות הראשית לאחר שחרור ירושלים וקבעה מיד אמירת הלל עם ברכה בכ"ח באייר - שמא כהפגנה מכוונת ומחושבת נגד יום-העצמאות ?

כל התופעות המבישות הללו מעידות על דבר אחד : שאין היהדות הדתית הרשמית יודעת כיצד להתייחס למציאות החדשה, לחיסול מעמדו הגלותי של עם ישראל, ומה הן המסקנות המתחייבות משינוי היסטורי זה לגבי ההלכה. חסרה כאן ההבנה, שכשהגשמנו את שחרורנו הלאומי ותקומתנו המדינית במו ידינו, קיבלנו על עצמנו גם את האחריות לבעיות הלכתיות חדשות שיצרנו ע"י הגשמה זו ושאינן נכללות בתחום ההכרעות של ההלכה הפסוקה, שקיבלה את שלטון הזרים עלינו "בזמן הזה" כמציאות נתונה שאין להרהר אחריה. עיצוב דמותם הדתית של ה' באייר ושל כ"ח באייר הוא סמל לבעיות כאלו, שבפתרונן אי-אפשר להסתמך על ההלכה הפסוקה, שאינה מכירה אותן כלל : כאן יש לחוקק הלכה. לשם טיפול במכלול הבעיות הדתיות שנתעוררו ע"י המציאות המדינית-חברתית החדשה - שהיא גם מציאות תרבותית חדשה, שאין לדמותה לשום תקדים שנידון בהלכה הפסוקה ושאנו עצמנו אחראים להתהוותה, לא די בבקיאות בחוק התורני הקיים אלא דרושים עוז-רוח דתי ויזמה דתית חדשה. המנהיגות הרשמית של היהדות הדתית והציבור הדתי הנגרר אחריה משתדלים להשתמט מן האחריות הזאת. הם מנסים להכניס את עצמאותנו המחודשת למסגרת המושגים המסורתיים של הגאולה המשיחית, הם נרתעים מפני הכרעות הלכתיות שלא בדרך המקובלת והמקודשת של "ניתי ספר ונחזי". השתמטות זו לא תוכל להצליח, והיא רק מחמירה את המשבר הדתי של היהדות. הדו-פרצופיות ואי-הבהירות בעמדה לגבי יוםהעצמאות (ויום-ירושלים) אינה אלא פרט במכלול הגדול הזה.

אם נשתחרר מן ההזיות הפסבדו-משיחיות לגבי תקומתנו המדינית ומן ההתלהבות הפסבדו-דתית הפרימיטיבית להישגים מדיניים וצבאיים, אפשר שנגיע להערכה אחרת לגמרי לגבי משמעותה הדתית העמוקה של הקמת המדינה, ומכאן - גם להערכה דתית אחרת של ימי זכרון המאורע הגדול הזה ולהכרעות הלכתיות ברורות יותר בדבר המצוות, בצורת ברכות ותפילות, שנעמיד עלינו בקשר לימים אלה. אז אולי נבין שהמשמעות הדתית של ה' באייר וכ"ח באייר איננה בהישגים הלאומיים-מדיניים והצבאיים שהם מסמלים ושהם כשלעצמם אינדיפרנטיים מבחינה דתית, אלא במשימה הדתית הגדולה שהם מטילים עלינו. משמעותה הדתית של תקומתנו המדינית היא שהשחרור, העצמאות והממלכתיות מעמידים את היהדות הדתית ואת היהודי הדתי בפני תפקידים דתיים שטושטשו והועלמו ע"י הגלות ושלטון הזרים עלינו. עתה הוצאה ההלכה מן החממה המלאכותית, שבה גודלה וטופחה, מאותו עולם שבו היה נוח ליהודי - מבחינה רוחנית ונפשית - לחיות עפ"י התורה ולא היה צריך אלא לקשט עפ"י התורה מציאות ריאלית שניתנה לו והיתה מקויימת ע"י גורמים שמחוץ לתורה - ע"י הגורמים והכוחות המדיניים, החברתיים, הכלכליים והטכניים של העולם הלא-יהודי, שבמסגרתו התקיימה החברה היהודית. המבין שהתורה ניתנה לנו כדי שנתאמץ לעצב על-פיה את חיינו החל ביסודות הריאליים שעליהם הם עומדים, יבין שתנאי ראשון לאפשרות של מאמץ זה הוא שהציבור שעליו הוא מוטל - העם היהודי - יהיה אדון לגורלו, אחראי להנחת יסודות קיומו ונושא בעצמו בעול התפקידים הקשורים בקיום זה. עתה - ורק עתה, עם השגת העצמאות לעם היהודי - תיבחן היהדות, אם אמנם תורת-חיים בידה, שעל-פיה ייתכן לעשות את המאמץ להניח את היסודות של קיום האדם והחברה ; ואין ערכו הדתי של מאמץ זה מותנה בוודאות של הצלחתו.

אם ה' באייר הוא היום שבו הוטל עלינו תפקיד זה על מלוא האחריות הדתית הכרוכה בו - לא ייתכן מבחינה דתית, ואף לא מבחינת ההגינות האנושית גרידא, לנהוג בו אותו מנהג של דו-פרצופיות שנוהגת בו היהדות הדתית הרשמית. מתן מעמד של לגיטימיות דתית לעובדת קוממותנו הממלכתית אינו אפשרי בלי שינויים מרחיקי-לכת בנוהג דתי המושתת על הנחת העדר קוממיות זו. אי-אפשר לכלול בלוח-השנה הדתי "יום-עצמאות", כשהסידור של כל ימות-השנה והמחזור של כל המועדים מוסיף להיות ביטוי לתחושת העדר העצמאות. אי-אפשר לקיים טקס דתי חגיגי בה' באייר והודיה על נצחוננו הצבאי בכ"ח באייר בשעה שאין אנו פוסקים בכל יום שני וחמישי מלשפוך שיח על גלות, שעבוד, שפלות וחרפה. אי-אפשר לשמוח בירושלים ההולכת ונבנית בידי ישראל ולהוסיף להציגה בניסוחי תפילתנו כעיר חרבה ומושפלת בידי הגויים. אי-אפשר לתת גושפנקא דתית לצה"ל, ויחד עם זה להוסיף להעמיד פנים בתפילה כמחוסרי-ישע ונטולי יכולת הגנה עצמית. אי-אפשר לפטור את מדינת ישראל - אם היא זוכה להכרה דתית - ב"תפילה לשלום המדינה" (מעין תחליף ל"הנותן תשועה") ולא לכלול אותה בשמונה-עשרה היום-יומית.

מהכרעה דתית ברורה לגבי יום-העצמאות הזה אין להימנע. יום זה אינו ניתן להערכה-לחצאין. מבחינת סברא אחת אין הוא חג אלא יום-אבל : היום שבו מרד עם-ישראל בתורה. מבחינת סברא אחרת אין יום הראוי ל"שהחיינו" ולהלל ולכל סימני יום-טוב כיום הזה, שבו פתח עם-ישראל את השער לאפשרות של קיום-התורה, שער אשר בו יוכל להכנס - אם ירצה וישתדל לקיים את התורה. הערכה זו של יום-העצמאות אינה נפגמת ע"י העובדה שדור זה ברובו אינו רוצה בקיום התורה. מותר להקיש מן הקודש - חג-הפסח וחג-השבועות . על החול : גם יציאת-מצרים ומעמד הר-סיני עלו בחלקו של דור שלא היה ראוי להם ולא עמד באף אחד מן הנסיונות שנתנסה בהם בעקבות שני המאורעות הגדולים הללו. אף אנו נראה את עצמנו מאושרים שזכינו לעשות מעשה שממנו נובעת - אחרי הפסקה של אלפי שנים - האפשרות להאבק על קיום התורה בפועל, ונבטא הרגשתנו זו בצורה המקובלת על קהל המקבלים עליהם עול מלכות-שמים, כשהם חשים באשרם ובטוב חלקם.