מדינת ישראל - להבדיל מכל מדינה אחרת - אינה מדינת "עם ישראלי" היושב בה בשעה זו. היא מדינת העם היהודי, שאינו מוגדר הגדרה טריטוריאלית, אלא הגדרה היסטורית. המדינה היא מדינת העם, ואין העם עמה של המדינה. המדינה הוקמה וקמה כמדינת העם היהודי ; ורק כמדינת העם היהודי יש טעם לקיומה למרות כל הסיבוכים והקונפליקטים שקיום זה הוא גורמם. אם אין היא מדינת העם היהודי - ספק אף אם יש לה אפשרות של קיום וסיכויים לקיום לאורך-ימים. ייתכן שמבחינת המושגים המקובלים בתורת-המדינה יש בזה משום אנומאליה, אולם אנומאלית היא גם ההיסטוריה של העם הזה.

לכן אף בעיית הדת והמדינה בישראל אינה בעייה מדינית במובנה הרגיל אלא בעיית היהדות והעם היהודי, שאין לה אנאלוגיה בדתות או באומות אחרות.

העם היהודי ההיסטורי, שמכוחו קמה המדינה הזאת ושרק ממנו היא יונקת את חיוניותה, לא היה מוגדר באותם הקריטריונים, באותם סימני-ההיכר, באותם הקשרים האובייקטיביים, שבם מוגדרות חטיבות אחרות המוחזקות עמים. להיסטוריה של העם היהודי ולתודעה הלאומית-היסטורית שניתן לאדם יהודי להפיק ממנה אין למעשה תוכן אחר ומשמעות אחרת מאשר תוכן תיאוצאנטרי ומשמעות דתית. כל המושגים המדיניים שניתן לדלות ממקורות לאומיים-היסטוריים יהודים - דתיים הם ותובעים התגלמות באורח-החיים המוכתב ע"י הדת. הלאומיות והממלכתיות, כשהן-לעצמן, אינן ניתנות לביסוס ולהנמקה מתוך המקורות של התודעה היהודית ההיסטורית. כל מגמה לעיצוב מדינת ישראל על יסוד לאומיות וממלכתיות חילונית, המבטאה ערכים אנתרופוצנטריים- הומאניסטיים, מנתקת את הקשר בין המדינה הזאת ובין העם הנושא אותה ; היא מעמידה במקומו של זה "עם ישראלי" שהוא פיקטיבי : הוא אינו קיים בפועל, ואין במציאות האובייקטיבית שום מניעים ושום הצדקה להתהוותו.

דברים אלה לא נאמרו מתוך השקפה או אמונה על מה שהעם היהודי צריך להיות, אלא כקביעה אובייקטיבית של עובדה היסטורית-אמפירית, שאינה משתנית על ידי יחסנו החיובי או השלילי אליה : העם היהודי כישות היסטורית, כחטיבה בעלת רציפות היסטורית וייחוד היסטורי, כישות שאותה אנו מתכוונים להמשיך ולא להמציאה מלבנו - עם זה לא היה קיים במשך 3,000 שנה אלא כנושאה של הדת היהודית, ומעולם לא היתה לו התגלמות מוחשית אחרת. היצירה היחידה של העם היהודי במשך 3,000 שנה, שבה התגלמה רציפות זהותו ויחודו של העם הזה כחטיבה היסטורית-לאומית אחת ושממנה ניתן לדלות תוכן תרבותי-רוחני לעם הזה בהווה - היא הדת בצורתה היהודית הספציפית , ההלכה, המסגרת של חוק דתי מחייב, של אורח-חיים המוטל על היחיד ועל הציבור ע"י התורה. העם היהודי לא יצר פילוסופיה ולא מוסר ולא אמנות ולא אינסטיטוציות חברתיות או מדיניות שהן מיוחדות לו או מייחדות אותו או קובעות את רציפות קיומו וזהותו ההיסטוריים. התוכן-בפועל של תודעת הזהות ההיסטורית-לאומית של העם היהודי במשך 3,000 שנה לא היה מדינה או מולדת או לשון, אלא הדת, ולא הדת כאמונה מופשטת וכמערבת ערכים שבתודעה בלבד - שהרי דוקא משמעותה התיאולוגית-דוגמאטית של הדת היהודית היתה שנויה במחלוקת חריפה במסגרת היהדות כמעט בכל הדורות - אלא דוקא הדת המתגלמת בתורה ובמצוות : ההלכה.   

מה מקומה של המדינה, של הארגון החברתי-ממלכתי, בהכרה היהודית הדתית ? מבחינת הדת היהודית, המתגלמת בהלכה, עובדת התקומה הממלכתית-מדינית בעולמנו היא בעיה קשה. מבחינת האמונה הדתית היהודית ההלכה היא התורה האלוהית במאניפולאציה אנושית, מאניפולאציה לגיטימית, הנובעת מעצם המושג של "מתן תורה" לאדם, בתוקף הגורל ההיסטורי המעוות של העם היהודית - הגלות - הביאה המאניפולאציה האנושית בתורה לאינטגראציה של המציאות הגלותית בתוך הדת היהודית. ההלכה התרגלה לראות בעם היהודי ציבור נטול פונקציות ממלכתיות-פוליטיות עצמאיות, ובאדם היהודי אדם שאין עליו חובות אזרח ותפקידי אזרח, אלא במידה שאלה נקבעים ע"י חברה ושלטון שהיהודי כפוף להם, בלי להיות אחראי להם ולסדריהם. אורח-החיים, שנתגבש בהלכה ונתקדש קדושת דורות, ושהוא ההתגלמות היחידה של הדת היהודית כמציאות-בפועל, הוא אורח-החיים לציבור שאין עליו אחריות לקיומה של חברה עצמאית ולאדם שאין עליו תפקידים וחובות של אזרח מדינה. המחשבה והתודעה הדתית היהודית וגילוייה בהלכה לא התחשבו בבעיות של הממלכתיות ושל העצמאות החברתית-מדינית אלא במסגרת של תפיסה ממלכתית-מדינית אוטופית של מדינת אחרית-הימים, מדינת המלך המשיח. היא כרכה את רעיון התקומה המדינית-לאומית של העם היהודי ברעיון של גאולה כללית, של שינוי המציאות הטבעית או של תיקון תודעת האדם, לפחות האדם היהודי. מאות רבות של שנים התרגלה היהדות למציאות הגלותית עד כדי כך, שלא העלתה על דעתה ולא התחשבה באפשרות, שחידוש העצמאות והקמת המדינה היהודית ייעשו בהווה ע"י העם היהודי כמות שהוא, ע"י עם שלא בא על תיקונו הדתי, במסגרת עולם שאף הוא לא בא על תיקונו, במסגרת התנאים והמסיבות, האפשרויות והצרכים, התפקידים והחובות, הכוחות והגורמים החמריים והרוחניים, הטכניים והנפשיים, הקיימים בפועל בשעה זו בעם היהודי ובעולם כולו. מבחינה פסיכולוגית-דתית לא היתה היהדות הדתית מוכנה למפנה הגדול של שנת 1948, אעפ"י שיהודים דתיים ברבבותיהם השתתפו בתנועה הלאומית-ציונית של שני הדורות האחרונים ונתנו מכוחם להקמת המדינה.        

מכאן חוסר-הישע ואזלת-היד של היהדות הדתית בעמידה נוכח מציאות המדינה הזאת, שהיא חילונית במהותה, מאחר שלא קמה מתוך דחף דתי, לא בהדרכה דתית ולא לפי הוראות דתיות. יש להדגיש, כי חילוניותה של מדינה זו נובעת מן העובדה האובייקטיבית הזאת ולא מן המומנט הסובייקטיבי של סירובם של רוב העם ושל השכבה השלטת במדינה לקבל עליהם את מרות הדת. היהדות הדתית במדינת ישראל העצמאית נמצאת היום במשבר קשה, מאחר שאין בידה אלא הלכה המושתתת על הנחת הגלות ושלטון זרים כנורמה למציאות היהודית. היהדות הדתית - מחוץ לקבוצה של "נטורי-קרתא" - מחייבת את העצמאות בבעיותיה של המציאות החדשה מתוך נקודת השקפה הלכה שאינה מכירה את המציאות הזאת.              

מה המריץ יהודים דתיים להשתתף בהקמת מדינה לא-משיחית, שלא היתה צפויה במסורת הדתית-היסטורית של היהדות ושאינה נתפסת יפה בקטגוריות של ההלכה הקיימת ? התשובה הדתית הברורה היא, כי התורה המתגלמת בהלכה לא ניתנה ליהודי כדי שיקשט בה חיים המוגדרים ע"י גורמים שאינם כפופים לתורה, אלא ניתנה לעיצוב החיים עצמם ע"פ התורה, ז.א. לקביעת הנחות אכסיסטנציאליות של קיום האדם, החברה והמדינה ע"פ התורה עצמה. אם זוהי התורה, הרי לא ייתכן להגשימה, ואף לא לנסות להגשימה, אם לא נהיה אדונים לעצמנו ולגורלנו ונקבע את משטר חיינו, ורק אז נעמוד במבחן אם אנו יכולים להקים את היסודות לקיום חברה ועם ע"פ התורה, מתוך החייאת ההלכה כחוקה-בפועל (ולא כאידיאל אוטופי) והפעלתה לגבי בעיות וצרכים ריאליים של קיום האדם והחברה בשעה זו (ולא לעתיד-לבוא שאינו מוגדר). מתוך תפיסה זו, התקומה הלאומית והעצמאות המדינית הן, במובן מסויים, אפריורי דתי, תנאי קודם לנסיון של הגשמת ההלכה התורנית. היהודי הדתי, שבשבילו התורה אינה חובת-גברא אלא חובת כלל-ישראל, המשימה של עיצוב מציאות קולקטיבית מסויימת - דבק במדינת ישראל לא משום "לאומיות" או "פאטריוטיות" אלא כחובה דתית ; וקיומה, ביסוסה והגנתה של המדינה נעשים בשבילו פונקציות דתיות.             

וכאן נוצרה סתירה משוועת בין ההכרה הדתית ובין ההרגל הדתי. ההכרה הדתית היהודית מחייבת את היהדות הדתית לקבל עליה את האחריות הדתית להכרעות ולהוראות הלכתיות חדשות המכוונות לכל שטחי החיים הציבוריים הממלכתיים, שנמצאו עד עכשיו מחוץ לתחום השיפוט ההלכתי. ההרגל הדתי קושר את היהדות הדתית בגיבוש מקובל של ההלכה, שכולו נועד ומכוון להעדר העצמאות המדינית והחירות הלאומית. לפי שעה גבר ביהדות הדתית ההרגל על ההכרח, וכתוצאה מזה שובש היחס בין הדת למדינה ונוצר מצב שהוא פסול : מבחינה דתית, מוסרית וממלכתית. מצד אחד אין היהדות הדתית הרשמית - בניגוד לכת "נטורי-קרתא" - רואה את המדינה כגוף זר שיש לפסול את קיומו ולהנזר ממנו ומשירותיו ; אדרבא, היא רואה את המדינה כדבר מצווה, ואפילו מקודש, ע"פ הדת, על אף שהרבה מן הפונקציות ההכרחיות שלה אינן מתיישבות עם ההלכה המקובלת, ואפילו אינן ניתנות להכלל במסגרת מושגיה. מצד שני, אין היא מעזה להחליט שהגיבוש האחרון של ההלכה נועד לאפיזודה ההיסטורית של המציאות הגלותית, שבה היה העם היהודי חפשי ממצוות מדיניות ומתפקידים אזרחיים, ושעם החזרה לצורת-החיים של עם הנושא את עצמו ואחראי לגורלו, נדרש מבחינה דתית דוקא חידוש פני ההלכה באופן שהיא תיהפך לתכנית מוחשית ומעשית לניהול המדינה ולקיום שירותיה ע"פ התורה, אפילו כרוך הדבר בסטיה ניכרת מאותו נוהג ואורח-חיים דתי שנתקדש קדושת דורות. למעשה מוסיפה היהדות הדתית להתייחס למדינה מתוך השקפתה של הלכה המניחה שהמדינה אינה קיימת.                         

השתמטות זו מן ההכרעה הדתית ומנקיטת עמדה ברורה, ההליכה בדרך-לא-דרך של צירוף הנחות סותרות ומנוגדות, יוצרת מצב של העדר כנות, המשפיל את מעמד הדת בעיני הציבור ומציג את היהדות הדתית בדמות טפיל, הרוצה ליהנות משירותי המדינה והחברה, בלי לשאת באחריותן המוסרית והדתית. מיום קום המדינה לא הציעה היהדות הדתית שום תכנית אלטרנאטיבית לארגונן ולניהולן של המדינה והחברה ולא לחמה למען תכנים דתיים במציאות הפוליטית והחברתית. היא אף לא גילתה שום רצון ומגמה להשתלט על המדינה כדי לנהלה בהתאם לחוקי התורה - מאחר שמגמה כזאת היתה מחייבת אותה לנסח פרוגראמה למדינה דתית, דבר שאין ביכלתה של היהדות הדתית להציעו בלי שתשנה את מהותה. בניגוד לדעה השוררת בציבור, יש להדגיש שבמדינת ישראל לא פרץ שום סכסוך בין המדינה והדת - מפני שהדת לא נטלה חלק במערכה זו ולא היתה התנגשות בינה לחברה החילונית. מה שנקרא לפעמים "מאבק דתי" או "מלחמת תרבות" במדינת ישראל אינו מאבק על מהותה הדתית או החילונית של המדינה. היהדות הדתית נרתעת מפני מאבק זה, מאחר שהפרספקטיבה של ניהול מדינה וארגון חברה בפועל ע"פ דרישות התורה מבהילה אותה.                     

במקום להופיע בתביעה להיות בפועל דת העם והמדינה ולהלחם למען תביעה זו, היא מעדיפה להיות בפועל דת של כת בעם ולקשט את המדינה החילונית בסיסמאות ובגושפנקות הלקוחות מאוצר המסורת הדתית ההיסטורית. ככה היא מוציאה מכלל תחומי חשיבתה ותפקידיה את בעיית העם היהודי כנושא התורה, ואינה מעוניינת אלא בהשגת תנאים נוחים לקיומה במסגרת מדינית-חברתית חילונית. יתר על כן : כת זו לא רק משלימה עם חילוניותם של המדינה והעם, אלא אף מעוניינת בחילוניות זו, מאחר שרק המשטר החילוני מקיים בפועל את המדינה ואת שירותיה ומאפשר לכת הדתית להמשיך את קיומה באותה צורה שהיא רגילה בה מן התקופה שקדמה לעצמאות המדינית.  

רק בזכות אי-קיום התורה ע"י המשטר החברתי-מדיני יכולה הכת הזאת להוסיף לחיות את חייה הדתיים בצורה שהיא רגילה בה. הוויכוחים והקונפליקטים על "בעיות דתיות" במדינת ישראל אינם סובבים על ציר הבעיה של מדינה דתית או חילונית, אלא על הכללת "הדת" בגילויים החיצוניים ובמנגנון האדמיניסטראטיבי של המדינה החילונית. התביעה הדתית כלפי המדינה אינה מוצגת אלא בצורת דרישה לגושפנקא דתית מזוייפת על מציאות חילונית מוכרת. שום מאבק אינו מתנהל על טיבה ואפייה של המציאות החברתית והמדינית, ובהרבה מקרים היהדות הדתית אף דורשת את חילוניותה של המדינה לנוחיותה הכיתתית: הדת נעשית אמצעי להשגת הנחות מיוחדות וזכויות-יתר מטעם שלטון חילוני. משבר ביחסים בין "החילוניים" וה"דתיים", משבר בקואליציה האתיאיסטית-קלריקאלית, אינו פורץ אלא כשמישהו נוגע באופן לא-זהיר במסווה השקר המחפה על פני המציאות. אין "הדתיים" דורשים אלא שתינתן להם האפשרות לטשטש את המציאות ולהעלים את האמת - שהם מרצונם משתתפים בניהול משטר חברתי-מדיני חילוני. 

אותה מידה של זיוף וצביעות המצויה ביחסי הדת למדינה מצויה גם בעמדתה של המדינה כלפי הדת. המדינה החילונית אינה מגלה את פרצופה האמיתי, ואכן קשה לה הדבר מאד, כי השאלה הדתית במדינת ישראל מציקה לכל : ליהודים דתיים המודים שהתורה לא נועדה להיות מקויימת ע"י כת של "יהודים דתיים" אלא ע"י כלליותו של העם היהודי ; ולציבור החילוני, שרובו, מטעמים פסיכולוגיים ואמוציוניים, אינו משלים עם תפיסה של מדינת ישראל שלא תהיה חוליה בשרשרת ההיסטורית של העם היהודי. אך כל מגמה ושאיפה להשתית את המדינה ולבנות את העם מחדש על ההיסטוריה הישראלית ועל תכניה וערכיה, נתקלת בעובדת-ברזל - שתכניה וערכיה של ההיסטוריה הישראלית הם דתיים ושהיהדות התגלמה בתורה ובמצוות.          

כל מי שאין לו ענין ביצירת בריה סינתיטית מלאכותית במזרח אגן הים-התיכון, והקשור במדינה היהודית מתוך גורמים שמקורם בהיסטוריה ובתרבות היהודית, נתקל בעל כרחו בעובדה שהיסטוריה זו ותרבות זו הן בעלות תוכן ומשמעות דתיים - או : חסרות תוכן ומשמעות ; ולא זו בלבד, אלא שההתגלמות של תוכן ומשמעות אלה לא היתה אלא ההלכה. לכן אף הזרמים הרעיוניים והציבוריים החילוניים, השולטים במדינת ישראל, עומדים בפני בעיית דת זו והלכה זו - ואינם מסוגלים לפתור אותה. המדינה אינה מרשה לעצמה לגלות את פרצופה הרוחני האמיתי, שהוא המרד במסורת הדתית של העם היהודי ; היא אינה יכולה להרשות לעצמה להיות כנה. מאחר שגם למדינה חילונית זו אין בשעה זו מקור יניקה ומקור השראה רוחנית אלא ישראל ההיסטורי, אין המדינה מסוגלת לנמק ולהצדיק את קיומה ולתת לעצמה ביסוס רעיוני אלא על סמך ההיסטוריה והמסורת. לכן מוסיפה המדינה החילונית הזאת בעל-כרחה להשתמש בכל מקום - בחינוך ובהסברה ובתעמולה, כלפי פנים וכלפי חוץ - בסמלים ובמונחים הלקוחים מעולמה של היהדות המסורתית, אעפ"י שמשמעותם ותכנם של סמלים ומונחים אלה הם דתיים.       

המדינה אף מקיימת באופן רשמי מוסדות וטקסים ונוסחאות מסורתיים, הגם שאין היא מכירה בחיוב הדתי שבהם.

התוצאות של מצב זה לגבי המוסר הציבורי הן קטלניות : השימוש בנוסחאות, בשמות ובסמלים שרוקנו מתכנם, מביא לביטול כל הערכים ומחנך לצביעות, לציניזם ולניהיליזם. דוגמה מבעיתה לכך ניתנת ע"י השימוש הבלתי-פוסק שנעשה במושגי קדושה, כגון "החזון הנבואי", "היעוד המשיחי", "אור לגויים" וכדו', כאמצעי-תעמולה זולים לתכלית איסוף כספים או לצרכי הפוליטיקה היומיומית. 

אפשר, אמנם, למצוא קצת הצדקה ליחס של מדינת ישראל לדת היהודית בקרבה : למדינה החילונית לא ניתן להפגש עם הדת לשם בירור היחס ביניהן מתוך כנות. באשמת העמדה שנוקטת היהדות הדתית בשעה זו, לא היה למדינה עימות עם היהדות כדת התובעת לעצמה שלטון בעם ובמדינה והטוענת להדרכת העם והמדינה, אלא רק עימות עם דרישות של ארגון אינטרנסנטים הנקרא הכת הדתית בישראל. ואין המדינה יכולה להתייחס לתביעות אלה אחרת משהיא מתייחסת לתביעותיה של קבוצת-לחץ אחרת במדינה. אולם בין-כך ובין-כך, המצב שנוצר ביחסי הדת והמדינה יש בו משום שחיתות נפשית, רוחנית ומוסרית. המדינה - בהסכמת המפלגות הדתיות - מכריזה בפירוש על חילוניותה במובן של פריקת עול סמכות החוק הדתי מעליה ("מדינת ישראל היא מדינת החוק ולא מדינת ההלכה"), עם זה היא מקיימת, לפי דרישת הדתיים, אינסטיטוציות דתיות ממלכתיות וכופה את שירותן על אזרחיה - לא כדי להשליט את הדת על המדינה, שהיא נשארת חילונית לפי מהותה, אלא כוויתור לקבוצת-לחץ מתוך אינטרסים פוליטיים חולפים. שחיתות אופורטוניסטית זו פוגעת במידה שווה במוסר הציבורי במדינה ובכבודה ובמעמדה של הדת.                 

שתי תעודות בעלות משמעות היסטורית נעשו סמלים של יחסי השקר והצביעות בין המדינה והדת : מגילת-העצמאות בראשיתה של המדינה ומגילת-הייסוד של בנין הכנסת בשנת העשור שלה. מגילת-העצמאות, בהתאם למציאות שעליה היא מעידה, היא חילונית בתכנה, בצורתה ובסגנונה, אלא שבסופה הוגנב "צור ישראל" ככסות-עיניים. "צור ישראל" של "דברי דוד האחרונים", של ישעיהו הנביא ושל הברכה שאחרי קריאת-שמע הוא מעבר לישראל ומעבר לכל הקאטגוריות האנושיות וההיסטוריה האנושית ; ואילו "צור ישראל" של מגילת-העצמאות הוא הגניוס של ישראל המתגלם בדברי ימי ישראל - הוא עם ישראל עצמו. השם הדתי המפורש אינו מובא כאן כביטוי לתודעה דתית אלא כמוצר של קנוניה פוליטית בין שני אינטרסנטים ציבוריים, כשוחד שהזרם השליט נותן ליהדות הדתית ושאין היהדות הדתית נמנעת מלקבלו, כדי לחפות בו על האמת של המציאות.           

כיוצא בו, מסתיימת מגילת-הייסוד של הכנסת, של אותה הכנסת אשר לקחה לעצמה את הסמכות לחוקק שלא ע"פ התורה, ואף נגד התורה ("מדינת ישראל היא מדינת החוק ולא מדינת ההלכה"!) בפסוק : "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". פסוק זה במסגרת זו, המובא בהסכמתה ובאישורה של הנציגות הפוליטית של היהדות הדתית, הוא או מליצה ריקה חסרת כנות או חירוף וגידוף כלפי שמים. שתי התעודות האלה מעידות על מגמת העלמת האמת, טישטוש העקרונות וויתור על ערכים למען אינטרסים אקטואליים. באוירה זו לא ייתכן בירור רעיוני ולא יתפתחו חיי רוח ותרבות.    

היזמה ליציאה מן המצב הזה תוכל לבוא רק מן היהדות הדתית. יזמה זו פירושה חידוש ההלכה והצגתה כפרוגרמה ריאלית ואקטואלית של חוקה למדינה ושל אורח-חיים לחברה. אין ערובה שפרוגרמה זו תוגשם היום או בזמן מן הזמנים. אדרבה, מבחינת עומק המחשבה הדתית מסתבר שהרעיון של "מדינה ע"פ התורה", שמעולם לא מומש בישראל, אף אינו ניתן למימוש כלל, משום שהתורה היא אלהית, ואילו המדינה - כל מדינה ! - היא מוסד של סיפוק צרכים ואינטרסים אנושיים. "מדינת התורה" אינה מציאות - לא בעבר ההיסטורי, לא בהווה ולא בכל עתיד שעין האדם תשורנו -, אלא המטרה והתכלית שלקראתה חייב הציבור של שומרי-התורה לחתור ועליה הוא חייב להאבק, מאבק שהוא נצחי, כמאבקם של הנביאים במלכות ישראל של בית ראשון ושל החכמים במלכות ישראל של בית-חשמונאי. פרוגרמה של הלכה - אף הלכה מחודשת ומורחבת - למדינה ע"פ התורה לא תתקבל ע"י העם והמדינה, אלא תהיה נושא למאבק לדורות. אעפ"כ - ואולי דוקא משום כך - תהיינה להצגת פרוגרמה זו שתי פונקציות חיוביות מכריעות: ליהדות הדתית, אשר תלחם למענה, היא תביא את השחרור מעמדה והרגשה ותפיסה של כת ; היהדות הדתית תהיה לגורם הלוחם על עיצוב דמותם של העם והמדינה. בשביל המדינה תהיה פרוגרמה כזאת קריאת-תגר שתעורר אותה מניוונה התרבותי וגורם שיחלץ אותה ממצוקתה הרוחנית, כי היא תפגיש אותה עם התכנים ההיסטוריים של היהדות, שייראו לא כאינטרסים של כת אלא כתביעה לעיצוב אלטרנאטיבי של החברה והמדינה. כשם שבחיים הפוליטיים יסוד-היסודות של הדמוקראטיה הוא העימות של שלטון ואופוזיציה, כך גם במציאות הרוחנית והתרבותית אנו זקוקים למלחמה בין עולם הערכים הפוליטיים, החילוניים והאנתרופוצנטריים מזה, ובין עולם הערכים הדתיים, התיאוצנטריים - מזה.                 

אך לשם כך יש צורך בהתמודדות בין שני העולמות, ומכאן הביסוס הדתי לדרישת הפרדת הדת והמדינה: שלא תוסיף היהדות לשמש אמצעי-עזר לסיפוק צרכים פוליטיים של המדינה, ושלא תהיה משרד ממשלתי, פונקציה של הביורוקראטיה והאדמיניסטראציה הממלכתיות.            

מוסדות דתיים המקויימים ע"י מדינה חילונית ; גושפנקא דתית הניתנת לפונקציות חילוניות ; חיובים ואיסורים דתיים הנכללים כיוצאי-דופן במערך של חוקים חילוניים ; רשות חילונית הכופה סלקציה שרירותית של גילויים דתיים על הציבור, לא לשם שמים אלא לשם נוחיותה הפוליטית ; דת הנהנית מסיוע של רשות אתיאיסטית - כל זה הוא זיוף של המציאות וסילוף האמת החברתית והאמת הדתית ומקור של שחיתות אינטלקטואלית ונפשית. יש להביא את המדינה ואת החברה החילונית להגיד את דברן בלי חיפוי דתי, ואז יתברר אם יש להן מה להגיד כמדינה יהודית וכחברה יהודית. ויש להביא את הדת לומר את דברה בלי חיפוי אדמיניסטראטיבי - ואז יתברר אם היא תורת-חיים. רק מן ההתמודדות הזאת יוכלו לצמוח ערכים חינוכיים ותרבותיים ממקורות היהדות לעם במדינת ישראל, וגם לעם היהודי בתפוצותיו.