דוברי היהדות הדתית מסתמכים
בהתנגדותם לגיוס בנות לצבא על "טעמים שבמוסר", והם אף מייחסים התנגדות
זו ל"רוב הציבור במדינה". וכבר נשמע מן המחנה ההוא הקול, שלנציגי היהדות
הדתית נועד התפקיד לפתוח במסע ציבורי למען שינוי חוק שירות-הנשים מיסודו, מאחר
ש"שאר שליחי-הציבור בכנסת, אשר כולם, פרט לדתיים, הצביעו בעד גיוס בנות לצה"ל, לא מילאו במקרה זה
את רצון שולחיהם".
לשם מניעת סילוף ההיסטוריה
ומניעת הערכה ציבורית מוטעית ומטעה יש לקבוע את העובדה, שחוק השירות הצבאי לנשים
נתקבל בשעתו בכנסת בקולותיהן של כל ארבע
הסיעות של החזית הדתית, שהשתתפו בקואליציה הממשלתית שחוקקה את החוק
ההוא. הדתיים התנו רק תנאי אחד - שהחוק לא יחול על הנוטלות לעצמן את השם "דתיות".
יתר על כן: במשך 4 שנים אישרו הסיעות הדתיות חוק זה מדי שנה בשנה בהצבעתן בעד
תקציב משרד- הבטחון, שבו נכללו גם סכומים מסויימים לביצוע חוק זה ; וחברי המפלגות הדתיות,
שכיהנו כשרים בממשלה, השתתפו בפועל בביצוע החוק ובכפייתו על רוב בנות-ישראל ובהטלת
ענשי-מאסר וקנסות ע"י בתי-המשפט הממשלתיים על בנות שהעזו להמרות את החוק - ז.
א. סירבו "ללכת לקלון" - מבלי להיות מנשי-שלומם של "הדתיים.
אף הרבנות לא הרעישה עולמות נגד חוק זה ולא חייבה את הדתיים בכנסת להצביע נגדו.
בהשלמתן ובהסכמתן של המנהיגות הפוליטית והרוחנית הדתית ושל כל הציבוריות הדתית היו
כ-75% מבנות-ישראל מגוייסות לצבא - ולא היה פוצה פה ומצפצף. אימתי יצא הקצף
ונזדעזעה א"י הדתית ? - כשלא יכול היה עוד רוב-היישוב ורוב- הכנסת לסבול מתן
פריווילגיה לבנות מסויימות על חשבון כל הבנות האחרות, ויצאה "הגזירה"
הנוראה על "הדתיות" המשתמטות לקבל עליהן לפחות עול שירות לאומי אזרחי ;
אז גילתה היהדות הדתית ששירות-נשים נוגד את המוסר האנושי, את ההווי המסורתי ואת
מושגי הצניעות של דת-ישראל.
מעתה אין לבו ברירה אלא לקבל
אחת משתי הסברות לעמדתה והתנהגותה של המנהיגות הפוליטית והרוחנית של היהדות הדתית
בשנים האחרונות :
א) היהדות הדתית מעולם לא
ראתה פסול מוסרי בגיוס-הבנות, אלא רצתה להשיג זכות-השתמטות לבנותיה ; ב) היהדות הדתית הכירה תמיד באי-מוסריות
שבחוק, אך השתמשה בהטלת פונקציה לא-מוסרית על רובן של בנות-ישראל כאמצעי להציל
ממנה את בנותיה. אולם בין אם נבחר
בהסברה הראשונה או בהסברה השניה - ברור הדבר שהיהדות הדתית איבדה כל זכות מוסרית להופיע כלוחמת נגד גיוס-הבנות "מטעמים שבמוסר".
אולם בדיקה טעונה גם טענת
"ההווי המסורתי" - הטענה שבת-ישראל מסתופפת בצל קורת הבית והמשפחה ואינה
יוצאת ל"שוק" ול"חוץ", טענה המתקשטת באינטרפרטציה
הפולקלוריסטית של "כל כבודה בת מלך פנימה" ובמאמרי חז"ל כגון
"אין דרכה של אשה לצאת לשוק". אימתי ואיפה קיימה היהדות המסורתית הווי
כזה, כשהיא היתה קובעת את אורח-החיים בקהילות- ישראל ? איזו בת-ישראל היתה זוכה
להסתופף בצל קורת הבית והמשפחה - בית אביה תחילה ואח"כ בית בעלה -
ולהיות מוגנת בפני מגע ב"חוץ" וב"שוק" ? הווה אומר : רק בת
הגביר, וכן גם בת הרב - במידה שהלה היה חתנו או גיסו של הגביר. ואילו רובן המכריע
של בנות-ישראל בכל קהילות- הקודש שבהן שלט "ההווי המסורתי" המהולל היו
נאלצות להשתתף בכל כוחן במלחמת-החיים ב"חוץ" וב"שוק",
ועכ"פ בין זרים ומחוץ לביתן. בכל בתי בעלי-הבתים הכשרים, נושאיו ועמודיו של
"ההווי המסורתי", היו מצויות משרתות ומבשלות ומיניקות מבנות-העניים,
ורבבות נשים נשואות היו נאלצות לעסוק בחנוונות וברוכלות, בחנות ובבית-המרזח ובשוק,
בכדי למצוא טרף לביתן. מעולם לא ראינו ולא שמענו שדבריה ונושאי-דגלה של
היהדות הדתית לחמו לשינוי משטר חברתי זה. לפיכך יש לקבוע ש"ההווי
המסורתי" לגבי מקומה של האשה בעבודה ובשירותים, יותר משהיה בו מן האופי הדתי היה
בו מן האופי המעמדי. אף היום נמצא בין היראים והחרדים, שלוחמים את מלחמת-הקודש נגד
שירות-הבנות, שאין הם נמנעים מלהשתמש בשירותה של נערה כורדית או תימנית
ל"ספונג'ה", נערה הנעקרת עי"כ מביתה ונלקחת לבית זר ; משמע
שרק בתם היא "בת-מלך" שמקומה
"פנימה", ואילו בת הכורדי או התימני - שאני.
יתר-על-כן : באותו משטר של
"ההווי המסורתי" היו מצויים מקרים, ש"חסידים ואנשי-מעשה" היו
מקדישים עצמם ל"תורה ועבודה", בהטילם על נשיהם להתבזות ולהתענות בחנות
ובשוק לפרנסת הבית. ואעפ"י שאמרו חז"ל, שחייב אדם לאהוב את אשתו
כגופו ולכבדה יותר מגופו - לא מצינו
עירעור על מצב זה מצד היהדות הדתית. המחאה על ניצול זה של האשה באה מן היהדות
"האפיקורסית", שפרקה מעליה את "ההווי המסורתי".
ועתה לגופו של ענין - לבעיית
גיוס-הבנות מבחינת המוסר המיני בהארה דתית. לאמיתו-של-דבר, אין אנו עומדים
כאן בפני אותו קומפלכס של ענייני אישות, הקשור באינסטיטוציה הדתית הספציפית
"קידושין", שבה התורה מבדילה בין זכר לנקבה וקובעת לאיש ולאשה חיובים
ואיסורים מיוחדים ונפרדים - הקשורים במושג ההלכתי "אשת-איש", שאין כנגדו
"איש-אשה". בעיות אלו אינן מופיעות בצבא ; כאן אנו עומדים בפני בעיות
הצניעות הכללית - "שיגדיר אדם עצמו מן העריות" -, בעיות שבהלכה
הברוטלית הן מסתכמות באיסור של "בעילת פנויה" או במושג
"זנות". צניעות זו אחת ואחידה היא לאיש ולאשה, ואין הבדלה מבחינת המין
חלה עליה : "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה, כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו"
(הושע ד', י"ד) ; "משרבו המנאפים פסקו המים המרים" (משנ' סוטה ט',
ט'). והנה מבחינה זו המציאות הצבאית היא נסיון מוסרי קשה לבחור ולבחורה כאחד.
הנסיון לבחור אינו קיים בצבא החדיש בלבד, על יחידות הגברים והנשים שבו, אלא אף
בצבא-הגברים "הקלסי", שגם בו הצעיר בן 18 ניתק לפתע מבית-אביו וממקור-יניקתו
הנפשית והחינוכית ומוצא את עצמו באווירת הבסיס והמחנה, שממנה הוא יוצא לפרקים
לחופשה בערים או בכפרים זרים. במבחן זה של היציבות המוסרית בצבא, מי עשוי להכשל
ומי נוח יותר להתפתות - הבחור או הבחורה ? הווה אומר - מטעמים ביולוגיים
ופסיכולוגיים גם יחד : הבחור. מי חזקתו לשמר את עצמו גדולה יותר? הווה אומר:
הבחורה. אעפ"כ לא מצינו שהיהדות הדתית מערערת על גיוס-הבנים מחמת חשש למוסריותם,
אולם היא מרעישה עולמות על גיוס-הבנות מחמת אותו חשש. מכאן, שלא המוסריות הדתית -
שאינה מבחינה בין בן ובין בת - היא הגורמת, אלא הצביעות של המוסריות המקובלת
הכפולה, המשלימה לגבי האיש עם דברים שאין היא משלימה עמם לגבי האשה. אל נחפה
במעטה של דתיות על השניות והצביעות של שקרים מוסכמים. מתפקידו של החינוך הדתי לחסן
את הצעיר ואת הצעירה נגד הסיכונים המוסריים שבפניהם יועמדו. אם הוא נכשל במשימה זו
בבחור או בבחורה - יפשפשו המחנכים הדתיים בחינוכם ואל ילינו על הצבא, שמציאותו
וסכנת-השפעתו הן
הכרחיות.
