בוויכוח שעורר מאמר קודם ("הדת במדינה") בקרב הציבור הדתי הועלו כמה טענות (או שאלות) עקרוניות.

1. התורה כמשטר לעם ישראל, בחינת חוקה למדינה ולחברה - להבדיל מחובת-גברא המוטלת על כל יחיד - לא ניתנה אלא "לאוכלי המן" או לזוכים לימות-המשיח; ז, א.: כפרוגרמה חברתית-מדינית היא מיועדת למציאות נסית בלבד, כשהבעיות נפתרות ע"י השראה מלמעלה ; ואילו במציאות ההיסטורית לא ייתכן לחדש בה דבר על סמך הבנה ושיקולים אנושיים.  

2. מה מחייב אותנו לכלול בהלכה הכרעות בשאלות שלא נדונו ע"י אבותינו ורבותינו, שמפיהם אנו חיים ? מה הוא הקריטריון שעל-פיו הרחבתה של ההלכה נעשית לגיטימית ואינה עירעור וביטול של התורה הכתובה והמסורה ?

התשובות על השאלות הנ"ל - שתים שהן אחת :           

כל תורתנו-שבעל-פה - מראשוני הסופרים והתנאים בתקופת בית שני ועד אחרוני הפוסקים ומורי-ההוראה בתקופה החדשה - היא יצירה של בני-אדם, שקבעו הלכה בהתאם להבנתם-הם את מה שהתורה מחייבת לגבי בעיות שההלכה הקודמת לא דנה בהן ולגבי מציאות משתנית ומתחדשת מתקופה לתקופה. לא נמצא בש"ס : "אמרה השכינה הקדושה", אלא "אמר אביי" ו "ואמר רבא" - יהודים כמונו. כך נפסקה הלכה בכל הדורות, וכך היא צריכה להיפסק גם היום. הסבר נפלא של הסמכות (ואף של החובה וההכרח) לקבוע  הלכה עפ"י "השכל האנושי" נמצא בהקדמת בעל "קצות החושן" לספרו, והנה משפטים אחדים : ..."ונתן לנו הקב"ה את התורה כפי הכרעת השכל האנושי, גם כי אינו אמת בערך השכלים הנפרדים, רק שיהיה אמת בהכרעת השכל האנושי ...כי מה לשכל האנושי להבין בתורת ה' [=תושב"כ], אבל תושבע"פ שלנו היא".                       

אם אין היהדות הדתית ומורי-ההוראה שלה היום מוכנים לקבל על עצמם את האחריות הדתית של הליכה בדרך זו של קביעת ההלכה, ואם אין הם מכירים אלא את העקרון של "ניתי ספר ונחזי" - יכריזו בפה מלא שהם שוללים את הקמת מדינת ישראל ואת העצמאות המדינית של עם ישראל.

השאלה איננה שאלת "בדיעבד" - מה לעשות להלכה ובהלכה במציאות מסויימת שהיא עובדה נתונה. אנו שואלים שאלת "לכתחילה" : מה דינה של מציאות זו מבחינת ההלכה ? המדובר אינו במציאות שנכפתה עלינו שלא בטובתנו - בידי שמים, מצד "הטבע" או מצד "ההיסטוריה" או ע"י כל גורם אחר שאין לנו שליטה עליו. החיסול של הגלות ושל שלטון הזרים עלינו כנורמה של חיים יהודיים, חידוש העצמאות המדינית וקבלת עול תפקידים וחובות ממלכתיים - כל אלה הם דברים שאנחנו עשינו וביצענו אותם מרצוננו, על דעתנו והכרעתנו, ובמבצע זה השתתף אותו סקטור של היהדות הדתית אשר בקרבו מתנהל עתה הויכוח. מבצע זה, הכולל את ביטול ההנחות המציאותיות של ההלכה המגובשת, לא היה כפוי על היהדות הדתית - הברירה היתה בידה לפסול מבצע זה, לא להשתתף בו ולא להכיר בו אחרי השלמתו (כדרך נטורי-קרתא). לפיכך אין ליהדות דתית זו כל זכות לראות את עצמה כ"אנוסה" עפ"י המציאות להתאים את ההלכה לצרכים חדשים.      

מה הן ההנחות האמוניות והרעיוניות שמתוכן עשתה היהדות הדתית מה שעשתה, בשעה שהשתתפה באופן פעיל בשינוי המציאות שההלכה המגובשת היתה מכוונת לה ? איזו תפיסה ואיזו הבנה של ההלכה חייבה את המעשה הזה ? איזו ביקורת של ההלכה המגובשת כבר היתה כלולה בפועל בעצם המעשה הזה ? מן התשובות הניתנות על שאלות אלו נובעת באופן אוטומאטי התשובה על השאלה : מה הן ההכרעות ההלכתיות החדשות שהיהדות הדתית (ולאו דוקא "חכמי ישראל", בגירסתם של כמה מן המשיגים) מקבלת עליה - שהרי לאמיתו-של-דבר כבר קיבלה אותן עליה, בחינת לא בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר. כל דברי ומאמרי אינם אלא הסבר של ההנחות האמוניות והרעיוניות הללו ופירוש המסקנות-למעשה הנופקות מהן.       

אפשר, כמובן, לטעון, שהיהדות הדתית הרשמית המאורגנת - המיוצגת ע"י מוסדותיה הרבניים וע"י מפלגותיה הפוליטיות - מעולם לא חשבה על ההנחות האמוניות והרעיוניות הללו בשעה שהצטרפה למפעל הציוני ולמבצע הקמת המדינה ובוודאי שלא חשבה על משמעותם מבחינת ההלכה-למעשה.        

היא נגררה אחרי הציונות והממלכתיות מתוך רגש לאומי ופאטריוטיזם יהודי, שעליהם חיפתה בפראזיאולוגיה הדתית ; ואילו למעשה לא היה בפעולתה שום תוכן דתי. לפיכך היא היום חסרת-ישע מבחינה רעיונית נוכח המציאות החדשה שהיא בעצמה סייעה להתהוותה, והיא מחפשת באופן נואש תיאום בין מציאות זו ובין תפיסה הלכתית שאינה מכירה כלל במציאות זו. דבר זה מביא בהכרח לידי סחר-מכר של ערכים דתיים לצרכי אינטרסים ציבוריים-כיתתיים, והוא הסיבה לאזלת-היד הרעיונית ולפשיטת-הרגל המוסרית של היהדות הדתית במדינה. אם זוהי הטענה - הרי אני מסכים לה, ואני סבור שליהדות דתית זו אין תקנה.

לפיכך, הניסוח הנכון של השאלה איננו "מה הם הכללים והעקרונות לפיתוח ההלכה בהתאם לצרכי המציאות הממלכתית-מדינית?", אלא - "מה הם עיקרי האמונה וההנחות ההלכתיות הגלומים במעשיהם של יהודים דתיים, שנתנו את ידם להקמת מדינת ישראל לא-משיחית בזמן הזה?" בתשובה על שאלה זו כלולה הגדרת הכללים שעל-פיהם תיתכן התחדשות ההלכה כפרוגרמה ריאלית למשטר התורה במדינה' דבר זה טעון בירור היסטורי ושיטתי לעצמו (ראה בענין זה את המאמר "דין תורה כמשפט למדינת ישראל?").