העלינו בסיום שיחתנו האחרונה את שני המונחים הגדולים יראה ואהבה , שתי המלים שהן כמעט האחרונות במפעלו הגדול של הרמב"ם משנה-תורה. על יראה ואהבה עומד עולמו של הרמב"ם.

לכאורה, שתיהן דברים-שבלב, הלכי-רוח, שבהם לכשעצמם אין מעשים, ואמנם אומר הרמב"ם בפירוש: "השלמות האחרונה באדם אין בה לא מעשים ולא מידות, כי אם דעות בלבד" – ו"הדעות" האמורות כאן אינן אלא דעת אלוהים. מכאן, שוב, נובעת טעות רווחת מאד בהבנת הרמב"ם, כאילו הוא מפחית בערכם של המעשים של עבודת אלוהים ומעמיד את האמונה על תוכן תודעתי בלבד – ואין טעות גדולה מזו. בדברו על "דעת" מזה ועל "מעשים ומידות" מזה, הרמב"ם מבחין יפה בין האדם באשר הוא מסתכל וחושב ומבין ובין האדם באשר הוא פועל ועושה; בזה הוא יוצא בעקבות אריסטו. ושוב בעקבות אריסטו אין הוא רואה תכלית וערך אלא בחשיבה והישגיה ("ציור המושכלות בנפש") ובהכרת "אמיתות באלוהות" – שהן "הדעות". אבל הרמב"ם יודע שהאדם אינו "שכל נפרד", זאת-אומרת – עצם החושב בלבד, אלא הוא "שכל נמצא בחומר"; הוא אלמנט של המציאות הטבעית, וכישות טבעית מטריאלית הוא נידון לפעילות ועשיה במסגרתה של אותה מציאות, ואינו יכול להיות הגות צרופה. מכאן הבעיה הגדולה של האדם: מה יעשה – הרי מטבעו הוא נידון לעשיה בעולמן של "פעולות ההבל והשגעון", שהן רוב עסקי האדם ושנעשות מחיצות נפשיות ושכליות בינו ובין הכרת אלוהים. מה יעשה אדם, שנידון לעשות משהו בעולם שכל מעשה בו כשלעצמו נטול ממשות וערך? מה נותר לו לאדם בעולמו זה? הוי אומר: בתחום הרוח – הכרת אלוהים כפי יכולתו. אבל מאחר שהאדם אינו שכל צרוף, שכל מהותו היא בהכרה שכלית, והוא קיים בתחום המעשה – מה נשאר לו בתחום המעשה ? הוי אומר: עבודת אלוהים. מכאן החשיבות המכרעת למקום שהתורה, המתגלמת בהלכה, במצוות ודינים, חוקים ומשפטים, תופסת במשנתו של הרמב"ם. רק עבודת אלוהים זו קושרת את האדם למציאות האמיתית, רק היא אינה שייכת ל"פעולות ההבל והשגעון שעליהן מכלים את ימיהם וכוחותיהם רוב המון הפתאים", הנאבקים לסיפוק צרכיהם – הגשמיים, הנפשיים והרוחניים – המדומים.

אולם כדי שנבין את כל עומק משמעותה של העובדה שמחבר מורה-נבוכים הוא-הוא מחבר משנה-תורה – עלינו לעמוד על ראשי הפרקים של האנתרופולוגיה הפילוסופית (תורת האדם) של הרמב"ם, שאותה סיכם בצורה פופולארית-למחצה בפרק א' של שמונה פרקיו. עיקרה הוא – "נפש האדם היא אחת", כשמשמעותה של "נפש" בהקשר זה היא מכלול כל פונקציות החיים באדם, הן המוחזקות פיסיות והן המוחזקות פסיכיות – מפעילות כלי ההזנה והרביה ועד לחושים ועד לזכרון ולדמיון ועד לרציות ולדחפים, הקובעים את האופי ההתנהגותי של האדם, ועד לכוח השכלי. כל "כוחות-הנפש" האלו הן פונקציות של גורם אחד – נפש האדם. נמצא, שמושג "נפש-האדם" מקביל למה שאנו מכנים היום בשם "האישיות". אף אחד מן הכוחות הללו אינו יחידה המסוגלת לפעול לעצמה, משום שכולם "חלקים" של הנפש האחת הם, והיא המפעילה אותם. לעולם אין האדם פועל אלא בכוליות שלו. במושגיה של הפילוסופיה של אריסטו נפש זו מוגדרת כ"צורתו" של האדם, ש"חומרו" – הוא הגוף החי.

לעומת תפיסה זו של האישיות טוענת תפיסת השניות הפסיכו-פיסית שהאדם מורכב משני עצמים: חומרי – הגוף והפונקציות שלו, ורוחני – נפש והפונקציות שלה (ברור הוא, שמשמעות המונח "נפש" שונה בשתי התפיסות הללו). מאחר שהם שניים, ייתכן שכל אחד מהם יפעל לחוד, אעפ"י שבאדם החי הם נפגשים יחד ומסוגלים להשפיע זה על זה. זאת היא – בפישוט קיצון – תורת האדם של אפלטון. ועוד היו בהגות העתיקה תפיסות פלוראליסטיות, שהבחינו באדם מספר "נפשות" כמספר סוגי פעילויותיו המוכרים לנו. בקרב הרוב הגדול של ההוגים, חסידי כל הגישות הנ"ל – פילוסופים, מורי-מוסר, אנשי דת ואמונה – קיימת היתה הסכמה שמעלת הפונקציות הרוחניות והישגיהן גבוהה, במשמעות ערכית, מזו של הפונקציות הגופניות והישגיהן, לפעמים עד כדי ראייתן של אלה האחרונות כהכרחיות בלבד, אבל חסרות ערך, ואפילו בזויות.

הרמב"ם הכיר את כל התפיסות הללו ממקורותיהן היווניים (באמצעות הספרות הערבית) – והוא מכריע לצידו של אריסטו. משום מה? לכאורה נראית התפיסה האפלטונית – על הנפש הרוחנית השוכנת בגוף החומרי העכור – קרובה יותר להשקפה המקראית ("נראית קרובה" – משום שאין עניין המקרא בירור שיטתי וחד-משמעי של היחס גוף-נפש), ועכ"פ היא קרובה להשקפה הרווחת בעולם של חז"ל, של ההגות האגדית והמדרשית ושל ספרות-המוסר ביהדות, והמקובלת בעולמם הרוחני של המוני המאמינים. הרמב"ם, כמובן, ידע כל זאת, ואעפ"כ הכריע נגד התפיסה "הדתית" המקובלת, ואין ספק שעשה זאת דווקא מהכרתו הדתית-אמונית העמוקה, כאיש-ההלכה שהמצוות המעשיות של היהדות היו תמיד לנגד עיניו. חסידי הדואליזם הפסיכו-פיסי, בדתות ובתורות-מוסר שונות נוטים לייחס משמעות ערכית לפעולות ולהישגים של "הנפש" בלבד ולראות את ענייני הגוף כאירלוואנטיים מבחינה ערכית; לפיכך סובבות תורותיהם בעיקר על הציר של דברים-שבלב ("לב" לא במשמעות האנטומית אלא במשמעות הסמלית), של התודעה, של הכוונה, של האמונה ("אמונה" במשמעות המקובלת של מונח זה). הגדילה לעשות בזה הנצרות, שראשית הופעתה בהיסטוריה היתה ביטול המצוות המעשיות. ואילו הרמב"ם, שראה במצוות המעשיות מרכיב קונסטיטוטיבי של היהדות, דחה את ההפרדה בין גוף ונפש והתייחס לאדם כאל יחידה פסיכו-פיסית. לאור התפיסה הזאת ברור הוא שהמצוות נתנו לאדם ולא לנפש האדם, ושאין האמונה – שאותה הוא מזהה עם עבודת-ה' – יכולה להצטמצם בתחום התודעה והכוונה, אלא חייבת להיות גם עבודת ה' בגוף.

לפיכך היה הרמב"ם, איש הכרת האל הטרנסצנדנטי, לאיש-ההלכה, שעיקר עיסוקו היה "החיבור הגדול", המורה לאדם את דרכו הדתית בחיי יום-יום.