סדרת "ויחי יעקב" היא פרשת מות יעקב, וההפטרה שהוצמדה לה היא פרשת מות דוד. בפרק הזה בתורה ובפרק ההוא בנביאים הולכים לעולמם שנים מגדולי אישי המקרא, גדולים גם בתודעה האמונית וההיסטורית של עם ישראל – בחיר האבות והמלך משיח אלהי יעקב. שניהם לפני מותם מצווים לבניהם. יעקב מעביר לבניו את ברכת אברהם אבינו ואת היעוד הגדול ללכת לפני האלהים אשר אבותיו וגם הוא הלכו לפניו ; והוא מוסיף תוכחה קשה לאלה מבניו אשר לא הלכו בדרך הישרה. דוד המלך מנחיל לבנו שלמה את ברית המלוכה, אבל את מה שהוא מצווה לו בעיקר ניתן לקרוא בסגנון המשטרתי של ימינו "חיסול חשבונות". ויש לעמוד על ההבדל העצום הזה.

בשני האישים הגדולים האלה יש צד-שווה בחייהם: חייו של כל אחד מהם מופלאים, חיים שמרובים בהם הנפתולים והמאבקים כלפי חוץ וגם כלפי פנים, מאבקים עם אויביהם ומאבקים עם יצריהם בהם-עצמם ; לשניהם היו נצחונות מפוארים גם במובן הרוחני והנפשי וגם כשלונות חמורים במובן הנפשי והמוסרי. אבל יעקב אבינו בסוף ימיו מתעלה לרמת מי שחוזה את אחרית-הימים, והוא צופה את היעוד הגדול של ההליכה בדרך ה' לדורות שבאים אחריו. לדמותו של דוד המלך שני פנים: גם בחיו מרובים הן ההשגים והנצחונות, והן הכשלונות, הוא נלחם באויבי-חוץ ומנצחם, אולם גם נאבק עם עצמו ונעשה דמות של בעל-תשובה, אשר כשהנביא מעלה בתודעתו את החטא אשר עשה אינו מנסה להתנצל, להצטדק או להתחמק אלא אומר בפשטות את המילים "חטאתי לה'" ; ובגלל זה הוא זכור בתודעה ההיסטורית של עם ישראל כבעל-תשובה וכאדם אשר אפשר היה ליחס לו את ספר תהלים. מצד שני הוא אותו מלך אשר לפני מותו מצווה ליורשו לחסל שני בני-אדם אשר בהם ראה סיכון למעמד המלך: האחד איש אשר חרף וביזה אותו בחייו והוא לא הענישו ; והשני מי שהיה נאמנו ושר-צבאו, לוחם מלחמותיו, אשר שפך דם למענו ואשר בעיקר הודות לו הגיע דוד למה שהגיע, אלא שבסוף ימיו נטה אחרי אדוניהו בן דוד ולא אחרי שלמה, ולכן – בכדי לחזק את שלמה בממלכתו – הוא מצווה אותו להוציא להורג את יואב.

מי הוא דוד האמיתי? "מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים" (כלשון המליצה האמורה עליו), או עריץ המחסל חשבונות כדי לחזק את המלוכה? יש בדוד גם זה וגם זה. יש ניגוד בין דמות בעל-התשובה הגדול ובין מי שממלא את הפונקציה של מלך, ז.א. – מודרך על-ידי אינטרסים שלטוניים. וכבר אמרו חז"ל: אוי לה לרבנות שקוברת את בעליה – רבנות לא במובן של מוסד הרבנות כפי שאנחנו מכירים אותו היום אלא במובן המקורי של מונח זה: רבנות = אדנות. האדנות קוברת את בעליה, ז.א. היא משחיתה את האדם. ויש גם מימרא מפורסמת של אחד מחשובי ההיסטוריונים המודרניים (לורד אקטון): לעולם השלטון משחית, ושלטון-בכיפה גורר שחיתות מוחלטת. וגם זאת אמרו חז"ל: אין אדם נעשה ראש למטה אלא אם נעשה רשע למעלה. גם משיח אלהי יעקב, צדיק מושל יראת אלהים, באשר הוא מלך בהכרח נעשה עריץ ורשע.

דבר זה צריך להאמר לכל הרואים במלכות ישראל את ההגשמה של היעודים האמוניים והמוסריים העילאים. מלכות ישראל ערך גדול ויקר היא, שהרי פירושה שעם ישראל לא יהיה משועבד לעמים אחרים. אבל העלאת העָצמה השלטונית הגלומה במדינה לרמת ערך עילאי יש בה משום תקלה גדולה מאד. ויוכיח העימות בין יעקב אבינו, שלא היתה לו שום סמכות שלטונית ושום עצמה, אל בסוף ימיו היה חוזה אחרית-הימים, ובין דוד המלך, אשר זכה לשלטון ולעצמה, אבל בסוף ימיו מתגלה כאדם אשר האינטרס השלטוני דוחה בשבילו את כל הייעודים הגדולים. מזה מוסר השכל גדול לכל הדורות, וגם לדורנו.