"ויגש אליו יהודה" – המפגש והדו-שיח בין יהודה ויוסף הוא אחד האירועים הדרמטיים ביותר בכל הפרשה המופלאת של בני יעקב, אבות שבטי ישראל, עד לגלותם למצרים. העימות ביניהם נראה כהדגמה לכלל מדרשי-פרשני מאוחר – "מעשי אבות סימן לבנים". מאות שנים לפני האירועים ההיסטוריים, כבר מיוצג העימות בין שבט יהודה ובין מה שכונה אחר-כך ישראל, עשרת השבטים בהנהגתו של שבט אפרים בן יוסף. כוונת המשמעות הסמלית הזאת גרמה שלסדרה "ויגש" הוצמד כהפטרה חזון יחזקאל, על איחוד ממלכת יהודה וממלכת בית יוסף.

יהודה מזה ועשרת השבטים מזה, כנראה, אף פעם לא התמזגו ליחידה ממלכתית אחת. אפילו בימי דוד ושלמה ניכר שיהודה וישראל הם כעין שתי ממלכות המאוחדות בשלטונו של מלך אחד, שהוא מלך יהודה וישראל גם יחד. ומיד לאחר שלמה בא הפילוג, מאורע מכריע בתולדות עם ישראל; ואחד מפעילי הפילוג היה נביא ה' אחיה השילוני. הפילוג הזה קבע למעשה את מהלך ההיסטוריה של עם ישראל, שאחר-כך נקרא העם היהודי עד ימינו, משום שרק משבט יהודה השתלשל אותו עם אשר אנחנו בניו.

החלק הגדול של עם ישראל אבד בעקבות הפילוג הגורלי הזה, החלק אשר בקרבו קם אליהו הנביא, שנחשב במסורת עד היום מלאך הברית, אבל לא הקים את הברית בין עשרת השבטים ויהודה. בעשרת השבטים קמו הנביאים הושע ועמוס, אשר ייתכן שכף רגלם מעולם לא דרכה על אדמת יהודה ומימיהם לא היו בירושלים.

ההפטרה הצמודה לסדרת "ויגש" היא נבואה לעתיד-לבא: איחוד של יהודה ויוסף ושיקום מדיני ורוחני של העם המאוחד לאחר שהיה לשני עמים מפורדים. נבואה זו לא נתקיימה.

מכאן שיש לעיין ולדון במשמעות של נבואות העתיד, של מה שנראה בדברי הנביאים כהגדת מה שיקרה. יחזקאל אמר את דבריו לאחר שכבר גלו גם עשרת השבטים וגם יהודה. גם בן-דורו ירמיהו, אשר ראשית דברי נבואתו היו עוד בימי קיומה של ממלכת יהודה, אבל יותר ממאה שנה לאחר גלות עשרת השבטים, מנבא בסגנון נרגש מאד, מתוך השתפכות הנפש, על שיבת עשרת השבטים. נבואה זו דווקא נעשתה פופולרית מאד – על רחל המבכה על בניה, ובניה הם אפרים ומנשה, והובטח לה מפי ה' שהם יחזרו; וכן "הבן יקיר לי אפרים... זכֹר אזכרנו עוד". גם הושע ועמוס, אשר ניבאו על חורבן ממלכת ישראל, מסמיכים לזה נבואה-לעתיד שישראל יחזור. זה לא אירע. ובמקרה זה, גם אי-אפשר לקבל את התפיסה המדרשית של נבואות שלא נתקיימו עד היום – שהן נבואות לאחרית-הימים ועתידות להתקיים. עשרת השבטים, ובהם בני יוסף, נמחקו מעל-פני האדמה, כנראה לא בהשמדה פיסית אלא בהשמדה רוחנית מהותית; הם התבוללו כליל בין העמים אשר הוגלו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר במציאות ההיסטורית. כבר בתקופה התלמודית אומר רבי עקיבא, שכמונו הכיר את הנבואות של שיבת עשרת השבטים: "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור". הוא ידע שהם אבודים.

לא נתערערה בגלל זה אמונתו בנביאי האמת והצדק, משום שאנחנו מבינים שדבריהם אינם הגדת דברים אשר יקרו, אלא הם הצגת תכלית ומגמה למה שיקרה ולמה שראוי שיקרה, אשר אליו יש לצפות ואליו יש לחתור, גם אם לא ניתנה ערובה שהוא יתגשם. יותר מאלף וחמש מאות שנה לאחר ירמיהו ויחזקאל ויותר מאלף שנים לאחר ר' עקיבא נאמר בתוספות: "אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות, אם לא יהיה חטא". נביאי השקר בכל הדורות מטיפים לאמונה בוודאות של גאולה שאיננה מותנית בשום דבר; של גאולה – גם אם אין האדם גואל את עצמו מן החטא.