"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" – זהו אחד החלומות המרובים בחומש בראשית, המופלא מהרבה בחינות משאר החומשים. אחד הייחודים שיש בו – שהוא עולם של חלומות. מה שאין כן החומשים הבאים אחריו – אין החלומות תופסים מקום רב במקרא שאחרי חומש בראשית. הנביאים, בדרך כלל, מתייחסים לחלום בזלזול: "החלומות שווא ידברו" רק כשאנחנו מגיעים לתקופת בית שני ולדניאל, שוב אנחנו נכנסים לעולם של חלומות.

החלומות שבחומש בראשית משמעותיים מאד: או שהם מציגים את העתיד, או שהם הסיבה לאירועים שמתרחשים בעתיד בעקבותיהם.

הכל חולמים בבראשית: אבות האומה – אברהם אבינו, שרואה את ברית בין הבתרים אחרי שתרדמה נופלת עליו; יעקב אבינו, שחולם את חלום הסולם הגדול; ובעל החלומות יוסף. אבל גם אבימלך מלך גרר זוכה שהשם ייראה לו בחלום, וכן גם לבן הארמי. ואפילו שני פקידים מצרים שסרחו והושמו בבית-הסוהר, גם הם חולמים חלומות משמעותיים מאד; אבל עניין החלום המשמעותי פוסק עם סיום חומש בראשית.

אפשר היה לגולל כאן פרשת דיון עמוק מאד: מדוע העולם שקודם למתן תורה הוא עולם המשופע בחלומות משמעותיים, וממתן תורה ואילך החלום מאבד את משמעותו? אבל אני מסתפק ברמז זה ועומד על שני החלומות הגדולים שבחומש בראשית: חלומותיהם של שני אישים, אשר – בין אם נתייחס אליהם מתוך גישה היסטורית ובין אם נתייחס אליהם מתוך גישה סמלית – מייצגים שני קטבים של האנושות.

מצד אחד, יעקב אבינו, בחיר האבות, האיש התם – זאת אומרת השלם, התמים; ומצד שני, פרעה מלך מצרים. פרעה – אולי לא פרעה ההיסטורי אלא פרעה הסמלי – אשר הנביא, הרבה דורות לאחר מכן, קורא לו: "התנין הגדול השוכן בתוך יאוריו". יעקב אבינו, המייצג את היסוד האלהי שבאדם, פרעה מלך מצרים, המייצג את האלמנט החייתי – ושניהם חולמים. ועל שני החלומות האלה נאמר במדרש פעמיים דבר נוקב מאד, שמציג את שתי הבחינות השונות בעולמה של האמונה, אולי של כל אמונה דתיתף של תפיסת מעמדו של האדם לפני אלהים.

פרעה חולם "והנה עומד על היאור" – היאור כמובן הוא הנילוס. ו"עומד על היאור", פירושו עומד על שפת היאור. אבל מבחינה מילולית פרעה עומד על היאור. מה משמעות היאור מצרים ולמצרים? היאור הוא-הוא מצרים, מצרים איננה קיימת אלא בזכות היאור ומכוח היאור. אלמלא הנהר הזה, החוצה את מצרים מדרום לצפון, לא היתה מצרים אלא המשך של מה שממערב לה, של המדבר הגדול, המדבר הלובי, אשר אין בו גשם ואין בו מאומה; ורק הודות לנהר הזה נוצרה רצועה צרה, שכל רחבה נמדד בקילומטרים בלבד, שהיא אדמה פורייה ומאפשרת יישוב אנושי. ולא זו בלבד, אלא מאפשרת את היישוב האנושי הצפוף ביותר על-פני כדור הארץ.

השטח שהנילוס משקה אותו אינו גדול משטחה של ארץ ישראל. כל השאר הוא מדבר שממה שגבעול עשב איננו צומח בו; וברצועה הצרה הזאת יושבים היום 50 מיליון בני-אדם; וכך היה זה מימות עולם. הנהר הזה יצר את מצרים ויוצר את מצרים עד היום הזה. בסגנון המיתולוגי – היאור הוא אלוהי מצרים, עליו מצרים קיימת, המצרים היו עובדים לנילוס, הוא היה אלוהיהם. לכך מתייחס המדרש, כשהוא אומר: "ופרעה חולם והנה עומד על היאור – רשעים מתקיימים על אלוהיהם, אבל צדיקים אלוהיהם מתקיים עליהם, שנאמר [על יעקב]: "ויחלם והנה סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו"; לפי הפשט – על הסולם, אבל לפי הלשון – על יעקב. מה משמעות המאמר הנוקב הזה? בשני המקרים מדובר על בני-אדם המוּדעים למעמד האדם לפני אלהים – בני-אדם מאמינים. גם פרעה, עובד האלילים, הוא בן-אדם מאמין, אבל את אלוהיו הוא תופס כאמצעי לסיפוק צרכיו. הוא "מתקיים על אלוהיו". יש לו אל הנושא אותו עליו; אל למענו, לטובתו ולקיומו. אבל יעקב מקבל עליו להיות נושא אלהיו; הוא איננו דורש שאלהים יקיים אותו, אלא הוא מקבל על עצמו להיות מקיים את האמונה באלהים. אלהיו איננו כלי למען אינטרסים אנושיים; אלא הוא רואה את האדם, וממילא את כל העולם, ככלים לקיום יראת ה'.

זהו ההבדל בין אמונה דתית אמיתית ובין אמונה אלילית, או – בלשון חז"ל – בין "לשמה" ובין "שלא-לשמה", בין בחיר האבות החולם ובין פרעה מלך מצרים החולם.