מן הסיפור הדרמטי מאין-כמוהו המוצג בשלוש הסדרות – "וישב", "מקץ" ו"ויגש" – פרשת מאורעות יעקב וביתו עד לרדת אבותינו למצרים, מן הפרשה הגדולה הזאת אני בוחר לי הפעם לא דיון בסיפור המעשה כשלעצמו, אלא במאמר מדרשי הנאחז בסיפור הזה, כדי להציג בדרך רמז, אבל רמז שקוף מאד, את אחת הבעיות הגדולות, הנוקבות והעמוקות ביותר בהגות האנושית, הן בתחום החשיבה האמונית-תיאולוגית והן בתחום החשיבה האנתרופולוגית-פילוסופית.

המדובר בקטע ממדרש תנחומא על סדרת "וישב", המדרש נאחז במלים: "ויוסף הורד מצרימה", וזה לשון המדרש: "זה שאומר הכתוב: לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם". זה פסוק בתהלים אשר מובנו לפי הפשט אינו מעורר שום ספקות: מה גדולים מעשי אלהים בעולם. אבל המדרש נאחז בדו-משמעות של המלה עלילה: עלילות הן מעשים, אבל עלילה היא גם מה שאדם במציאות האנושית מטיל על אדם אחר – מטיל עליו את האחריות ואת האשמה במשהו. וכאן המדרש מעז להשתמש במונח זה כשהוא מדבר על אלהים.

אמר רבי יהושע בן קרחה: "אף המאורעות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאנו". הקדוש-ברוך-הוא מביא מאורעות על העולם ועל האדם, ותולה את זה אחר-כך אשמת האדם. והמדרש מדגים את זה בשלושה מאורעות מן התורה, שאחד מהם מוצג כאן בלשונו, ואחרים אזכיר. קודם שברא הקב"ה את העולם, מיום הראשון ברא מלאך המוות. מניין? אמר רבי פרחיה: משום שנאמר: 'וחֹשך על פני תהום' [בזה מתחילה הבריאה]. זה מלאך המוות, המחשיך פניהם של הבריות. אדם נברא בששי, ועלילה נתלתה בו שהוא הביא את המיתה לעולם". ובכן, מלאך המוות נברא לפני שנברא האדם. זאת אומרת: מלכתחילה נקבע שהאדם יהיה בן-תמותה, והנה לפי הסיפור אדם ואשתו חוה אשמים בכך שנגזרה מיתה על בני-האדם.

"משל למה הדבר דומה", והמשל הוא נפלא, "למי שמבקש לגרש את אשתו, כשביקש ללכת לביתו כתב גט ונכנס לביתו והגט בכיסו ומבקש עלילה לתתו לה. אמר לה מזגי לי הכוס שאשתה, מזגה לו. כיון שנטל הכוס אמר לה הרי זה גיטך. אמרה לו: מה פשעי? אמר, צאי מביתי, שמזגת לי כוס פשוט. אמרה לו: כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשוט, שכתבת את הגט והביאתו בידך? אף כך אמר אדם לפני הקב"ה". לאמיתו של דבר לא אמר זאת האדם, אבל המדרש מתכוון לומר שהאדם יכול היה לומר להקב"ה: "רבונו של עולם, עד שלא בראת עולמך כאלפיים שנה, כתבת בתורה 'אדם כי ימות באֹהל' (לפי המדרש התורה קדמה לבריאת העולם אלפיים שנה). אם כן, אלפיים שנה לפני בריאת העולם כתת בתורה על מות האדם. עכשיו באת לתלות בי את העלילה?" כיוצא בזה, מסופר על משה שנגזרה עליו מיתה זמן רב לפני פרשת מי מריבה – והמדרש מוכיח זאת בפסוקים – ואחר-כך נתלה הדבר בחטאו של משה.

כל הדברים האלה הם הקדמה לסיפור של יוסף. שני דורות לפני המאורעות המסופרים ב"וישב" נאמר לאברהם, אבי-אביו של יעקב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". ועכשיו גרם הקב"ה לכל הפרשה של יעקב ובניו, התחרות והשנאה בין האחים ובין יוסף, ומכירת יוסף, ועליית יוסף לגדולה, והורדת כל בית יעקב למצרים, בכדי שיקוים מה שמלכתחילה נקבע: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". וכי מה אשמים האחים שגרמו לירידה למצרים? הרי דבר זה נקבע מראש. לכן – "עלילה על בני אדם". מה כוונת המדרש הזה? הוא מרמז על אחת הבעיות הגדולות, הנוקבות והעמוקות ביותר בהגות האנושית, עוד מימי-קדם – מיום היות ההגות האנושית – ועד היום הזה, הן בתחום האמונה והן בתחום הפילוסופיה, שאיננה מכירה את האמונה הדתית כלל. בשתיהן קיימת הבעיה, אשר בנוסח הפילוסופי היא מכונה בעיית דטרמיניזם ובחירה חפשית.

בתחום האמונה זה הקונפליקט בין התפיסה של ההשגחה האלהית, המכוונת מעשה האדם וקובעת את העתיד ("הכל צפוי" מבחינת אלהים). ולעומת זאת מושג הבחירה החפשית, שמטיל על האדם אחריות למעשיו שהוא עושה מרצונו. בתחום הפילוסופיה הכללית קיימת אותה בעיה. גם אם מושג ההשגחה האלהית אינו קיים שם, קיים מושג הסיבתיות, שהיא מעין השגחה בלי מציאות סובייקט משגיח: בטיב המציאות הקוסמית מושרשת סיבתיות – כל דבר מתחייב מגבר שקדם לו ומחייב דבר שיבוא אחריו. לפי זה, לכאורה אין מקום לבחירה חפשית. אבל מבחינת הכרה האינטואיטיבית של האדם, הוא איננו יכול להימנע מן החוויה שהוא פועל מרצונו.

נסיונות לאין-ספור נעשו לפתרון הבעיה הזאת, שהיא מסוג הדברים אשר בסגנון הפילוסופי מוצגים כאנטינומיות ופארלוגיזמים. בתחום האמונה יש לפעמים נטיה לתפיסת גזרה קדומה המבטלת את חופש הבחירה של האדם, וייתכן שהמדרש שלנו מתכוון לדבר הזה. על מישור אחר של אמונה דתית עמוקה, מושג ההשגחה האלהית מתפרש באופן אחר לגמרי: לא כקביעת מעשי האדם וגורלו כגזרה מלמעלה, אלא כהתעלות האדם מלמטה להכרת ה'. בזה אין אני אלא מרמז על הפתרון של הרמב"ם, שמקיים את עקרון חופש הבחירה של האדם המושגח – ולא כאן המקום להאריך בדבר הגדול הזה. כיוצא בזה, בתחום ההכרה הפילוסופית יש מטילים ספק בדטרמיניזם: האם העולם מתנהל לפי סיבתיות מוחלטת, או שמא יש במציאות הטבעית עצמה מקריות ודברים שאינם מתחייבים מסיבה קודמת להם; ואף אם נניח שבטבע קיימת סיבתיות, האם התודעה האנושית עצמה היא חלק של המציאות הטבעית הכפופה לסיבתיות, או שמא יש לה חרות שאיננה קיימת בטבע. בעיות אלו, נרמזות בפרשנות המדרשית לשלוש המלים בסדרתנו: "ויוסף הורד מצרימה".