המפגש בין יעקב לעשו, לאחר פרידה של עשרים שנה, מעורר הרבה בעיות: הוא מגיע למפגש הזה לאחר שקיבל הבטחה אלהית שיזכה לחזור בשלום לבית אביו. יתר-על-כן, ממש לפני המפגש הזה הוא פוגש מלאכי אלהים, הבאים לקבל את פניו בחזרתו לארץ וללוות אותו לדרכו. אולם, לאחר כל אלה, הוא שולח מלאכים אל עשו אחיו, להתרפס לפניו ולהתחנן לפניו על נפשו ועל משפחתו. כיצד נבין את הדבר הזה? האם יעקב אבינו חסר אמונה בהבטחה האלהית? או שמא מטבעו הוא מוג-לב, אשר למרות ההבטחה האלהית הוא מפחד? והנה, החומש אומר לנו שבלילה שלפני המפגש הזה הוא נאבק "עם אלהים ועם אנשים". הוא נשאר לבדו, ללא מחסה ומגן בלילה, ומותקף על-ידי מישהו אשר לפי פרשנות מדרשית אחת נראה לו כלסטים מזוין, ולפי פרשנות אחרת הכיר בו מהרגע הראשון שהוא דמות שמימית. אבל בין לפי התפיסה הזאת ובין לפי התפיסה האחרת, הוא עומד לפני דבר איום ונורא, והוא נאבק עמו כל הלילה. ובאמת נאמר עליו אחר-כך: "שרית עם אלהים ועם אנשים", מעשה של גבורה עילאית. למה הוא חוזר ומתרפס לפני אחיו? התשובה ברורה: יעקב אבינו איננו ירא ורך לבב, הוא איננו חושש מפני סכנות הנשקפות לו ולביתו על-ידי אלימות מכוח מן החוץ, אבל הוא ירא ומפחד מפני האשמה העצמית. הוא יודע שהוא חטא לאחיו עשרים שנה לפני זה, ואין לו האומץ ללחום באחיו כפי שהיה מסוגל ללחום אפילו נגד מלאך, משום שמצפונו כלפי אחיו איננו נקי. הוא מקבל עליו את ההשפלה העצמית, ובלבד שלא יצטרך ללחום נגד אותו אח, אשר לו עשה פעם מעשה עוול שעליו הוא צריך לכפר. אין זו פרשנות זרה אשר אנו מכניסים כאן לפסיכולוגיה של יעקב, אלא הדבר הזה מוכח מלשון הכתוב. בתחילה מדובר כמה פעמים על המנחה שהוא שולח לעשו, ובפגשו אותו הוא גם מדבר על "מנחתי". אבל אחר-כך, בהמשך הדברים, כשמתברר שקיים יחס של פיוס ביניהם, נפלטת מפי יעקב המלה: "קח נא את ברכתי אשר הֻבאת לך". פליטת-פה מוזרה: במקום "מנחה", הוא אומר "ברכה". אפשר להגיד שזו מעין פליטת-פה פרוידיסטית: יעקב זוכר את פרשת הברכה, אשר גנב מאחיו עשו, ולכן עכשיו, כשהוא מתפייס עמו, הוא משַווה לפיוס הזה צורה של החזרת ברכה לאחיו אשר בו פגע.

באותו לילה, לפני הפגישה הגורלית, הוא נאבק את המאבק הגדול המכונה אחר-כך "מאבק עם אלהים ואנשים", אשר גורר אחריו את שינוי השם. השם יעקב, המורה על יסודות עקומים ומעוקמים במציאות האנושית, מוחלף בשם ישראל. וזה כאילו גם מעבָר בחיי יעקב: ממציאות של יעקב למציאות של איש-האלהים ישראל. ויש לציין שדבר זה היה מוּדע לכל הדורות המאוחרים. כאלף שנים, לפחות אלף שנים אחרי פרשת יעקב ועשו, מזכיר הנביא הושע: "בבטן עקב את אחיו". זאת אומרת, בתודעת האומה נשאר הזכרון שאבינו עשה מעשה לא-טהור. ויותר ממאה שנה אחרי הושע – נביא החורבן ירמיהו, כשהוא מוכיח את בני דורו על יחסי השקר, הצביעות והרמאות הקיימים ביניהם, משתמש במליצה: "כל אח עקוב יעקֹב". לכאורה אין הוא מתכוון ליעקב אבינו, הוא מדבר על בני דורו, אבל הוא מציין את הליכותיהם ואת דרכם הפסולה במליצה הלקוחה מזכרון המאורע של אותו אח אשר עקב את אחיו.

והדרך הזאת, הדרך מיעקב לישראל, היא הדרך אשר הותוותה לעם ישראל, ועדיין אין אנחנו יודעים אם הוא יגיע למה שנועד להגיע אליו.

בקשר לדבר זה יש לעמוד על פרשת שכם, פרשה גדולה בתולדות חייו של יעקב, וליתר דיוק – של בית יעקב, של בניו שמהם השתלשל עם ישראל. המעשה הזה, מעשה שכם, יש לו הצדקה ויש לו צידוק: "הכזונה יעשה את אחותנו". אלה הן המלים האחרונות האמורות על המעשה. אף-על-פי-כן, עשרות שנים לאחר המאורע, כשיעקב מצווה לבניו ומוסר להם רמזים על עתידם, הוא מקלל שניים מבניו, שניים משבטי ישראל, בגלל המעשה אשר לכאורה היתה לו הצדקה, ואעפ"כ היה לקללה לדורות. ואם אנחנו אומרים "מעשה אבות סימן לבנים", זה מה שניתן להאמר על ההישגים של עם ישראל כשהם מושגים בדרכים פסולות ולא-כשרות, וקשה מכולן – שפיכות-דמים. כ-800 (ואפשר אלף) שנה לאחר יעקב אבינו מכיר גם דוד המלך – ומודה פעמיים – שכ"איש מלחמות" אשר "דם לרֹב" שפך אין הוא ראוי, ואף אינו רשאי, לבנות את בית-המקדש.