"חיי שרה" היא פרשת ערוב ימיו של אברהם אבינו, מיתתו וקבורתו. ערוב ימיו מתחיל עם מותה של אשתו. רק לאחר מותה של שרה וקבורתה נאמר: "ואברהם זקן בא בימים". ובצדק שואל המדרש: וכי לא היה אברהם זקן כבר לפני זה? הרי לפי הכרונולוגיה המשתמעת מסיפורי האבות, אף שאינה אמורה במפורש, כבר היה זקן בא בימים בשעת מותה של שרה. אלא שהמדרש אומר דבר עמוק מבחינה פסיכולוגית – ש"אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה": משעה שמתה אשתו קפצה עליו זקנה.

את רובה של סדרת "חיי שרה" תופסים שני עניינים: רכישת מערת המכפלה לקבורת שרה והפרשה הארוכה, המסופרת לפרטי-פרטיה, של שידוך יצחק ורבקה. אבל ברצוני לעמוד כאן דווקא על סיומה של הסדרה, על מה שלאחר מותה וקבורתה של שרה ולאחר שהאלמן אברהם דואג לנישואי יצחק בנו, ורבקה מגיעה ונישאת ליצחק. לכאורה, אברהם אבינו סיים את פרשת חייו. אבל הנה הוא לוקח עוד אשה ושמה קטורה, והיא יולדת לו בנים, ואברהם הולך לעולמו זקן ושבע ימים, "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". וכאן אנו עומדים תמהים. המשולש אברהם-יצחק-ישמעאל היה פרשה נוקבת, טרגית וחמורה מאד בחייו של אברהם, והיא חופפת את המשולש אברהם-שרה-הגר. שתי הפרשיות כאובות מאד, והן עדות לכך שגם בפרשת חייו של אברהם אבינו – דרכו באמונה – כבחייו של כל אדם, היה מן הסיבוכים ומן הכשלונות, ואין ספק שבשני המשולשים ההם היה מן הכשלון. על כך כבר עמדו ראשונים ואחרונים. היו מגדולי התורה והאמונה שגינו במפורש את שרה אמנו על "עינויה" של הגר. לא נמצא במקורות גינוי על גירוש הגר וישמעאל, שהרי לכך ניתן אישור מגבוה ; אולם מדברי מדרש ואגדה ניכר עד כמה העיק הדבר על תודעתם של גדולים וטובים. וזכורני מימי ילדותי ששמעתי מפי אמי ע"ה (שהיתה ילידת ביאליסטוק), שכשהגיעה השמועה (בשנות ה-90) שהשלטון התורכי עומד לגרש מן המושבות בא"י יהודים שעלו מרוסיה ולא "התעתמנו", בכה ר' שמואל מוהליבר, רבה של ביאליסטוק, מחשובי הרבנים בדורו וממנהיגי תנועת חבת ציון, ואמר שבגלל "גרש האמה הזאת ואת בנה" נגזר שבן האמה (התורכים – כמוסלמים – כונו ישמעאלים בפי היהודים) יגרש עתה בני שרה מארצנו. והנה לאחר שנים שהגר ובנה הורחקו למדבר פארן, וישמעאל יושב שם והיה ל"רובה קשת", אברהם מת – "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". שוב ישמעאל נמצא במחיצת בית אברהם, ואין התורה מספרת לנו כלל מה אירע בין אותו שילוח של הגר וישמעאל ובין שובו של ישמעאל. אבל ההגות המדרשית והאגדית משלימה את הדברים, והסיפורים האגדיים והמדרשיים מעידים עד כמה ההוגים באמונה ובתורה, המשתדלים ללמוד מן התורה את האמונה, הירבו להגות בפרשה הזאת, בעוול שנעשה ובתיקון העוול ההוא.

יש סיפורים נפלאים, שקצר הזמן לספר אותם, שאברהם אבינו, שלא מדעת שרה אשתו אשר רצתה להרחיק את צרתה הגר, הלך פעמיים לאותו מדבר לבקר את ישמעאל בנו המודח, לראות מה שלומו ומה אירע לו. הסיפור מעניין מאד וקשור גם לסיפור על נשיו שי ישמעאל, ודבר פיקנטי ביותר הוא שהמדרש נותן לנשים שמות מן המסורת הערבית של האיסלאם – המדרש מאוחר מאד – , ומשתי הנשים האחת קרואה בשמה של מי שהיתה אשתו הצעירה של מוחמד, עיסה, והשניה קרואה פטימה, שהיתה בתו של מוחמד.

אבל העיקר הוא שהמדרש אומר שאותה קטורה אינה אלא הגר עצמה, אשר הוחזרה לאברהם לאחר מותה של שרה, אשר בגללה הורחקה הגר. ולא זו בלבד, אלא שהמדרש מספר לנו דבר נפלא: הפגישה בין יצחק ובין רבקה, שהובאה אליו, אירעה בבאר לחי-רואי, והרי זהו המקום בו היתה הגר כשברחה מפני שרה. מה עניין יצחק בבאר לחי-רואי? המדרש אומר, שלאחר מות אמו שרה הלך יצחק להחזיר את אמו-חורגתו הגר לאביו. הוא הלך לבאר לחי-רואי כדי להביא משם את הגר, אשר בגלל אמו הורחקה, ולהחזיר אותה לאביו ולתקן את העוול. הסיפור האגדי מספר הרבה מאד בשבחה של הגר, שאותה הוא מזהה עם קטורה, ואומר: "למה נקרא שמה קטורה? שנאים מעשיה כקטורת". פירוש מליצי זה מעיד עד כמה בעלי האמונה הגדולים בעולמנו הגו במעשיהם של האבות, ועמדו על כל פגם וכל ליקוי שהיה בהם, וחשבו על תיקונם. מזה יש ללמוד הרבה לדורות: שאין לעשות אידיאליזציה של כל מה שהיה, אלא שיש לראות את הדברים כשהם לעצמם, ולהבין אותם, לשפוט אותם ולחשוב על תיקונם.

אני מוסר כאן עוד מאמר אגדי, רב-המשמעות, המתייחס לשלוש נשיו של אברהם אבינו: שרה היתה מבנות שם, הגר (המצרית) – מבנות חם, קטורה (שמדרש זה אינו מזהה עם הגר) – מבנות יפת. ללמדנו (או לרמוז לנו) שמאברהם יוצאת – או עתידה לצאת – השראה לכל גזעי האנושות.