אברהם אבינו נזכר לראשונה בפסוקים האחרונים של סדרת "נח". הסדרות "לך-לך" ו"וירא" הן עיקר פרשת חייו. לאחר-מכן, בפרשת "חיי שרה", אין לנו אלא ערוב ימיו: מותה של שרה, נישואי בנו ומותו. ולכן אנחנו כורכים יחד בשיחתנו זו את "לך לך" ואת "וירא", אף-על-פי שעל "וירא" נצטרך לחזור ולדבר בה גם לעצמה. המסגרת הניתנת לפרשת חייו של אברהם מסומלת ומסומנת באותן המלים בראשיתה ובסופה: מעין קשת נמתחת מעל 250 פסוקים מ"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" עד "לך לך אל ארץ המֹריה... על אחד ההרים אשר אמר אליך".

"לך לך" הראשון תכליתו הוא להגיע לארץ המיועדת ; "לך לך" השני משמעותו ללכת לעקדה.

אברהם עובר את הדרך מ"לך לך" ל"לך לך", והיא דרך האמונה. בין שני ה"לך לך" יש שני פסוקים, אחד ב"לך לך" ואחד ב"וירא", המסמנים את משמעות הדרך. כבר ב"לך לך" נאמר על אברהם – והוא האדם הראשון שהמקרא אומר עליו דברים אלה – "והאמין בה'". ב"וירא" נאמר: "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". כאן יש מקום להרהר: אם כבר בראשית דרכו של אברהם – כשעדיין הוא אברם – מעיד עליו הכתוב במלים הגדולות "והאמין בה'", מה משמעות האמור אחר-כך ב"וירא": "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם"? לשם מה נסהו – הלא כבר העיד עליו הכתוב כי האמין בה'! אלא האמונה שעליה מדובר ב"לך לך" קשורה לדברי אלהים: "אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד – והאמין בה'". אנו שואלים: במה האמין אברהם? אם לדון לפי הפסוק הזה – הוא האמין בהגנת אלהים ובשכר שהובטח לו. אולם האם האמין באלהים? ואלה הם שני דברים שונים מאד זה מזה.

וכאן לא אוכל להימנע מלספר על איש בעל רמה אינטלקטואלית ומוסרית גבוהה בקרבנו, שהוא גם מעורה בעולמה של היהדות, והוא אמר שלאחר אושוויץ אבדה לו האמונה באלהים. תגובתי על כך היא: מעולם לא האמנת בה' אלא בעזרת ה', ואמונה זו איכזבה – ה' לא עזר. אולם המאמין בה' אינו קושר אמונה זו בעזרת ה' ואינו מצפה לעזרת ה' דווקא. הוא מאמין בה' מבחינת אלהותו, לא מבחינת הפונקציות שהוא מייחס לו לגבי האדם. וזוהי משמעות נסיון העקדה, שבו התגלה ה' לאברהם לא כמי שמגן עליו ולא כמי שמעניק לו שכר, אלא כמי שמציג לו דרישה קשה וחמורה ביותר, דרישה שאין אדם יכול למלאה אלא ע"י ביטול כל הצרכים, האינטרסים והערכים האנושיים – ביטולם למען עבודת ה'. ואברהם עומד בנסיון הזה, ולכן רק אז נאמר לו: "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". ואכן, יש שני סוגים של יראת אלהים – יש יראת אלהים המכוונת למה שהאדם מצפה או חושש למה שיעשה אלהים לגביו, ויש יראת אלהים שאינה אלא יראת הרוממות: האדם ירא את אלהים מפני אלהותו ולא מבחינת פונקציה שהוא מייחס לו לגבי האדם. וזוהי המשמעות של פרשת חייו של אברם בשתי הסדרות "לך לך" ו"וירא": מאותו אדם אשר ירא את האלהים שהבטיח לו את הארץ והבטיח עתיד גדול לזרעו, עד לאותו אדם אשר חובש את החמור ולוקח את בנו ואת האש ואת המאכלת והולך יחד עמו לקיים מצות עבודת ה', שיש בה משום ביטול כל ההבטחות האלהיות.

הדרך הארוכה מ"לך לך" הראשון ועד "לך לך" השני היא פרשת חיים משופעת באירועים ("עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו"). זו פרשת חיים של הגירוֹת – מארם נהרים לארץ כנען, ומארץ כנען למצרים וחזרה ממצרים לארץ כנען ; ובארץ הוא "הולך למסעיו... הלוך ונסוע" ממקום למקום, מצוי בבית אל, מצוי בגרר, מצוי בבאר-שבע ומצוי בחברון. בדרכו הוא נתקל בכל אירועי חיי האדם, בחיים האישיים וחיים הציבוריים, ענייני רכוש וקנין, דברים שבינו לבינה, וגם עניינים חברתיים ופוליטיים – אברהם כורת ברית עם ידידים כנענים, אך גם עושה מלחמות וכורת ברית עם מלכים ועם שרים. ויש גם כשלונות בחייו. אבל כל הליכתו מ"לך לך" הראשון עד "לך לך" השני היא הליכה מתוך מוּדעות לצו "התהלך לפני והיה תמים". וה' כורת עמו שתי בריתות שהן אחת: ברית בין הבתרים שהיא חזון גדול, וברית מילה שהיא סמל מוחשי.

אבל אין לשכוח שברית היא ענין דו-כיווני, או דו-סיטרי, וקיומה מותנה בנאמנותם של כל אחד משני הצדדים להתחייבותו או להבטחתו לגבי הברית האמורה. אנחנו יודעים שהצד האחד הוא זוכר הברית, אבל אנחנו – בני אברהם – הצד השני, וקיומה של הברית מותנה בנו, ואנו עשויים להפר אותה, גם אם מהימנותו של זוכר הברית אינה בגדר ערעור. מכאן הוראה חשובה מאד לאלה שאינם פוסקים מלדבר על "זכות אבות" שקיימת לנו לעד. הם מתעלמים מזה שגדולי אמוראים ואנשי מדרש ואגדה – וזמן רב אחריהם אף רבנו תם והרמב"ן – דנים בשאלה "עד מתי זכות אבות" או "מאימתי תמה". רובם ככולם בדעה שהיא תמה, ואין לנו אלא הברית, אשר ממנה נובעת לנו לא זכות אלא חובה – לקיים את הברית. וכבר קדמו להם תנאים שקבעו: "שלושה דברים ניתנו על תנאי – ארץ ישראל, בית המקדש ומלכות בית דוד". מי מקיים – או מי יקיים – את התנאי?