כל האומר סדרת נח מיד נזכר, כמובן, במבול. אבל יש לפעמים שמתעלמים מן העובדה שהסדרה מורכבת משני חלקים שונים. רק חלקה הראשון הוא פרשת המבול ; חלקה השני הוא העולם שלאחר המבול, והוא-הוא עולמנו-אנו. ומקרה מענין הוא שקו-ההפרדה בין שני עולמות אלה עובר ממש באמצעותה של הסדרה. 77 פסוקיה הראשונים הם פרשת המבול, 76 פסוקים שלאחר הפסוק "זאת אות הברית" – זה עולמנו-אנו. הברית האמורה כאן היא הבטחה על קיומו של העולם, על טבעו כמות-שהוא, מה שלא היה העולם הקודם, שטבעו עשוי היה להשתנות ע"י המבול. מכאן ואילך עולם כמנהגו נוהג, "זרע וקציר וקר וחם קיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו". זהו העולם שבו אנו קיימים. והנה מבחינת הערכת שני עולמות אלה דומה שאין הבדל ביניהם. על האדם שקדם למבול נאמר "וכל יצר מחשבֹת לבו רק רע כל היום", ועל האדם שלאחר המבול – "כי יצר לב האדם רע מנעריו". המציאות הארצית כולה לפני המבול היא בגדר "ותשחת הארץ... ותמלא הארץ חמס", והעולם שלאחר המבול מתחיל בפרשת שיכרות וזימה, ואחריה דור הפלגה. לדור הפלגה, הקשור לפרשת מגדל בבל, אני רוצה להתייחס היום.

בעיון שטחי בכתוב ייראה ששוב מדובר בחטא של האנושות ועונש שבא עליו. אבל אם נעיין יפה בדבר נראה שאין דמיון בין דור המבול ודור הפלגה. על דור המבול נאמר בפירוש "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" – ושהמבול בא עליו כעונש. על דור הפלגה הכתוב מספר סתם שנתכוונו להקים עיר ומגדל ולהתרכז מסביב למבנה הזה, ואין כאן גינוי מפורש של המעשה, אבל בעקבותיו נגזר עליהם בלבול הלשון ופיזורם על פני כל הארץ. ושוב בסקירה שטחית נדמה לנו שהגזרה באה בתורת עונש, אבל לא נאמר דבר זה בפירוש.

דומני, שגזרה זו לא היתה ענישה אלא דווקא תיקון גדול לטובת האנושות. עיקר משמעותה של פרשת מגדל בבל אינה כלל בנסיון להקים את המגדל, אלא היא מתייחסת למה שנאמר לפני זה: שהיתה "כל הארץ" – האנושות המחודשת שלאחר המבול – "שפה אחת ודברים אחדים". לאחר כשלון הבניה קמו לשונות שונות וממילא גם דברים שונים. דומני, שיסוד המשגה, או החטא, של דור הפלגה איננו בבניית העיר והמגדל אלא במגמה לקיים באמצעים מלאכותיים אלה את המצב של "שפה אחת ודברים אחדים" – של ריכוזיות, שבסגנון המודרני אנו קוראים לו טוטליטאריות. שפה אחת ודברים אחדים – בתודעתם של תמימים רבים בימינו מציאות כזאת מצטיירת בצורה אידאלית: האנושות כולה גוש אחד, בלי דיפרנציאציה וממילא בלי קונפליקטים. אבל המבין יבין שאין דבר איום יותר מאשר הקונפורמיזם המלאכותי הזה: עיר ומגדל כסמל לריכוז האנושות כולה מסביב לדבר אחד – שלא יהיו חילוקי-דעות ולא יהיה מאבק על תפיסות שונות ועל ערכים שונים. אין להעלות על הדעת עריצות גדולה מזה, אין להעלות על הדעת עקרוּת רעיונית וערכית יותר מזה – שלא תהיינה חריגות ולא תהיינה סטיות מן המקובל והמוסכם, המקויים באמצעים המלאכותים של עיר ומגדל.

הקב"ה ברחמיו ובחסדיו על האנושות מנע את הדבר הזה ויצר את אותה אנושות אשר בה לא תיתכן טוטליטריות של אחידות כוללת, אלא שקיימים בה הבדלים וניגודים, דיפרנציאציה רעיונית ודיפרנציאציה ערכית, ושבה מוטל על בני-האדם להאבק על ערכיהם, על מגמותיהם ושאיפותיהם השונות זו מזו.

אמנם התוצאה היא אותה היסטוריה אנושית אשר עליה אמר אחד מגדולי ההיסטוריונים שכולה אינה אלא תולדות הפשעים, הטירופים והאסונות של המין האנושי. היסטוריון זה (אדוורד גיבּוֹן) אמר את האמת, אבל לא אמר את כל האמת. אמנם ההיסטוריה היא תולדות הפשעים, הטירופים והאסונות, אבל היא גם תולדות מאבקי האדם נגד הפשעים, נגד הטירופים ונגד האסונות, והעובדה שמאבק זה קיים בכל הדורות ובכל החברות האנושיות הוא-הוא המשַווה משמעות ערכית להיסטוריה האנושית. אין זה מקרה שרק אחרי פרשת מגדל בבל, כשלא היתה עוד "שפה אחת" ולא היו עוד "דברים אחדים" לכל האנושות, יכול היה לקום אברהם אבינו ולהתמרד בעולמו של תרח אביו וגילוליו (לפי האגדה גם בשלטונו של נמרוד הרשע). בעולם של "שפה אחת ודברים אחדים" לעולם לא יוכל לקום אברהם נגד תרח (ונמרוד). צדקה עשה הקב"ה עמנו, שמנע את הריכוזיות הטוטליטרית והניח לבני-אדם – ואף הטיל עליהם – להאבק על תכנים ועל ערכים, גם אם המאבק הזה קשור בקרבנות כבדים, אבל קרבנות אלה הם משמעותיים. כבר אמר אחד מחכמי ישראל הגדולים בתקופה מאוחרת (ר' עקיבא) שהפסוק בקֹהלת על "ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" – שלפי הפשט הוא מתכוון לימי הזקנה של האדם – רומז לימות-המשיח, "שאין בהם לא זכות ולא חובה": בעולם שבו נפתרו כל הבעיות וקיימת הרמוניה מלאה אין לא זכות ולא חובה, אין מקום למאבקים ומאמצים, ולכן אין בהם חפץ. "החפץ" שיש במציאות הוא דווקא בדיפרנציאציה – בניגודים ובהבדלים שעליהם בני-אדם נאבקים ועליהם הם לוחמים, ובזה מציאותם מקבלת משמעות ערכית.