הרמב"ם חוזר ומטעים שהאמונה האמיתית היתה הכרתו של משה רבנו, ולפיכך מיוחסת לו ידיעת ה' "פנים אל פנים". מימושה של אמונה זו בחיים היה מעמדו של אברהם אבינו בעקדה, ועל כך נאמר לו: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה".

יש אומרים על אמונתו של הרמב"ם שהיא אליטיסטית – אמונה המכוונת ליחידי-סגולה בלבד. הרמב"ם אינו מכחיש זאת: הוא מבחין מאד בין "האדם" ובין "האדם השלם", ואמונתו היא אמונת האדם השלם. אבל אין הרמב"ם אליטיסט במובנה של הבחנה בין בני-אדם שנועדו מטבעם להיות שלמים ובין אחרים שנשללת מהם היכולת הזאת. אדרבא, הוא קובע את הקביעה הנועזה: " כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו" (הל' תשובה ה', ב'); אלא שהוא יודע שלא כל אדם מסוגל לאותה גבורה נפשית הנדרשת להפעלת היכולת הגלומה בו ולהוצאת כישוריו מן הכוח אל הפועל. הרמב"ם יודע שהתורה מתחשבת בחולשת האדם, והיא מתירה לבני-האדם "לעבוד את ה' לתקוות שכר ולהימנע מן העברות מיראת עונש". זאת-אומרת: עבודת ה' שלא-לשמה איננה פסולה; גם העוסק בתורה שלא-לשמה עובד את ה'; הוא אדם, והוא יהודי. הרמב"ם מקבל את דעתם של החכמים שאמרו שהעיסוק בתורה שלא-לשמה עשוי, בהשפעתו החינוכית, להביא את האדם לתורה-לשמה – בניגוד לדעתם של חכמים אחרים, המחמירים ואומרים על תורה-לשמה שהיא סם-חיים לאדם, ואילו על תורה שלא-לשמה – שהיא נעשית לו סם-מוות. התכלית היא דרכו של אברהם אבינו, אבל אין הרמב"ם דורש מכל אדם שילך בה; אלא הוא אומר: "לעומת דרך זו ראויה להיות ההתעוררות " (הקדמת פרק "חלק") – ראוי שהאדם ישתדל ללכת בה. אם ישתדל – התורה מכירה בו כאדם שעבד את ה', גם אם לא הגיע לאותה תכלית אשר רק "גיבורי כוח עושי דברו" מסוגלים להגיע אליה. וזה תואם את דברי חז"ל בסיומם של פרקי אבות: "לפום צערא אגרא". הזכות נמדדת לא לפי ההישג אלא לפי המאמץ שהאדם משקיע בכדי להגיע להישג; או – לפי פירושו של הרמב"ם – "לפי ערך יגיעתך בתורה יהיה שכרך".

אם עבודת-ה' לשמה, שהיא לכאורה תביעה קשה ביותר המוצגת לתודעתו של האדם, מוכרת כתכלית הדתית – בין אם האדם המאמין מסוגל להגיע אליה, בין אם אמונתו נשארת בגדר המאמץ להגיע אליה –, נפתח הפתח לאמונה לכל אדם בכל התקופות ההיסטוריות ובכל החליפות והתמורות התרבותיות. הבנה זו של האמונה הדתית משחררת אותה מן התלות במידע שיש לאדם על המציאות הטבעית וההיסטורית ומן התלות במידע שיש לאדם על המציאות הטבעית וההיסטורית ומן התלות במסכת הערכים, האמונות והדעות המקובלות בכל דור בציבור, אפילו אם המאמין עצמו מעורה בציבור זה. ואילו עבודת-ה' שלא-לשמה, שנראית לכאורה קלה יותר מבחינת תודעת האדם, תלויה בהכרח במידע ההוא ובערכים ההם. אם הדת היא "למען האדם" – בכל מובן מן המובנים של ניסוח זה: לתועלתו או לרווחתו המטריאלית או הרוחנית של האדם, לסיפוק צורך נפשי שלו או לסיפוק דרישתו להבנת העולם, הטבע וההיסטוריה – עשויה אמונה זו להתערער. ואילו האמונה בה' מבחינת אלוהותו ולא מבחינת תרומת הדת לצרכים ולאינטרסים של האדם היא "אהבה שאינה תלויה בדבר", היא מתגלמת בתורה ובמצוות, ושום מציאות ושום הכרה חדשה של המציאות אין בהם כדי עירעורה, משום שהן אירלוואנטיות לגביה. את ההבדל בין שתי הגישות הדתיות הללו ניתן להעמיד על ניסוח זה: אמונה שהיא ידע שיש לאדם – או שהוא סבור שישנה לו – על אלוהיו ועל יחסו לעולם, לעומת אמונה שהיא ידע שיש לאדם על עצמו מבחינת חובתו כלפי אלוהיו. בזה הגענו לתפיסת מה שנראה כפאראדוכס אמונתו של הרמב"ם.

הגותו הדתית של הרמב"ם נראית מעורה ומשולבת בתמונת-עולם מסויימת – הקוסמולוגיה והפיסיקה של "המדע" העתיק והביניימי, ובקטיגוריות מסויימות של החשיבה – האונטולוגיה, הלוגיקה והאפיסטמולוגיה האריסטוטלית; משום כך הגות זו מוחזקת "פילוסופיה דתית". תמונת-עולם זו ודרכי חשיבה אלו לא עמדו במבחן הזמן, והיום אין הן מרכיבי עולמנו הרוחני. אולם מעולמו הרוחני של הרמב"ם ניתן למצות את מה שקראנו לו "אמונתו של הרמב"ם", והיא מתגלית – אולי אפילו שלא מדעתו של הרמב"ם – בעוז ובעוצמה שאינם תלויים כלל במנגנון הפילוסופי שבו בוטאה. יתר-על-כן: היא עזה מכל שיטה אמונית ביהדות שמוחזקת "תמימה" ושמאמיניה לא היו מסוגלים להגיע להכרת ה' אלא מבחינת היותו המטפל בעולם, ז.א.- באדם המאמין עצמו; לשון אחר – אמונה באלוהים מבחינת האדם; וכאלו היו רוב השיטות האמוניות ביהדות[1]. לעומתן, לרמב"ם – "ה' הוא האלוהים". במובן זה הוצב בראש שורת שידורים אלה הטיעון שאת דמותו של הרמב"ם יש לתפוס לא רק מבחינת היותו גדול מורי-הוראה בישראל וגדול הפילוסופים של דת ישראל, אלא בעיקר מבחינת היותו גדול המאמינים אחרי האבות והנביאים. "ממשה עד משה..."

[1] צא ולמד מן הקבלה ומשלוחותיה בחסידות, שמבחינתן האל "מתלבש" בעולם, ומכאן – הספירות, הפרצופים וכו'.