אם התיאיזם הצרוף, המונותיאיזם של היהדות, הוא הכרת האל האחד, שמשמעות אחדותו וייחודו היא שאין לתאר אותו בתארים השאובים מן הניסיון ומן הדימוי האנושיים, ולכן אין האדם יכול לדמות אותו – האם קיים קשר בין האלוהים ובין האדם? התשובה כבר ניתנה: הקשר קיים, והוא האמונה. אולם את האמונה באלוהים עדיין לא הכרנו אלא בדרך השלילה: שלא להאמין בזולתו. אמנם, דבר זה לא דבר קטן הוא, וכבר אמר אחד מגדולי האמוראים שכל הכופר בעבודה-זרה נקרא יהודי – אבל בזה לא נאמר שעל-ידי כך הוא היה ליהודי; ויש לשאול: מהו התוכן החיובי של האמונה, המעצב את דמותו הרוחנית והנפשית של היהודי, אשר הוא – לדעת הרמב"ם – המאמין באל הטראנסצנדנטי, האל שהוא מעבר להכרה החושית ולהכרה הדימויית של האדם? מהו התוכן שהוא בשבילו הקשר בין האלוהים ובין האדם? הקשר הזה הוא-הוא תודעת ההשגחה .

תורת ההשגחה האלוהית היא אחד הפרקים הגדולים במשנתו של הרמב"ם, ובה משתקפת לנו אמונתו הדתית בצורה הברורה הרבה יותר מאשר במופתיו הפילוסופיים למציאות ה', שהוא עצמו חשבם לעיקר. הדיון בהשגחה מתמזג אצל הרמב"ם בדיון בבעיית ידיעת ה' – ידיעתו את העולם, את האדם ואת מעשיו, ואף את מחשבותיו ורצייתו. מושגי ההשגחה והידיעה מעוררים בעולמה של האמונה את השאלה הנוקבת – מה מעמדו של האדם בעולמו, אם הוא מושגח ע"י אלוהים היודע ומכיר אותו? מה הן האפשרויות הניתנות לאדם בעולמו, מהי יכולת הפעולה שבידו, מה ייתכן לדרוש ממנו ומה נדרש ממנו בפועל? זוהי נקודת העימות בין מושגי הידיעה וההשגחה האלוהית – מזה והבחירה החופשית האנושית – מזה.

הרמב"ם דן בדברים האלה בכל חיבוריו הגדולים, הן בפירוש-המשנה, הן במשנה-תורה והן במורה-נבוכים, וגם בכמה מתשובותיו לאנשים ששאלוהו על הדבר הזה. מכל הדברים האלה יחד מצטרפת תמונה גדולה מאד של האמונה בהשגחה. ראשיתה בדיון במאמר הידוע והמפורסם של ר' עקיבא במסכת אבות, מאמר בן ארבע מלים: "הכל צפוי והרשות נתונה". על מלים אלה אומר הרמב"ם: "זה המאמר כולל דברים גדולים מאד, וראוי היה זה המאמר שיהא לר' עקיבא".

העיון בביטוי המרוכז הזה של ר' עקיבא גורר בעיות עצומות הן באמונה והן בהגות הפילוסופית, בתורת-המידות, בתורת-הערכים ובהבנת האדם את עצמו. משולבות באמור במלים אלה בעיות מושגי ההשגחה והגזרה בהגות הדתית, מושגי הסיבתיות והאפשרות בתורת-היש בפילוסופיה, מושגי החיוב והיכולת – בתורת-המוסר, מושגי האחריות והענישה – בתורת-המשפטים. הרמב"ם מצביע מיד על הבעייתיות שבארבע המלים ("המאמר") של ר' עקיבא: "זה פירושו בקצרה: כל מה שבעולם ידוע אצלו ית' והוא משיג אותו. אבל לא תחשוב שבהיותו הוא יודע המעשים יתחייב שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים. אין עניינו כן, אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה". בזה מבואר המאמר ביאור מילולי, אך אין בזה הסבר של מובנו, שהרי יש בדברים אלה, לכאורה, סתירה שאין עמוקה ממנה.

ידיעתו של הקב"ה – אם הידיעה האמורה כאן יש לה משמעות בקטיגוריות אנושיות - ודאי אמת היא: נמצא העתיד קבוע מראש, וכיצד תיתכן רשות בידו של אדם לעשות טוב או רע? ושוב – אם נוסיף להשתמש בקטיגוריות החשיבה האנושית – כיצד ייתכן לחייב את האדם במעשה מסויים או להטיל עליו את האחריות למעשה שיעשה, אם מעשה זה קבוע ועומד מאז ומעולם בידיעתו של השי"ת שהיא ודאית? טיעון זה נשמע לא רק מפיהם של הדיוטות אלא גם מפיהם של הוגי-דעות, המציגים כמושכל ראשון את הכלל שחיוב מוסרי או דתי חייב להיות נתון לביצוע אנושי, שאם לא כן הוא ריק ממשמעות: הטיעון ש"בכל 'חייב' רצוני נכלל 'יכול'". אולם קביעה פסקנית ופשטנית זו צריכה עיון רב, ואפשר לחלוק עליה: שמא יש משמעות ותקפות לצו מוסרי או דתי גם אם אי-אפשר לעמוד בו? מיד אנו רואים, שבעיית הידיעה והבחירה משתלבת בבעיות ההשגחה האלוהית וצדקת בגמול והעונש האלוהיים, שהן מוחזקות מיסודי האמונה הדתית. ויש לציין שגם בלא התייחסות לבעיית ידיעתו של האל ובלא גורמי האמונה הדתית מקבילה לבעיה הדתית-אמונית בעיה פילוסופית ומוסרית נוקבת, אם חושב האדם במושגי הסיבתיות. מבחינת מושגים אלה, המכונים חשיבה דטרמיניסטית, קיימת אותה בעיה של ידיעה ובחירה גם אם אין אנו מכירים סובייקט של ידיעה זו: לגבי הוודאות וההכרח של מה שעתיד להיות אין נפקא-מינה בין ידיעה שבתודעתו הסובייקטיבית של יודע ידיעת אמת ובין ידיעה הגלומה באינפורמציה האובייקטיבית הצפונה במערך הסיבתי של השתלשלות הדברים זה מזה לפי ההכרח של המציאות. ואם אנו מזהים את ההכרעה המוסרית של האדם עם בחירתו בין אפשרויות שונות היכן כאן האפשרות?

הרמב"ם מציג את בעיית הדטרמיניזם והבחירה החופשית כבעיה דתית ומוסרית: העימות בין האמונה בידיעתו של האל ובין קביעת אחריותו של האדם להכרעתו ולמעשיו. לשם הבנת עמדתו והערכת מקומה בעולמה של אמונת היהדות יש לתקן את הטעות שבהשקפה רווחת – כאילו האמונה הדתית מחייבת את האמונה בבחירה החופשית. מן הנתונים האמפיריים – תולדות המחשבה הדתית, האמונות והדעות – אנו למדים שאין האמונה הדתית קשורה כלל בתשובה מסויימת על השאלה הנידונה. ידועות לנו צורות שונות של אמונה דתית עמוקה העומדת דווקא על רעיון הגזרה הקדומה. אף ביהדות הדעות חלוקות מאד-מאד, וכבר במקרא – שבו אין בשום מקום הרצאה תיאולוגית שיטתית – ניתן לגלות פנים לכאן ולכאן. קל מאד להצביע על הפסוקים הגדולים בתורה הקובעים שלפני האדם ניתנו "הטוב והרע, החיים והמוות", והדורשים ממנו לבחור בטוב או ב"חיים"; וכן על דברי הנביאים הקוראים את האדם לתשובה. אבל אל יתעלמו הפשטנים מן העובדה שבכל מקום האדם נתבע לבחור מבלי שתינתן לו ערובה שיש ביכולתו לבחור , ושיש פסוקים המתפרשים כעדות על כך שמעשיו, ואף כוונותיו, של האדם מודרכים ומוכוונים מלמעלה. והוא-הדין בדברי חכמים שבכל מקורותיה של תושבע"פ, ההלכה והאגדה. בעולמה של ההגות הדתית המתפלספת ניצבים זה מול זה הרמב"ם – המעצב את דמות האדם בחירותו האנושית כעובדה אובייקטיבית, ומבקרו החריף של הרמב"ם ר' חסדאי קרשקש, גם הוא מגדולי האמונה וההגות הדתית ביהדות, המצמצם את חירותו של האדם לתודעתו הסובייקטיבית ומשעבד אותו למערכת הסיבתית הכללית של הבריאה האלוהית. אולם גם הרמב"ם, המופיע כאינדטרמיניסט קיצוני, וגם קרשקש, הקרוב לדטרמיניזם יהודים כשרים היו מבחינת קבלת עול מלכות-שמים ועול תורה ומצוות.