אמונתו של הרמב"ם פרק 10 אמונה ותיאולוגיה הורדת הספר בגירסת הדפסה (Word)
הרמב"ם שהוא בעולמה של היהדות גדול המאמינים, הוא גם גדול
התיאולוגים שלה. ההפרדה בין אמנה ובין תיאולוגיה היא ברורה לאדם המתייחס לדת כאל
אובייקט של מחקרו; היא אינה ברורה כלל להרבה בני אדם החיים את הדת. מרכזה של כל
תיאולוגיה היא תורת האלוהות שלה, ואפשר שבזה נבדלת התיאולוגיה, שהיא הגות על אודות
הדת, על תכניה ומוסדותיה, מן הדת עצמה, ויש אומרים – מן האמונה, שהיא מציאות קיומית
של האדם, מבחינת תודעתו ומבחינת אורח-חייו. אבל לא ניתן לקבוע גבול ברור בין
תיאולוגיה ובין פילוסופיה-של-הדת, ולפעמים אף לא בין תיאולוגיה ובין פילוסופיה,
ובהרבה בני-אדם דתיים – אף לא בין תיאולוגיה ובין אמונה. אמונה דתית יכולה להתקיים
בלי תיאולוגיה או עם מינימום של תיאולוגיה, כשתודעתו של האדם מופנית כלפי מעמדו
לפני האל יותר מאשר לסברות או הרהורים על אודות האל; ולעומת זאת יש דתיות שהיא
עמוסה תיאולוגיה. שני הטיפוסים של דתיות עשויים להתקיים זו לצידה של זו במסגרתה של
אותה דת, וכבר היו הוגים ביהדות שראו בהלכה את התיאולוגיה שלה ובתרי"ג המצוות – את
עיקרי אמונתה.
הרמב"ם, אף שהיה גדול הפוסקים, לא היה באותה דעה;
כתיאולוג היתה לו תורת האלוהות יסוד אמונתו. בהציבנו לנו למטרה את הדיון באמונתו
של הרמב"ם, התחייבנו לדון בתורה זו, ודווקא במסגרת שקבענו לנו לדיון זה קשה
ביותר. הנושא שלנו הוא אמונתו של הרמב"ם ולא הפילוסופיה שלו, ואילו בתיאולוגיה שלו
משולבות זו בזו האמונה והפילוסופיה – ולא ייפרדו. בפילוסופיה-של-הדת (הרמב"ם עצמו
לא היה פילוסוף-של-הדת!) התיאולוגיה של הרמב"ם מוגדרת לפעמים כ"תיאולוגיה
השלילית", משום שבעיקרה היא שלילת התארים האלוהיים הרווחים בדיבור בדתי האנושי,
שבהם האל – "האחד", "המצוי אמת" – כאילו נתפס בקטגוריות של החשיבה האנושית השאובות
מנסיונו החושי או הדימויי של האדם. ננסה לדון בענין העמוק הזה על סמך הניסוח
הפשטני, העממי, שניתן לו במסגרת שלושה-עשר העיקרים בסידור התפילה:
... שהשי"ת אינו גוף.
ולא ישיגוהו משיגי הגוף ( = מושגים השאולים
מתודעתו ומחוויותיו של האדם בשר-ודם),
ואין לו שום דמיון כלל.
הממצה את כל עומק משמעותן של שלוש השלילות האלה חייב
לשאול: האם היה הרמב"ם תיאיסט? בפילוסופיה-של-הדת נוהגים להגדיר כתיאיזם את האמונה
ב"אל שהוא אישיות" (אל "פרסונאלי"), להבדיל מאל שהוא מושג מופשט, ומקובל שהאל שהוא
אישיות הוא-הוא אלוהיה של האמונה הדתית, ואיל האל שהוא מושג מופשט שייך לעולמה של
ההגות הפילוסופית החילונית, ושהאמונה באל זה היא למעשה א-תיאיזם. לאור הבחנה זו
מציגם את השאלה: אם השי"ת, לפי הרמב"ם, אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו
שום דמיון כלל – האם יש לאלוהיו של הרמב"ם אופי של אישיות? מהי המשמעות הדתית של
האמונה באל זה? יתכן לטעון ששאלות אלו – יותר משהן שאלות דתיות הן שאלות סמאנטיות,
שאלות על משמעות של מושגים, אבל תיתכן גם גישה לשאלות אלו מבחינת הדתיות החיה, ואז
הופכת שאלת ה"תיאיזם" לשאלה: האם היתה אמונתו של הרמב"ם אמונה דתית?
אין ספק שעצם שנתפס כנטול כל תארים שאפשר לייחס לו, אינו
"אישיות" בשום מובן מן המובנים שיש למונח זה בקטיגוריות של חשיבת האדם על המציאות
שאותה הוא מכיר. אם נשתחרר מן החיטוט בסמאנטיקה של "אישיות ותיאיזם" ונפנה לדת
כעובדה חיה, נוכל להגיע להגדרת התיאיזם, ז.א. האמונה הדתית, לא מבחינה
פורמאלית-לוגית אלא מבחינה "אופראציונלית", מבחינת התגלמותה במציאותו של האדם: אנו
רשאים, ואפילו חייבים, להגדיר כתיאיזם לא אמונה ב"אל אישי" או ב"אישיות אלוהית" אלא
אמונה המכירה אל שיש ואפשר לעבוד אותו - וזהו ההבדל שבין אלוהיו של הרמב"ם
ובין אלוהי אריסטו או אלוהי שפינוזה. שלושת האישים האלה הוגים הגות פילוסופית במושג
האלוהות. הרמב"ם מרבה להביא את המלים המושמות בפי דוד המלך בצוואתו לשלמה בנו: "דע
את אלוהי אביך – ועבדהו", שלושת ההוגים מאוחדים ברישא של מאמר זה – הדרישה לדעת את
אלוהים –, והם חלוקים בסיפא. בה בשעה שאלוהי אריסטו ואלוהי שפינוזה הם אלוהים אשר
עצם המושג של עבודתם אינו תופס לגביהם ונעשה חסר כל מובן, אלוהיו של הרמב"ם הוא
דווקא העצם אשר אותו, ורק אותו, יש לעבוד. מבחינה זו אמונתו של הרמב"ם מקופלת כולה
במאמר השלם: "דע את אלוהי אביך ועבדהו "
זהו התיאיזם הצרוף המובהק – הביטוי העליון שנתן הרמב"ם
להכרת האל היהודית, המתגלמת בתורה ובמצוות. |