לֵיבּוֹבִיץ, יְשַעְיָהוּ (נו. 1903, ריגה), מדען, הוגה דעות ואיש-רוח ישראלי. השׂכּלה יהודית רכש בבית-אביו והשׂכּלה כללית בביה"ס התיכון בריגה. ב1919 עבר ל' לגרמניה. באוניברסיטה של ברלין למד כימיה ופילוסופיה, והוכתר בה בתואר ד"ר לפילוסופיה (ב1924). בשנים 1926 - 1928 למד באקאדמיה ע"ש הקיסר וילהלם בברלין, ושימש כעוזרו של הבּיוֹכימאי קרל נוֹיבּרג (ע"ע). ב1928 החל בלימודי רפואה במכון לפיסיולוגיה בקֶלן ובאוניברסיטה של הַידלברג. ב1934 הוכתר באוניברסיטת באזל בתואר ד"ר לרפואה. ב1935 עלה לא"י ונתקבל לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים, ולפרופסור-מן-המניין (מ1961) לכימיה אורגנית וביולוגית ונוירופיסיולוגיה. הוא מרצה גם היסטוריה ופילוסופיה של המדעים ולימודים כלליים ואחרים. ל' היה פעיל במרכּז להשׂכּלת-העם של האוניברסיטה (ע"ע א"י, כרך ו', עמ' 1034). עבודות המחקר של ל' הן בכימיה - בתחוּם הסוכּרים והאנזימים, ובפיסיולוגיה - בתחוּם מערכת-העצבים של הלב. ל' משמש כעורך מחלקת מדעי-הטבע באנציקלופדיה העברית מן הכרך הראשון שלה וכעורך ראשי מ1953. חותמו טבוּע גם על ערכים רבּים בתחוּמי מדעי היהדות והרוח.

על יסוד תפיסת-היהדות שלו (ר' להלן) נקט ל' עמדה בדבר המעמד הדתי האפשרי של החברה היהודית בא"י והצביע - עוד לפני הקמת המדינה - על החשיבות הדתית שתהיה לשחרוּר הלאומי, אם תבוא בעקבותיו חקיקת-הלכה לעיצוּב פני המדינה. ל' היה מפקד-מחלקה ב"הגנה" בירושלים, פעיל בסיעת "העובד הדתי" בהסתדרות ומאוחר יותר גם מועמדה הראשון בבחירות לאסיפה המכוננת (הכּנסת הראשונה). מתוך שלילה גמורה של משטר-המפלגות בארץ, כולל ה"מפלגות הדתיות" על מוסדותיהן הכּלכּליים והרבּניים, הגיע ל', לאחר הקמת המדינה, להכרה בצורך להביא את הדת היהודית לידי עימות מכריע עם המדינה, ע"י הפרדתה ממנה; הוא הרבה להטיף לכך מ1959 ואילך, בעיקר במסגרת תנוּעת "המשטר החדש" שהיה מראשיה. מדי פעם הסיק ל' משיטתו גם מסקנות מופלגות בענייני-השעה. ב1962 היה מראשי הוועד הציבּוּרי לפירוּז גרעיני של האיזור; באמצע שנות ה50 היה מראשי "שורת המתנדבים" שפעלה נגד תופעות של שחיתוּת במערכת השלטון. מ1967 ואילך גילה - מטעמי שמירה על האפשרות של מתן צביון יהודי למדינה - התנגדוּת קיצונית לסיפוח השטחים שנכבּשו במלחמת ששת הימים.

על רקע זה עמדתו האידיאולוגית העקבית והבלתי-פשרנית זוכה להערכה מיוּחדת ורחבה, אבל גם להתנגדות שהיא גדולה בקרב החוגים הדתיים לא פחות מאשר בחוגים אחרים. בחוגים דתיים מצויות הערכות שונות כלפיו, למן אלה הרואים בו את הוגה-הדעות היהודי הגדול בדור, עד אלה הרואים בו "כופר שומר מצוות".

ש י ט ת ו. ביסוד תפיסת-היהדות של ל' עומד עקרון אחד - את היהדות כתופעה דתית והיסטורית מאַפיינת התנהגוּת מתוך הכרת החובה לעבוד את הבורא ע"פ ההלכה. אין היהדות מתגלמת לא בתאולוגיה, לא בפילוסופיה ולא בתורת-מסתורין, משום שעל כל אחת מהן קמו עוררין לגיטימיים ביהדות; משום שקיים דימיון רב בין הופעתן של שלוש אלה ביהדות לבין הופעתן מחוצה לה. גם העוּבדה שמשבּרים עמוקים פרצו ביהדות רק עם הניסיון לבטל את החובה לעבוד את הבורא בכלל, או ע"פ ההלכה בפרט, מעידה, לדעתו של ל', על מעמדה המרכזי של ההלכה ביהדות. זהו, לדעתו, גם מקור יחסה השלילי המוּפלג של היהדות אל הנצרוּת, הקראוּת, השבּתאוּת ואף אל הציונוּת החילונית. היסוד האישי של ההתנהגות ע"פ ההלכה: הכרת החובה לעבוד את הבורא, מקורו אינו אחיד. לעיתים משמשת הדבקוּת הדתית כמקור ההכרה, אך לעיתים קרובות-יותר נעוץ המקור בתאולוגיה עממית או ב"מצוות אנשים מלוּמדה", של' אינו מייחס לה ערך שלילי. כיוון שקיים פער מתמיד בין ההתנהגות הרצויה לבין ההתנהגות הטבעית, כרוכים החיים ע"פ ההלכה במאמץ אישי מתמיד; ספק הוא אם אפשר ככלל להגיע לביטולו של פער זה דרך קבע. עבודת-הבורא היא עבודה לשמה ולא נועדה להשיג את שלמות הגוף והנפש, תיקוּן החברה או שכלוּל העולם. זוהי משמעת שאין לה משמעות אלא בהקשר הדתי של עבודת-הבורא; בשיטתו של ל' אין, לכן, מקום לטעמי-המצוות. למונח "הבורא" עצמו אין בעיני ל' משמעות מילולית והוא משתמש בו רק ככינוי רומז.

הנוֹרמה ההלכתית המחייבת (ע"ע הלכה) היא זו שנתגבּשה ע"י רוב עובדי-ה' לדורותיהם, ומכאן עמדתו השלילית כלפי תנועות הרפורמה למיניהן. בשיטה זו מאפיין את היהדוּת הסידור יותר מן התנ"ך, שהרי לא התורה היא מקור תקפּה הדתי של ההלכה, אלא ההלכה היא זו שהעניקה לתורה מעמד של כתבי-קודש, והיא שקבעה את תפקידה במסגרת החקיקה ההלכתית. התפקיד הדתי של התורה קשור אך ורק בעבודת-הבורא ומתוך-כך אין לתורה תפקיד מדעי, היסטורי או ספרוּתי, או תפקיד אנושי אחר. לדוגמה: בעיית הסתירות בין הפּירוּש המילוּלי של ס' "בראשית", למשל, לבין האינפורמציה השאובה מענפי-המדע השונים היא בעיה מדומה. לדעת ל' אין משמעות דתית לא לטבע ולא להיסטוריה.

ההלכה, כפי שגובשה עד ימינו, נחקקה תחת שלטון זר; עם הקמת המדינה נוצרה לראשונה האפשרות לעבוד את הבורא במסגרת הסקטור החברתי והמדיני של חיי המעשה; לפיכך סבור ל' ש"הציבור של יהודים שומרי תורה שהשתתפו במפעל הציוני חולל בהקמת המדינה את המהפכה הדתית הגדולה ביותר בתולדות ישראל". עלתה איפוא השאלה של עצמאות דתית או תלות מדינית. לדעתו של ל': המעדיף תלות פוסל את עצם קיומה של המדינה וחייב להינזר ממנה כליל; המעדיף עצמאות מחוּיב להשתתף באופן פעיל בקיום המדינה, על צבאה, משטרתה ושאר רשוּיותיה, כל ימות השנה ובאופן סדיר, ללא הזדקקות למערכת הלכות "פיקוח-נפש", שנועדו אך ורק למקרים של סטיה מן המהלך התקין של החיים. - ל' סבור שההזדמנות הדתית הוחמצה, משוּם שהמוסדות הרבניים של המפלגות התחמקו מהכרעה בשאלת המעמד הדתי של המדינה ובמקום לעסוק בחקיקה הלכתית עסקו מתוך אינטרסים שונים באלתוּרים חסרי-תוקף; רק הפרדה גמוּרה של הדת מן המדינה - שתגרום ל"מלחמת תרבוּת" ביניהן - תחייב את שני המחנות לנקוֹט עמדה חד-משמעית לגבי שאלות-היסוד של יחסי היהדות והמדינה.

לשיטתו של ל' יסודות קאנטיאניים מובהקים. דת-המצוות האוטונומית של ל' דומה במידה רבּה למוּסר האוטונומי של קאנט, בעקרון ובפרטים רבים. זהו דמיון צוּרני ולא תכני; ל' רואה בתורת-המוּסר של קאנט תורה אַתיאיסטית, הרואה באדם "תכלית כשהיא לעצמה". יסודות קאנטיאניים ניכּרים גם בגישתו של ל' לפילוסופיה של המדע, בעיקר בכך שהוא רואה את המתודה המדעית ככפויה על הכרת האדם, וגם בכך שהוא רואה חלקים ניכרים של ענפי הפסיכולוגיה כעומדים מחוץ לתחום המדע.

כ ת ב י ו. דבריו של ל' פזורים בעיקר בכ"ע: "גיליונות", תשי"ד, ו"דעות", תשי"ז ואילך; בדבר הדת והמדינה כתב ל' בעיקר בכה"ע "בטרם", תשי"א ואילך. מעל דפיהם של כ"ע אלה התנהל עיקר הויכוח עם ל'. מבחר הרצאות ומאמרים מן השנים תש"ג - תשי"ד, רובם בענייני הדת והמדינה, הובא בספרו "תורה ומצוות בזמן הזה", תשי"ד. - מאמריו כתובים בסיגנון תקיף והם שופעים המחשות מאלפות ואפוריזמים מבריקים.

א. כש.

ליבוביץ, ישעיהו. (ע"ע כרך כא). נפטר 1994. בשנות ה70 וה80 הוסיף ל' להביע את דעתו הנחרצת בגנות המשך השלטון בשטחים שצה"ל כבש במלחמת "ששת הימים". מראשיתה של "מלחמת לבנון" החל לקרוא לאי-ציות אזרחי במתכונת של סירוב לשרת בשטחים אלה.

שעה שדעותיו של ל' בדבר הסכנות האורבות לחברה הישראלית מהמשך הכיבוש נעשו יותר ויותר מקובלות בציבור, הקריאה לאי-ציות אזרחי במתכונת האמורה, למרות שהופנתה בעיקרה ל"אנשי מעלה", עוררה כנגד ל' כעס מטעמים שונים.

היחס הציבורי המורכב אל אישיותו של ל' ואל דעותיו התבטא בשתי דרכים: מצד אחד, בגילויי האהדה שזכה להם באירועים לכבודו (לאחרונה, במלאות לו 90), בתואר "דוקטור לשם כבוד" שקיבל מאוניברסיטת תל-אביב ובתואר "יקיר ירושלים" שהוענק לו, בזמן כהונתו של טדי קולק כראש עירית ירושלים; ומצד שני, בסערה הציבורית שחוללה ההחלטה, באישורה של שרת החינוך והתרבות באותה שעה, שולמית אלוני, להעניק לו את "פרס ישראל" על תרומתו לחברה הישראלית (1992). בעטיה של אותה סערה ויתר ל' על הפרס.

במהלך השנים הללו שכל ל' שניים מבניו, אורי ואלחנן.

כתביו. ל' המשיך בכינוס כתביו ובפרסום הרצאותיו. בין ספריו: "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" (תשל"ה); "התפתחות ותורשה, פרקי מבוא" (תשל"ח); "שיחות על פרקי-אבות ועל הרמב"ם" (תשל"ט); "אמונתו של הרמב"ם" (תש"ם); "אמונה, היסטוריה וערכים" (תשמ"ב); גוף ונפש, הבעיה הפסיכו-פיסית" (תשמ"ג); "שיחות על 'שמונה פרקים' לרמב"ם" (תשמ"ו); "הערות לפרשיות השבוע" (תשמ"ח); "על עולם ומלואו", "שיחות עם מיכאל ששר" (תשמ"ח). אחדים מכתביו פורסמו גם מחוץ לישראל, בתרגומים לאנגלית ולגרמנית.

הופיע לכבודו "ספר ישעיהו ליבוביץ", בעריכת אסא כשר ויעקב לוינגר (תשל"ח; תשמ"ב) וחוברת מיוחדת של הרבעון "עיון" (תשל"ו). כנגדו נכתבו הקובץ "שלילה לשמה, כלפי ישעיהו ליבוביץ" (תשמ"ג) ו"אמונה משלו", מאת משה גרנות (תשנ"ג). נכתב עליו גם חלק ניכר מן הספר: A Bouganim, Le Juif E`gare`, Paris, 1990.

א. כש.