והנה, דבריו המסכמים של הרמב"ם בפירוש פרק חלק, שהובאו על-ידי נוריאל, רק מחזקים את התיזה שהתכלית על-פי ליבוביץ היא אף זו שעל-פי הרמב"ם: "אין תכלית האמת אלא שידע שהיא אמת: והתורה אמת ותכלית ידיעתה – לעשותה". ברור כשמש ש"הכרת השם השכלית" נועדה בסופו של דבר ליישם את "עבודת ה' לשמה".

   דברים אחרונים אלו של הרמב"ם תומכים בדעתי ומבטלים לחלוטין את טענתו של נוריאל שקיים, כביכול, שוני, בין חתירתו של האדם אל התכלית על-פי הרמב"ם לבין זו על-פי ליבוביץ. בציטטה האחרונה נוכחנו שבסופה אומר הרמב"ם "התורה אמת ותכלית ידיעתה – לעשותה". בדיוק כפי שאומר ליבוביץ ש"עבודת ה' לשמה", תכלית האדם לעשותה ותו לא. רלוונטיים לכאן דבריו האחרונים של קוהלת המביעים אותה כוונה אחת ויחידה: "סוף דבר הכל נשמע: את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם".

   החוויה הפסיכופיסית

   מאמרו של יוסף הורוביץ ביקורת הדואליזם הפסיכופיסי של ישעיהו ליבוביץ עוסק בנושא אחר.  עיקר ההשגה שלי לגבי הביקורת של הורוביץ, מכוונת אל המובאה הבאה מדבריו: "הדואליזם הפסיכופיסי של ליבוביץ, שעיקרו שלילת אפשרותו של מדע פסיכופיסי, נראה כמופרך מיסודו. ביסוסו האפיסטמולוגי מסתכם בנימוק הדוגמתי בדבר פער קטגוריאלי בין מדעי הטבע לבין הפסיכולוגיה[...] יוצא שהדואליזם הפסיכופיסי של ליבוביץ נעוץ כל כולו בתזיס שלו בדברי יחודם הקטיגוראלי של שני התחומים האמורים של המחקר הניסיוני. תזיס זה, עם היותו אפיסטמולוגי, הוא בעל אופי מטאפיסי מובהק, חרף האפיון שליבוביץ עצמו נותן לעמדתו."

   תוכן הטקסט ברור לחלוטין: הורוביץ קובע שעמדתו של ליבוביץ בבעייה הפסיכופיסית היא מטאפיסית מובהקת, כביכול. שאלתי שלי היא מאיזה טקסט של ליבוביץ שאב הורוביץ את המסקנה הנחפזת הזאת? בכל הציטוטים משל ליבוביץ שהעלה, אין משפט אחד שיצהיר על כוונה מטאפיסית.

   לאור השאלה שהורוביץ שואל בהמשך: "מהו רקעו של הדואליזם הפסיכופיסי התמוה של ישעיהו ליבוביץ?" מותר לשער ששאלתו נסמכת על נתונים אחרים, או שקיימות בידו התייחסויות נוספות של ליבוביץ, המצביעות כביכול על עמדה מטאפיסית?! והנה, עד כמה שאני מכיר את משנתו של ליבוביץ, אין אצלו בנמצא משפט המכוון לרוח זו. עצם הודאתו של הורוביץ על תמיהתו נוכח עמדת ליבוביץ- רק מרמזת  על חיסרון רציני בהבנת דבריו.

   נבחן את דבריו של הורוביץ קצת יותר. בניסוחיו הוא מציג את ליבוביץ כאונטולוג שעמדתו טוענת לייחודם הקטיגוריאלי של שני התחומים האמורים, זאת למרות דברי ליבוביץ האומר בפרוש שהם מבוססים על מחקר ניסיוני. אני שואל, היש תוקף לניסיון כשהוא לעצמו בשאלות אונטולוגיות? הרי ברור לכל בר-דעת שתוקף הניסיון הוא אך ורק אפיסטמולוגי.

   בעקבות חוויותיו ועבודותיו הניסיוניות מניח ליבוביץ שלא ניתן לפתח מדע פסיכופיסי מאחר שמדע כזה אינו אפשרי. הנחה זו שלו אין לה כל אחיזה במטאפיסיקה, והיא מעוגנת היטב בקרקע החוויה והניסיון. זוהי מסקנה אפיסטמולוגית פשוטה המתבקשת מן העובדה הניסיונית.

   בהמשך מתמיד הורוביץ בניסיונו להורות שהתזיס של ליבוביץ הוא מטאפיסי כביכול – וזאת בעזרת הנימוק שליבוביץ תופס את הקטיגוריות – כמו הכמות והאיכות – כמהויות קבועות. תוך שהורוביץ מנפנף במטאפיסיקה הטרנסצנדנטלית של קאנט, שלפיה "השכל מכתיב את חוקיו לטבע" הוא מסיק מכאן שהאפיסטמולוגיה של ליבוביץ מתפרשת כמטאפיסית. הורוביץ ניסה לפרש את ההבחנה בין שני סוגי ניסיון הפיסי והפסיכי – כבעלי מהות אונטולוגית.

   ובכן, לא ייתכן לפרש עמדה של אדם תוך שמניחים את המבוקש. ליבוביץ לא קבע כל מהויות במובן המטאפיסי, אלא עסק בהבחנה המתבקשת בין שני סוגי הניסיון. מכאן שקיים עדיין מרחק רב בין מהות ובין הבחנה קטיגוריאלית של עובדות ניסיוניות.

   בהמשך מביא הורוביץ ניסוח תמציתי של דברי ליבוביץ עצמו על הבעיה המטאפיסית. דומני שהניסוח מדבר בעד עצמו, "הדבר שהוא בשבילי ריאלי מכל דבר אחר – ומה ריאלי בשבילי יותר מאשר חווייתי הפסיכופיסית? הוא בלתי אפשרי מבחינת הבנתי הרציונלית". אני רואה בזאת הצהרה אפיסטמולוגית מובהקת, שאין בה כל נקיטת עמדה מטאפיסית. הורוביץ לעומת זאת שאינו נלאה מלדבוק בהנחתו, טוען, "בניסוח של ליבוביץ קיים ניגוד פראדוקסאלי הניתן לפירוש כאנטינומיה". דומני שהטקסט של ליבוביץ ברור מאוד, הוא בסך הכל נותן תאור על חוויותיו הפסיכופיסיות. עצם העובדה שליבוביץ מבהיר שתופעה זו היא בלתי אפשרית מבחינת תפיסתו הרציונלית – רק שבה ומוכיחה שאין לו כל יומרות לקביעת מהויות מטאפיסיות. אני רואה בדבריו אלו של ליבוביץ תמיכה עובדתית בטענותי.

   אני מתקשה לתפוס את האנטינומיה שאליה נקלע הורוביץ, ליבוביץ מתאר בפשטות את אשר הוא חווה, ועם זאת, הוא אינו מצהיר שהאמת בידו. אדרבה, הוא אינו מתבייש לומר בפה מלא – שאינו מסוגל לתת הסבר רציונלי לחווייתו הפסיכופיסית. דומני שעלינו להתמקד בשימת לב רבה למשפט זה שליבוביץ הטוען, שחווייתו הפסיכופיסית היא בלתי אפשרית מבחינת הבנתו הרציונלית – דבר המוכיח בבירור שאין למעלה ממנו שאין לליבוביץ כל יומרות אונטולוגיות. אני שב ומדגיש שאמירה זו שלו מגלה ביתר שאת את זהירותו הרבה של ליבוביץ מלהניח הנחות אי-רציונליות, ובייחוד בשאלות מטאפיסיות.