ספר ישעיהו מתחלק כידוע לשני חלקים. החלק הראשון הוא תוכחות ישעיהו, והחלק השני הוא פרקי הנחמה. אני חושב ששני האחים האלה לבית ליבוביץ חילקו ביניהם את העולם: האחד הוא נביא התוכחה והשניה היא נביאת הנחמה. יש להם, כידוע, מספר אדיר של מעריצים – מספר האנשים שכל אחד מהם נגע בליבם ושהרגיש שהוא תלמיד שלהם, שהם שינו את חייו בצורה זו או אחרת, שהם רוממו את התרבות שלנו, הוא עצום. שני המעגלים האלה לפעמים עוינים זה את זה – מי שאוהד אותה לא אוהד אותו, וחילופו של דבר (למען הגילוי הנאות אני רוצה להגיד שאני בחפיפה של שני המעגלים האלה, אני מרגיש ששניהם מורים דגולים שלי).

כשנפטר ישעיהו ליבוביץ ועשיתי ביקור אבלים אצלם ברחוב אוסישקין וישבתי על יד נחמה, היא סיפרה לי שבבית ההורים בריגה האב היה כל שבת אחר הצהריים עושה להם חידון תנ"ך – היה לוקח את התנ"ך, פותח אותו באקראי ושם את האצבע, והיה שואל איפה הפסוק הזה - והיא אמרה לי: "ישעיהו (או 'שעיה', כמו שהיתה אומרת) תמיד הקדים אותי". זה אומר שיש ביניהם הרבה מאוד משותף: יש להם מקור משותף של אהבת התורה, של אהבת השפה העברית, של בקיאות במקרא, של זיכרון מופלא, מדהים מאין כמוהו. ואולי גם היא התכוונה שבעצם מותר לו לעסוק במקרא, אע"פ שהוא בחר בביוכימיה.

לפני שנדון בהבדלים שבין דרכה של נחמה ודרכו של ישעיהו, נסקור בקצרה את המשותף לשניהם – המשותף לחמשת הכרכים של ה'עיונים בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים' (של נחמה) ול'שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע' (של ישעיהו, המבוסס על פינה שבועית ב'קול ישראל' שהייתה קרויה... 'עיונים על פרשת השבוע'):

א. ההיצמדות לפרשת השבוע: זהו סוג ספרותי שהיום מאוד מקובל אבל בימים ההם היה מאוד נדיר. אנשים לא נצמדים לריתמוס של החיים היהודיים אלא כותבים ספרים שעומדים בפני עצמם, ולא עוסקים ביחידות ספרותיות קטנות, בעיונים לא ארוכים, בסוגיות נבחרות, ש"המושב בחיים" שלהם (כפי שנהוג לכנות בחקר הספרות) הוא קריאת התורה והמנהג היהודי לדון על שולחן השבת בפרשת השבוע, הצמא להעשיר את קריאת התורה בתוכן חדש כל שנה. התוצאה היא שכמובן שניהם פנו אל קהל עממי רחב ביותר וספריהם זכו למהדורות ולהדפסות חוזרות בשנת ההופעה(!) – הספרים האלה פנו אל צורך אמיתי בציבור והרוו את צמאונם של אנשים שקוראים לפרשת השבוע 'ענייני דיומא'.

ב. שניהם מפרשים מתוך להט אמוני – אהבת התורה, מתוך פאתוס מוסרי גבוה – אהבת האדם, ומתוך ארוס פדגוגי - רוצה לומר שאיפה עזה להשפיע ולתקן. שניהם ניחנו בכושר הסברה, באנרגיה אינטלקטואלית ורוחנית עצומה, באישיות דומיננטית ששֹשֹה אלי קרב – שניהם הזמינו משא ומתן וקושיות: היא ענתה על שאלות בצורת הגיליונות שלה ותמיד ענתה על מכתבים (שניהם בכלל היו אומני כתיבת מכתבים), והוא גם בשיחותיו נענה לתגובות מאזינים וממש שמח והזמין אותן.

ג. מה שיותר חשוב הוא ששניהם בחרו להתבטא באמצעות הפרשנות המסורתית, והעדיפו באופן כללי שלא להתבטא במישרין אלא באמצעות הדעות של קודמיהם - בייחוד של מדרשי חז"ל והפרשנות המסורתית (כולל הנצי"ב ו'משך חכמה'). זאת מפני ששניהם האמינו בפלורליזם מירבי בתוך גדרי האמונה הכשרה (המונח 'אמונה כשרה' אינו ביטוי של נחמה אלא של ישעיהו, שחוזר ונשנה בשיחותיו; איש זה בפרשנות המקרא היה לגמרי דוגמטי: יש מקום למחלוקת עזה, לריבוי פנים - אבל בתחומי האמונה הכשרה).

בדמיון הזה שבין שניהם טמון הפתח להבדל העקרוני שביניהם. היא, נחמה, נאחזה במחלוקת המפרשים כצידוק לטיפוח יכולת ההכרעה האישית המודרכת של הלומד. היא ידעה שאין הבנה ללא הכרעה אישית, זו 'סיסמת הקרב' שלה, אבל היא השתמשה במחלוקת הזו כדי שההכרעה הזו תהיה במסגרת הגדרים של המפרשים הנותנים לנו עושר כזה וניגודים ומחלוקות כאלו, כדי שנוכל להגיע להכרעה אישית בתוך גדרי האמונה הכשרה. אבל ישעיהו נאחז במחלוקת המפרשים כדי לזכות בלגיטימיזציה מסורתית לתיאולוגיה שלו על ידי עיגונה באגף אחד של המפרשים וההוגים החלוקים. המחלוקת האדירה שבין המפרשים, שהוא מאוד אהב לפרוש אותה לעיני מאזיני 'קול ישראל', נתנה לרגל שלו עמידה ונתנה לשיטה שלו הצדקה מימי קדם.

המוקד של מפעלה היה מתודולוגי והרמנויטי, והמוקד של מפעלו היה תיאולוגי. היא ביקשה להעניק לגיטימיזציה מודרנית לפרשנות המסורתית, ואילו הוא ביקש לקבל לגיטימיזציה מסורתית לתיאולוגיה החדשנית שלו. את הפער המתודולוגי העצום שביניהם אני רוצה להגדיר באמצעות שבחה של נחמה שאמר עליה שאול ליברמן[1]: "היא הצילה את פרשנות המקרא מן הלקטנות (אקלקטיקה בלע"ז) וצמצמה אותה לדיסציפלינה מדעית, וזו זכותה הגדולה"; ואילו ישעיהו, שהכיר והוקיר את מפעלה, פרק מעל עצמו את עול המשמעת הפילולוגית-פרשנית וחזר בעוז ובחדווה אל הלקטנות, המודרכת ע"י שיקולים השקפתיים בלבד. כל מה שהיא ניסתה לבנות, היה כאין בעיניו (והם העריכו האחד את השני הערכה עצומה). זאת בקשתי להביע בכותרת הרצאתי - היא חותרת אל הפשט, והוא איננו מהסס לאמץ את הדרש ולראות בפרשנות המקרא כלי להבעת דעות והשקפות. בעיניו כל הדעות הן בעצם השקפות, בעוד שבעיניה כל הדעות הן ביאורים[2].

הפְּשָטות של נחמה

נחמה האמינה שתוכן וצורה דבוקים זה בזה ללא הפרד, וגם חשבה שהפירוש שלה צריך להיות בעל תוכן וצורה המשלימים זה את זה – ובאמת צורת הגיליונות שלה היא מעשה אומנות לדורות, וזה מתחיל בכך שהיא מצטטת את הפסוקים תמיד בניקוד מלא ותמיד בצורה שירית! (כל הציטוטים המקראיים שלה הם בשורות קצרות - היא לקחה זאת משני אנשים שהיא מאוד העריצה, בובר ורוזנצווייג, שכך עשו לכל הפרוזה המקראית, ואשר האמינו שהגבול בין פרוזה ושירה במקרא הוא לא כל כך נחרץ, וכן אהבה את דברי הנצי"ב בעניין המקרא שהוא שירה). הסגנון שלה מצטיין לא רק בדיוקו אלא גם בצלילותו, ולעיתים הוא מתקרב כמו דברי התורה עצמה ליופי שירי של נהירות, של מוסריות ושל רוחניות.

נחמה חוזרת ומדגישה שחובתנו ללמוד וללמד תורה בעזרת המפרשים, ולא את הפרשנות ואת המתודות הפרשניות לשמן. היא נמנעת כמעט לגמרי מפירוש ישיר ובלתי-אמצעי של הכתובים. זוהי האכזבה הגדולה שלי ושל דורות רבים לאחרינו, שנחמה לא פירשה את המקרא אלא פירשה את המקרא באמצעות עיונים במפרשים. זהו מחדל שפרופ' אורבך ניסה למנוע אותה ממנו כאשר ביקש ממנה לכתוב פירוש רצוף של התורה או של ספר מן התורה[3], אך נחמה כנראה לא הייתה מסוגלת לעשות זאת ובקושי רב היתה מוכנה להיכנע ולפרסם את העיונים המקוטעים, לעולם לא טקסט מקראי רצוף שהיא מתמודדת איתו. יש דוגמאות אחדות בכרכים של ה'עיונים' שבהם היא תורמת תרומה עצמאית לחקר המקרא, והן ספורות מאוד[4]. נחמה לא רצתה (או לא יכלה) להענות לאתגר שהציב בפניה אורבך לפני עשרות שנים בגלל שהעדיפה את הקיטוע לעיונים ואת ההיצמדות לפרשנים, שני דברים המונעים יחס ישיר אל הטקסט במלואו. לכן איני יכול לקבל את קביעתו של פרופ' משה ארנד (במסה שכתב בספר 'פרקי נחמה'): "די לנו שנקבע כי לעניות דעתנו אין ספק שנחמה תופסת מקום כבוד בין פרשני המקרא של עמנו" – לצערי זה לא נכון, האימפקט שלה על פרשנות ועל חקר המקרא הוא קטן מאוד. היא תופסת מקום של כבוד כמתווכת בין הכתוב והפרשנים בדור הזה, כמחנכת דגולה באמצעות לימוד הקריאה והפרשנים.

ההישג הגדול של נחמה הוא חשיפה מרהיבה של הבסיס הפילולוגי ושל הסבירות ההקשרית המובלעים במדרשים רבים, בעיקר אלה המובאים ע"י רש"י ללא הסתייגות. אין היא מתעלמת מכך שמדרשים אחרים אכן זונחים את הלוגוס, קוטעים את הכתוב ומפקיעים אותו מהקשרו, אבל היא שֹשֹה להראות ולהוכיח שבמדרשים מרכזיים חז"ל לא בדו דברים מליבם אלא הטיפו להאזין לכתוב, וכן שבתחומים רבים הם הקדימו את הקריאה הצמודה המקובלת עלינו.

יש לה הרבה שיקולים של פשט, בייחוד כשהיא מדריכה את קוראיה להכרעה אישית – האם הפירוש נאמן לסבירות תחבירית-דקדוקית, ניעות עלילתית, מילוי פערים נועז מדי, התאמה להקשר וסבירות פרשנית. אבל יורשה לי לומר ובצער, שאהבת התורה ואהבת חכמים היו בעוכריה משום שהביאוה למצוא משמעות יתירה בכל תג ותג ובקפלי הפסוק (omnisignificance). היא מגנה את ה"פשטנים" בלשונה משום שחטאו של הפשט הוא שהוא פשוט מדי, שעצם פשטותו היא שטחיותו, והיא נמשכת בעבותות אהבה אל הדרש בגלל עומקו ועושרו[5].

היא לא רק חולקת על הרבה מאוד פירושים של רודפי הפשט, אלא גם חולקת על עצם ההנגדה שלהם בין הפשט לדרש, והיא לא מבינה את החשיבות האדירה שהיתה להבחנה זו כדי לאפשר לרשב"ם ולאבן-עזרא להילחם בכל הפרשנות שקדמה להם. בעזרת הקטגוריה של 'עומק פשוטו של מקרא' היא חותרת לשדרוג מודרני של שיטת רש"י[6]- לכן פשטותיה הם תמיד יפים, אך לא תמיד משכנעים. קשה לי להסכים עם שאול ליברמן בחציו השני של המשפט שציטטתי, שהיא צמצמה את הפרשנות לדיסציפלינה מדעית – בעיקר מפני שהיא נוקטת גם לגבי הפרשנות בשיטת העיונים הסלקטיביים ונמנעת מבדיקה שיטתית.

הדרשות של ישעיהו

ליבוביץ שידר במשך שבע שנים(!) כל שבוע לעם ישראל שיחות על פרשת השבוע, בניגוד גמור לכל מה שראינו עד כה - אני חושב שאם יש דבר שנחמה בזה לו זה אמצעי התקשורת. זהו ההפך מלימוד, וגם אם לא אמרה זאת כך לדעתי הרגישה, זה מתבקש משיטתה. לו היו היסוסים גדולים אם אפשר להפוך שידורים שבעל פה לדברים שבכתב, בייחוד כשהמודל לדברים שבכתב הם כתבי נחמה שהם כמעט שירה, מושלמים בכל תג שלהם. המהדיר של הספר עב הכרס הזה מביא את הקדמתו של ליבוביץ לספרו 'שיחות על שמונה פרקים', בו הוא מסביר את ההיסוסים שלו. זהו קטע נהדר כיון שליבוביץ היה אומן הרטוריקה - מה שהשפיע יותר מכל היו השתיקות שלו, ואת זה אי אפשר להעביר בסטנוגרמה או בהקלדה של שיחות מהרדיו. כדי להנות מהספר הזה הייתי צריך להוסיף כל הזמן את המנגינה של הדיבור העולה ויורד, של ההדגשות הנחרצות, ואז נכנסה חיות בכתובים. נחמה מאוד התנגדה ללשון גבוהה, אמפתית, אמוציונלית, והרי השיחות שלו גדושות במילות גדולות (וקצת דוחות). הוא אמר דברים חמורים ונוקבים ביותר, למשל: "עבודה זרה, שהיא הדבר השפל והמרושע ביותר שייתכן שיהיה במציאות האנושית". אין אדם שממנו למדתי כל כך הרבה מהי עבודה זרה כמו מליבוביץ, אך זהו כמובן סגנון שבעל פה וחבל שדברים כאלה מופיעים בכתב.

ליבוביץ מאפיין את עצמו בדברי הפרידה שלו לאחר שבע שנים מהמאזינים ואומר כך: "מן הראוי לציין כי אני לא לימדתי תורה, גם לא התכוונתי ללמד תורה, וכל שיחותי לא היו אלא הרהורים על פרשת השבוע בהם תליתי כמובן את הרהורי ליבי". לכן רק לעיתים מאוד רחוקות הוא מבחין בין פשט לדרש, מבלי שהאיפיון הזה יגרע מן התוקף הרעיוני של הפירוש. בניגוד גמור לנחמה אין הוא חותר להכרעה פרשנית-פילולוגית – הוא חוגג את המחלוקת, כי הוא בעצם רוצה לחנך אותנו שהיהדות איננה מקשה אחת וגם לו ולדעות אחרות יש בה מקום לגיטימי. כך למשל הוא אומר: "מתוך שפע עניינים נעמוד על פרטים אחדים מהם מתגלים ההבדלים בין הגישות השונות בעולמה של האמונה הכשרה לגבי דברי תורה". ליבוביץ מאוד אוהב להגיד "אמת גדולה". השאלה שהעסיקה אותי עשרות שנים היא האם אמיתות אלו נחשבו בעיניו כהרהורים של חובבן ('אילוסטרציות' כהגדרתו) או כהוכחות אמיתיות של הכתוב. נדמה לי שמותר להגיד שכשהוא מדבר על אמיתות גדולות הוא בטוח שזו אמת הכתוב ושאין הוא עושה מניפולציה, שאין אלו הרהורי חובב[7].

השיחות שודרו בשנים 76' – 82', כאשר מכתבי העיונים של נחמה הופיע רק המאמר הקלאסי שלה 'כיצד לקרוא פרק בתנ"ך' משנת 54' ו'עיונים בספר בראשית' ו'שמות'. אותי עניין מה עושה ישעיהו עם שני כרכים שמונחים על שולחנו, בהם מאגר נפלא של פרשנות – אני חושב שהוא לא פתח את ספרי נחמה כיון שלא רצה להתווכח עימה ולהיות מושפע ממנה, ולא מצאתי הד אמיתי בשיחותיו לדבריה.

בצורה מאוד ליבוביציאנית הוא מתאר את פרידתו של משה רבינו מעמו ישראל. הוא מדבר על האכזבה הגדולה של משה מעם ישראל, ומנסה להוכיח שהוא נפרד ממנו "בתחושת תוגה עמוקה". אני מעז לשאול האם חשה נחמה בתוגה עמוקה על שלא הצליחה להנחיל לאחיה הגדול והנערץ עליה קצת משמעת פרשנית, והאם חש ישעיהו בתוגה עמוקה על שהוא לא הצליח להדביק בה את הלוחמנות הרדיקלית שלו בעד דעותיו? לשניהם היו סיבות טובות להתאכזב אחד מהשני, ואני חושב שההערצה שהם חשו זה כלפי זה היתה כה גדולה עד שכיבדו את הזכות של כל אחד ללכת בדרכו שלו, ולשלם על דרכו שלו את המחיר ההכרחי שאי אפשר להימנע ממנו.

[1]בעת שקיבלה את פרס ליברמן, ע"ש אשתו יהודית ז"ל.

[2]ביטוי קיצוני לכך הוא השימוש התכוף למדי בשיחות של ישעיהו בגימטריאות, ומשפע הדוגמאות אביא רק אחת: "דבר שהוא ספק חידוד ספק רעיון עמוק מאוד מוצאים אנו אצל 'בעל הטורים' המציין ש'עשו'="376='שלום'" הן בפסוק "על חרבך תחיה" והן ב'ברכת כהנים'", והרי הוא מפיק מכך לקח ערכי מובהק: "ניתן לומר כי בסדרה (בפרשה) זו (בבראשית) הגימטריא של 'עשו' היא 'שלום' כדי לרסן את עשו, ואילו ב'ברכת הכהנים' - כדי שידע עם ישראל עד כמה מצווה הוא על השלום, וכי לא יהיה לישראל שלום כל עוד לא ייכון שלום בין יעקב לבין עשו". הוא בודק תמיד אם החישוב הוא נכון ומדויק, ובמקום אחד בו הוא מצא הפרש של יחידה אחת בין המספר ובין הגימטריא הוא מעיר הערה למדנית בשולי הדף: "אולם מחשבי גימטריאות כבר העמידונו על כך שסטייה ביחידה אחת איננה מעכבת, והיא מצטרפת לחשבון הכולל".

ואילו נחמה אכן מצטטת מעט מאוד את 'בעל הטורים', אבל תמיד את הפירוש הארוך שלו העוסק בענייני פשט, והיא אומרת לקורא שהיא מתכוונת לפירוש הארוך ולא לפירוש הקצר הכולל "גימטריאות ופרפראות". אבל פעם אחת היא אכן מתייחסת לגימטריא כיון שהיא חושבת שהיא עונה לבעיה של הפשט, בעניין אשתו הכושית של משה, שיש המפרשים שהייתה יפת תואר: "בעוד שרש"י דייק בגימטריא ו'כושית' שווה 736 בדיוק כ'יפת מראה', ואילו בעל הטורים אומר 'הכשית' ככתוב בפסוק, השווה 735 – ולא דייק".

[3]בחגיגת עשור ל'גיליונות' בירושלים.

[4]כך למשל הבחנתה שהביטוי "לא ירא אלוהים" החוזר ארבע פעמים במקרא נאמר תמיד על גויים שאינם חייבים בתורה אך חייבים ביראת אלוהים, ולכן היא מסיקה שהמיילדות (אשר עליהן נאמר שיראו את האלוהים) היו גם הן מצריות.

כך גם בהשוואת גרסאות חוזרות, למשל הבחנתה בדברי הכתוב על אשת פוטיפר בין דבריה לעבדיה ("הביא לנו איש עברי לצחק בנו") ובין דבריה לבעלה ("בא אלי העבד העברי לצחק בי"). היא רואה בזה התנהגות שהכירה מגרמניה (שגם לאחר עלייתה בשנת 30' הייתה מחוברת היטב לגורל יהודיה) - את הנבזות שבהתנכרות לחלש והתגוללות עליו. ואז היא עושה דבר שמאוד אופייני ללהט החינוכי והמוסרי שלה, ואומרת: "אין זה מעשה חד-פעמי המסופר לנו כאן בתורה, אלא תופעה חוזרת ונשנית – אדונים נזכרים ברגשי אחווה לבני עמם בשעת הצורך. גם אבותינו ידעו תרמית זו והשתמשו בה", כאשר היא מתכוונת לשחרור העבדים בשעת המצור על ירושלים ולשעבודם החוזר עם הסתלקות הבבלים, והיא מסיימת: "וצווח הנביא ירמיהו נגדם". היא מסכמת: "הנה כי כן מעשה הגבירה המצרית בקנה מידה קטן ואישי נעשה כאן בקנה מידה גדול ולאומי". כאן אנחנו רואים את פרשנותה במיטבה המבוססת על קריאה הדוקה ואסתטית והמפליגה למסקנות מוסריות מרחיקות לכת.

היא גם אהבה מאוד לעסוק בחילופי כינויים בגוף הסיפור, למשל ישמעאל בעיני המספר שמו "הנער", בעיני אברהם שמו "בנו", בעני הגר שמו "הילד" ובעיני שרה כמובן שמו "בן הגר המצרית".

[5]כך היא מאמצת את הטענה שהכתוב המעיד על יוסף שהוא "יפה תואר ויפה מראה" מורה שאשמתו היא במה שניסתה לעשות לו אשת פוטיפר, וגם אם מבחינה עובדתית לא סילסל בשערו (כדברי הדרש) הרי שודאי שחלק מן האשמה מוטל עליו.

[6]שיטת רש"י היא שצריך להביא את הפשט ולהוסיף עליו את הדרש המתיישב עימו, ושניהם באותו מישור כמשלימים ומעשירים זה את זה. שיטתו של רשב"ם היא שהפשט והדרש הם פירושים מקבילים - העיקר הוא הדרש, אך הגיע הזמן לעסוק בפשט שהוא אוטונומי ולכן חייבים להפריד אותו מהדרש.

[7]כך למשל הוא גילה שבפרשת 'בשלח' יש שני חלקים. החלק הראשון הכולל את קריעת ים סוף כולו מלא נסים ובחלק השני אלו החיים הקשים - אין מים ואין מן וכו'; החלק האחד במרומי הנס והחלק השני על האדמה הקשה של המציאות. והוא אומר: "פרשת בשלח מספקת לנו את ההוכחה הניצחת שהנס הרי הוא חסר כל משמעות דתית וגם אינו יעיל מבחינת האמונה, שהרי עליו קראנו "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ואח"כ מייד הם מתלוננים". זה מעיקרי התיאולוגיה של ליבוביץ.