ישעיהו ליבוביץ נפטר בספטמבר 1994. הוא הותיר אחריו חלל
שלא נתפס על ידי אדם אחר בחברה הישראלית, וחסרונו מתעצם מיום ליום.
ביקורתו החברתית-פוליטית הבוטה והנוקבת, ודמותו
הכמו-נבואית של ליבוביץ המטיף בשער, המרגיז לעתים, זה שלא נתן לנו מנוח ואילץ אותנו
להתבונן בראי, מוכרות לציבור הרחב. פחות מוכרת משנתו הפילוסופית - בכלל,
והפילוסופיה הדתית המקורית שלו. עוד פחות מוכרת התיאולוגיה שלו.
במצב הנוכחי בישראל, שבו חלקים גדולים בציבור
האורתודוקסי, המסורתי, וגם החילוני, נוהים אחרי מיסטיקה, לעתים "מיסטיקה בגרוש",
הגובלת - על פי תפיסתו של ליבוביץ - בעבודת אלילים ובעבודה זרה, יש בהצגת
התיאולוגיה שלו לא רק חשיבות דתית, אלא גם חשיבות פוליטית וחינוכית.
במאמר זה אבחן ממד מרכזי אחד בתיאולוגיה של ליבוביץ,
ואראה כיצד הוא מוביל בהכרח לפרדוקס. (אגב, יתכן שבבסיס כל מערכת ערכית, לאו דווקא
תיאולוגית או דתית, עומד פרדוקס.)
ליבוביץ אמנם הושפע עמוקות מן התיאולוגיה של הרמב"ם, ומן
הפילוסופיה הביקורתית של קאנט, אך הוא פיתח תיאולוגיה מקורית מאוד משלו - שאפשר
לכנותה "תיאולוגיה רציונליסטית". זוהי תיאולוגיה ששולטים בה יסודות אנטי-מטאפיזיים
ואנטי-מיסטיים; אולם לדעתי, במידה מסוימת, היא כוללת הנחות יסוד מטאפיזיות, לעתים
גלויות ולעתים סמויות, שעליהן אעמוד בהמשך.
בנוסף על כך, אעמוד, בקיצור, על הניגוד שבין התיאולוגיה
של ליבוביץ ל"תיאולוגיה" הפנתיאיסטית של שפינוזה - לטעמי מייצגות שתי התפיסות
התיאולוגיות הללו שני קצוות מנוגדים ומרתקים של תפיסת האלוהות בתרבות המערבית.
משמעותה הדתית של התיאולוגיה
ליבוביץ לא הרבה לדבר ולכתוב על תיאולוגיה, ודאי לא באופן
שיטתי - מכאן שהניסיון שאני עושה בחיבור זה לשרטט קווי מיתאר של שיטה תיאולוגית
בהגותו, הוא פרשנות שלי. פרשנות זו מתבססת על מעט התבטאויות בנושא, שהופיעו בכתביו
של ליבוביץ ובראיונות שנערכו אתו, וכן בשיחותיי עמו.
ליבוביץ לא ייחס חשיבות רבה לתיאולוגיה, משום שלדידו הדבר
המייחד את "היהדות", והמקשר בין יהודים בעלי השקפות שונות ומגוונות במשך ההיסטוריה,
הוא הפן המעשי - קרי: קבלת המצוות המעשיות, ולא עמדות תיאולוגיות מסוימות. עובדה
היא, כי היהדות (הדתית) ההיסטורית כללה בתוכה זרמים שונים - בית הלל ובית שמאי,
קבליסטים-מיסטיקנים ואנטי-מיסטיקנים רציונליסטים, חסידים ומתנגדים ציונים
ואנטי-ציונים - שעל אף המחלוקות הקשות ביניהם בעניינים אידיאולוגיים, פוליטיים
ותיאולוגיים, נשארו בתוך "היהדות" משום שכולם היו שותפים לקבלת "עול מלכות שמים -
עול תורה ומצוות".[1] לעומת זאת דחתה היהדות מקרבה את הקראים, למרות קבלתם את
התורה, משום שדחו את התורה שבעל-פה - שהיא המכוננת של היהדות ההלכתית: יהדות
המצוות. כן נדחתה גם הנצרות, בין היתר, משום שביטלה את המצוות המעשיות.
אם כן, מבחינה אמפירית-היסטורית, לתיאולוגיה משקל מִשני,
לא הכרחי לאמונה, ובוודאי שאיננה בעלת תפקיד מכונן. לפי ליבוביץ, אין שום הכרח
שהמאמין יגבש ויתחייב לתפיסה תיאולוגית מסוימת. כל הדיונים והוויכוחים התיאולוגיים,
כמו גם ה"הוכחות" לקיום האל וייחוס תכונות לאל, לא רק שאינם הכרחיים לאמונה, אלא
שלעתים - כפי שאראה בהמשך - הם עלולים אף לפגוע באמונה האמיתית: "האמונה לשמה".
הפילוסופיה הדיכוטומית של ליבוביץ
הפילוסופיה של ליבוביץ מתבססת במקרים רבים על דיכוטומיות
חדות מאוד שמחיצה בלתי חדירה מפרידה ביניהן. כזו היא, למשל, הבעיה הפסיכופיזית
(בעיית הגוף-נפש) - האדם מכיר הן את גופו והן את נפשו, אך הקשר ביניהם אינו יכול
להיות מוסבר, שכן זהו קשר בין שתי קטגוריות זרות זו לזו - בעיה שליבוביץ עסק בה ללא
ליאות. כזו היא גם ההבחנה הדיכוטומית שליבוביץ ערך בין מנגנונים הפועלים באורגניזם,
מנגנוני החיים, לבין מושג החיים עצמו, שאין להבינו באמצעות המנגנונים הללו - כשם
שהכרת המנגנונים הפועלים בשעון אינה מבהירה לנו את מושג הזמן, או כשם שהכרת מנגנוני
האוטובוס אינה מבהירה לנו מדוע הוא נוסע כל בוקר מתל-אביב לירושלים. עוד דיכוטומיה,
עליה ארחיב בהמשך, היא בין אלוהים, שקיומו, לפי ליבוביץ, הכרחי, לבין העולם שקיומו
מקרי - על כן לא יתכן שום קשר בין אלוהים לעולם. אך הדיכוטומיה החדה והברורה ביותר,
לפי ליבוביץ, היא זו שבין עובדות לערכים, ובהתאמה, בין הידיעה - הפן הקוגניטיבי של
האדם - הקשורה בהכרת העובדות, לבין הרצון -הפן הקוֹנָטיבי - הקשור לבחירה בערכים.
עובדות, ידיעה ורצון
העובדות, כל סוגי העובדות - אמפיריות, אנליטיות או
פסיכולוגיות - אליהן מתוודע האדם בדרך זו או אחרת (בין בהתנסות ישירה או בלימוד,
דרך הסקת מסקנות וכיו"ב), כפויות על תודעתו, ואין לו לגביהן אפשרות של בחירה
רצונית. קיומן של העובדות הוא אובייקטיבי, ואינו תלוי בקיומו או באופיו של
הסובייקט, האדם, המכיר אותן.[2] האדם יכול כמובן לנסות להכחיש עובדות מסוימות שאינן נוחות לו
מטעם כלשהו, אך בכך יש רמייה עצמית, שכישלונה מובטח, בלשונו של ליבוביץ: "אדם אינו
יכול שלא לדעת את אשר הוא יודע". משום כך עובדת האבולוציה, למשל, שאנשים דתיים רבים
מתכחשים אליה, לא היוותה לגביו שום בעיה - זוהי עובדה ככל שאר העובדות - אם כי הוא
הצביע על בעיות בתיאוריית הברירה הטבעית המסבירה את האבולוציה, בעיות שכמותן ניתן
למצוא כמעט בכל תיאוריה מדעית. יתכן, כמובן, שעובדות מסוימות יתבררו בעתיד כמוטעות
- כמו למשל תיאוריות מדעיות שיתבררו כלא נכונות; אולם בזמן נתון הן נתפסות כעובדות
או כ"הנחות עבודה" שאין עליהן עוררין, על ידי כל המצויים בנושא. כך למשל נתפסה
הפיזיקה הניוטונית, עד פיתוח תורת היחסות כעובדה מוצקת, וכיום היא נתפסת על ידי
הקהילייה המדעית כתיאוריה מספקת בתחומים מסוימים, אך מוגבלת ולא מדוייקת בתחומים
אחרים. כמו כן, מובן שאין אדם יודע את כל העובדות, אולם גם העובדות הבלתי ידועות
בשעה זו "מצויות שם", ורובן ניתנות עקרונית להכרה אנושית בנסיבות מתאימות; וגם
לגביהן אין לו שום אפשרות בחירה, וברגע שיימצא בנסיבות המתאימות יכיר אותן, והן
תהיינה כפויות על תודעתו. יתכנו גם שאלות עובדתיות שלעולם אולי לא נגיע לפתרונן כמו
שאלת היווצרות החיים על כדור הארץ (כי איננו יכולים לשחזר בוודאות את התנאים ששררו
כאשר נוצרו חיים לפני כארבעה מיליארד שנים, וגם אם ניצור חיים במעבדה, אין זה אומר
כי החיים בכדור הארץ התהוו באותו אופן), אולם ביסודו של דבר גם כאן מדובר על עובדות
שאמיתותן אינה קשורה ברצוננו.[3]
עובדות וערכים- ידיעה ורצון
מה שמייחד את ליבוביץ זו טענתו כי כל העובדות כולן,
כלומר, כל מכלול ידיעותינו - בפועל ובכוח - אינן מחייבות אותנו לשום הכרעה ערכית.
ההכרעות הערכיות, בניגוד לעובדות, הן רצוניות, אנחנו יכולים לבחור או לדחות ערכים
מסוימים, לכן אין ההכרעות הללו כפויות על תודעתנו כמו העובדות. לרצון ולידיעה אין
שום מישור משותף. לפי ליבוביץ, הם זרים זה לזה, זרות מוחלטת, ומן האחד אין להקיש על
השני. עובדה גלויה היא, שאנשים בעלי ידיעות שוות חלוקים ביניהם לגבי ערכים, וכי
אנשים בעלי אותם ערכים אינם בעלי אותן ידיעות. נכון כי ההכרעות הערכיות הרצוניות
מתרחשות במציאות עובדתית נתונה, אולם אין במציאות זו כדי להכתיב לאדם את ערכיו.
לעתים אף להפך, אדם בוחר את ערכיו דווקא כדי לנסות לשנות את המציאות שנראית לו
פגומה.
עד כאן הדברים מסתברים, ובעיקרון הם יכולים להתקבל על דעת
רבים. אולם ליבוביץ, כדרכו, מוליך את העניין הלאה, עד הקצה.
ניהיליזם ליבוביציאני
לפי ליבוביץ, כיוון שהעובדות כפויות עלינו, הרי שהן חסרות
ערך - מה שהוא בעל ערך הוא רק מה שניתן לבחור בו או לדחותו. יוצא מכאן, שהארץ
והשמים וכל צבאם, כולל בני האדם שנולדו בתוכם, כולל כל המוסדות האנושיים, כולל כל
מכלול היצירה האנושית - הם חסרי ערך! זהו ניהיליזם גמור כלפי העולם כולו - שהוא
כולו חסר ערך, שכן הוא נתון לנו כעובדה, בלא אפשרות בחירה. כאן עלי להבהיר כי
משמעות המושג "ערך" בו אני משתמש כאן - בעקבות ליבוביץ - היא "ערך מוחלט" או "ערך
עליון".
כבר דובר רבות על המאפיינים הקאנטיים בתורתו של ליבוביץ,
ובדיון זה הדבר בולט במיוחד. ברור שליבוביץ מכיר בקיומם של ערכים שאינם מוחלטים -
כך לדוגמה, למדינה ערך אינסטרומנטלי המאפשר חיים חברתיים - אך החיים בכלל והחברה
בפרט אינם ערך, כלומר אינם ערך מוחלט. אדם נולד על כורחו. הוא נולד במדינה, בחברה,
לעם מסוים - אלו עובדות שלא בחר בהן ולפיכך אין האדם או החברה או המדינה או העם
יכולים להיות ערך מוחלט. לכן ליבוביץ עצמו אינו יכול להיות לא הומניסט (אם כי לא
פגשתי מימי הומניסט גדול ממנו!) וודאי לא פשיסט - משום שלראשון, האדם או האנושות הם
ערך מוחלט, ולאחרון העם או המדינה.
ועוד דבר מהותי: אליבא דליבוביץ, כל היקום כולו, על כל מה
שמצוי בו, אינו "מחויב המציאות" - כלומר, אין בקיומו שום הכרח לוגי. הטענה כי היקום
היה יכול שלא להתקיים, מובנת לנו ואיננה יוצרת שום בעיות לוגיות או מושגיות. אנחנו
יכולים להעלות על הדעת ללא קושי מצב שבו היקום לא היה קיים כלל - לפיכך היקום הוא
מה שקרוי בשפת הפילוסופים "מקרי" (קונטינגנטי) - וכאמור, מה שהוא מקרי יכול היה שלא
להתקיים. (תפיסתו של ליבוביץ מנוגדת לזו של שפינוזה ולייבניץ, למשל, כל אחד לשיטתו
- ועל כך ארחיב בהמשך). על פי תפיסה זו מובן מאליו שכל מה שהוא מקרי ואינו מחויב
המציאות, אינו יכול להיות ערך מוחלט - מה שהוא מקרי יכול לכל היותר להוות ערך
אינסטרומנטלי להשגת מטרה כלשהי, כשגם המטרה הזאת היא מקרית ותלויה בנסיבות מקריות
ומשתנות. לפיכך , לפי ליבוביץ, אין קדושה בעולם ובכל דבר הנמצא בעולם: אין עם קדוש,
אדם קדוש או ארץ קדושה (מכאן מובנת התנגדותו ל"גוש אמונים", המקדשים אדמה או ארץ -
שזהו, לפי דעתו, ביטוי של עבודה זרה)[4]. מכאן, שאם יש משהו שהוא ערך עליון - קיומו חייב להיות
הכרחי. לאדם המאמין, קיום האל הוא הכרחי, רק הוא "מצוי אמת", לכן לפי ליבוביץ, רק
האל הוא ערך מוחלט, רק האל הוא קדוש.[5]
האֵל הטרנסצנדנטי מול האֵל הפנתאיסטי
נראה מה נובע מן הדברים עד כאן: ראשית, שהאל איננו יכול,
עקרונית, להיות מוכר וידוע לאדם; שכן מה שידוע לאדם הופך בעבורו לעובדה הכפויה על
תודעתו, ואינו נתון לבחירתו הרצונית - לכן הוא חסר ערך ככל עובדה אחרת.
שנית, שהאל גם איננו יכול להיות בעולם בשום מובן שהוא -
שכן כל מה שנמצא בעולם, יכול, עקרונית, להיות ידוע לאדם ולהפוך לעובדה חסרת ערך.
ועוד, וכבר עמדתי על כך, שכל מה שמצוי בעולם הוא מקרי - שכן העולם כולו מקרי - ולא
יתכן שהאל הוא מקרי;זהו עוד נימוק מדוע האל אינו יכול להימצא בעולם. מכאן יוצא, בין
היתר, כי האל אינו מתערב בהיסטוריה, אינו משגיח בשום מובן שהוא על העולם ועל האדם,
אינו מעניש ואינו נותן שכר - בניגוד מוחלט לאמונות הרווחות בקרב מרבית המאמינים
"התמימים או המיתממים".
אשוב ואדגיש, כי על פי פרשנות זו - האדם אינו יכול לדעת
דבר על האל, משום כך, "אל" שהוא ידוע לאדם, או הנמצא באיזשהו קשר עם העולם, הופך,
לפי תפיסה זו לאליל. בלשון הפילוסופיה האל הוא טרנסצנדנטי: הוא אינו מצוי בעולם
ואינו ניתן, עקרונית, להכרה אנושית. בלשון המסורת: "הוא אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי
הגוף, ואין לו שום דמיון כלל" (וראה גם מורה הנבוכים, חלק א' פרק נ"ד).[6]
תפיסה זו של האלוהות מצויה בסתירה עם הגישה הפנתיאיסטית,
שמייצגה המובהק בפילוסופיה המערבית הוא ברוך שפינוזה. את התפיסה הפנתיאיסטית אפשר
לייצג בסיסמה: "אלוהים הוא הטבע" - משמע, אלוהים הוא כל מה שישנו. קל להבין את
האינטואיציה העומדת בבסיס הפנתיאיזם, אם מקבלים את ההנחה, אולי את ההגדרה, שאלוהים
הוא שלמוּת; ואם הוא שלמות, הרי לא יתכן שום דבר מחוץ לו - שכן אם היה דבר מה מחוץ
לו, לא היה מושלם. (במונחים של שפינוזה, לא יתכן שיהיו שני "עצמים", כשהמונח עצם,
מייצג ישות עצמית, אוטארקית - שאינה תלויה בשום מובן במשהו שמחוץ לה. כלומר יתכן רק
עצם - אלוהים - אחד). משום כך אין, לפי שפינוזה, שום משמעות לאלוהות טרנסצנדנטית
המצויה "מחוץ לעולם", שכן במקרה כזה היה גם העולם "מחוץ לאלוהים", לפיכך זה היה
סותר את שלמותו. כל דבר מצוי באלוהים, ואין דבר שאינו מצוי בו. האל הפנתיאיסטי הוא
אימננטי, ולא טרנסצנדנטי, והוא גם אינסופי, הוא כולל אינסוף "תארים" שמהם מכיר
האדם, שהוא "אופן" סופי בתוך האלוהות האינסופית, רק שניים - תואר ההתפשטות (כלומר
חלל-זמן), ותואר המחשבה (כלומר הנפש).
ליבוביץ ושפינוזה הם שני הפכים. לפי ליבוביץ העולם, הטבע,
הוא מקרי וכולו חול, לפיכך אם מצוי משהו שהוא קדוש, שהוא ערך מוחלט, הוא חייב
להימצא מחוץ לעולם. ואילו לפי שפינוזה, אין שום דבר שהוא מחוץ לאלוהים, לפיכך העולם
כולו (גם דברים שבני האדם לא תופסים בו) זהה לאלוהים. אפשר לומר כי לפי שפינוזה גם
החול הוא קודש. התיאולוגיה של שפינוזה יוצרת בעיות, עליהן לא אעמוד כאן.
גם הפילוסוף לייבניץ סבר, בניגוד לליבוביץ, כי קיום העולם
אינו מקרי והוא מחויב המציאות. עניין זה גוזר לייבניץ מן ההנחה שהאל הוא טוב
בתכלית, ולפיכך טובו מחייב אותו לברוא עולם, שאם לא היה בורא לא היה טוב (זהו עקרון
"הטעם המספיק"). אגב, כיוון שהאל טוב בתכלית, הרי העולם שהוא בורא הוא "הטוב
בעולמות האפשריים". לא פלא שלייבניץ חיבר ספר בשם "תיאודיקאה" (או "תיאודיציאה"),
שתכליתו להסביר את הרוע בעולם.
"בורות" כתנאי לאמונה: פרדוקס תיאולוגי אצל
ליבוביץ
מכל שנזכר לעיל בדבר התיאולוגיה הטרנסצנדנטית של ליבוביץ,
יוצא ש"בורות"[7] - לא במובן המקובל, אלא במובן התיאולוגי הראשוני - כלומר
נִמנעות ההכרה של האדם את האל, היא תנאי הכרחי לאמונה. שכן, כאמור, לו היה האדם
מכיר את האל, היה האל הופך לעובדה חסרת ערך. מכאן, שכל ה"הוכחות" לקיומו של האל,
לייחוס תכונות לאל, ול"הוכחות" התערבותו בעולם ובהיסטוריה בכל דרך שהיא (מן ההוכחות
להתגלות האל במעמד הר סיני ב"הכוזרי" של יהודה הלוי, למשל, דרך הוכחות קוסמולוגיות
למיניהן, הוכחות מן העיצוב - DESIGN- הוכחות אונטולוגיות ועד ל"דילוגי האותיות"
בתורה, כולל ההוכחות לרצונותיו ה"אותנטיים" של האל, כמו אלה המורים לנו לאיזה מפלגה
הוא רוצה שנצביע וכל שאר הבוקי סריקי הרווחים בזמננו ובמקומותינו בקרב בורים במובן
המקובל), לא רק שאינן רלוונטיות כלל לאמונה משמעותית, אלא שהן אפילו חותרות תחתיה:
שכן לו היו ההוכחות הללו תקפות, היו הופכות את האל לעובדה הכפויה על תודעת האדם,
ולפיכך לחסר ערך! האל היה הופך אז לאליל.
אבל, וכאן טמון הפרדוקס, האדם המאמין מצווה על ידיעת האל:
"בכל דרכך דעהו". (במיוחד אם המאמין הוא רציונליסט המתייחס לרמב"ם - כליבוביץ.)
כלומר ההידבקות באל היא ידיעתו - אולם, כאמור, אין כל אפשרות לאדם לדעת את האל
ולהכירו.
לפנינו אפוא מה שליבוביץ נהג לכנות, בעקבות קאנט,
אנטינומיה: שתי עובדות, שכל אחת אמיתית לעצמה, אך האחת אינה מתיישבת עם האחרת. ושתי
העובדות הן: (א): האל אינו יכול להיות ידוע לאדם; (ב): האדם המאמין נדרש לדעת את
האל.
כיוון שלא מדובר בשתי עובדות מאותו מישור, המושג 'פרדוקס'
יאה יותר, לטעמי, לענייננו מן המושג אנטינומיה. והפרדוקס הוא, שהאדם המאמין נדרש
למשהו שבאופן עקרוני נבצר ממנו.
לפרדוקס זווית נוספת: ברור שהאדם המאמין מחויב להאמין
בקיומו של האל, וברור שלאל ישנן תכונות - אחרת היה הופך למה שקרוי בתורת הקבוצות
"קבוצה ריקה", ועבודתו - לעבודת "הבל וריק".[8] אולם לא זו בלבד שהמאמין אינו יכול להוכיח את קיומו ואת
תכונותיו של האל, אלא, שכאמור, הוכחה שכזאת הייתה חותרת תחת אמונתו.
האם אפשר להיחלץ מן הפרדוקס? איני יודע. אציע כאן הצעה
דחוקה: ידיעת האל רחוקה מן האדם "מרחק" אינסופי, לכן גם האמונה, במהותה, היא דרישה
סיזיפית אינסופית - אולי אפילו אבסורדית - שהמאמין נוטל על עצמו מרצונו, ולעולם
אינו יכול להגשימה. ואכן, היה מי שהשווה בין ליבוביץ לאלבר קאמי - ולא בכדי. האדם
הנזרק לעולם אבסורדי מחויב לפעמים לבחירות אבסורדיות, והאבסורד הוא אינסופי.
פעם שאלתי את ליבוביץ מדוע הוכנסה לעשרת הדיברות מוכנסת
דרישה בלתי אפשרית בעליל - "לא תחמוד". כיצד יכול אדם שלא לחמוד? ותשובתו הייתה: כי
זוהי ראיה לכך שהאמונה היא דרישה אינסופית, שאין לאדם אפשרות לממשה.
סוף דבר
התיאולוגיה של ליבוביץ, על אף יופייה ומקוריותה, אינה חפה
מבעיות קשות, תיאורטיות ומעשיות, שאת המרכזיות שבהן הצגתי כאן. בנוסף לכך, זוהי
גישה אליטיסטית הדורשת מן המאמין דרישות גבוהות - שכן היא מצריכה יכולות חשיבה
והבנה מופשטות ומורכבות, ללא "כניעה" לקונקרטיזציה של האל.
אפשר עוד לטעון כנגד ליבוביץ כי אין לכאורה הבדל משמעותי
בין תפיסה אתיאיסטית אונטולוגית (ישותית) השוללת את קיומו של האל, לבין תיאולוגיה
"שלילית" בנוסח שלו, המאמינה כי האל קיים, אלא שהוא טרנסצנדנטי ואינו ניתן,
עקרונית, להכרה על ידי שום אדם. שכן אם האל טרנסצנדנטי, אינני יכול לומר עליו דבר
מלבד שהוא קיים, וודאי שאין שום משמעות לדיבורים על "רצונו" של האל; ואם כן - מדוע
יש לעובדו? ומהי הדרך שבה יש לעובדו? על השאלה הראשונה היה ליבוביץ משיב, כי עבודת
האל היא הכרעה ערכית רצונית של המאמין, חובה שהוא נוטל על עצמו, שאין בה שום הכרח.
היא גם איננה ממלאת איזשהו צורך אנושי, ואין אפשרות להצדיקה באופן רציונלי. על
השאלה השנייה היה עונה, כי התשובה (למי שהוא יהודי) ניתנה על ידי היהדות
האמפירית-היסטורית, שקבעה את הפרקטיקה המעשית לעבודת האל - קרי: ההלכה, המצוות
המעשיות. שתי התשובות מעוררות, כל אחת לעצמה, בעיות מעניינות נוספות, אולם אלה
חורגות מתחום מאמר זה.
לסיכום: בתקופה בה אנחנו מוצפים ב"מחזירים בתשובה" -
מקצועיים או חובבים - המנסים לפתות אותנו לאמונה על יסוד "הוכחות" לקיום האל,
וב"הוכחות" חצי-תיאולוגיות בדבר נכונותם העובדתית/היסטורית של סיפורי הבריאה
וסיפורי התנ"ך, מפתיע ומרענן לגלות גישה הפוכה בתכלית כמו זאת של ליבוביץ - שאינה
מתנה את האמונה האמיתית באמונה נאיבית "תמימה או מיתממת", המתבססת על מיני סוגים של
"הוכחות" וראיות מפוקפקות. גישה זו משמשת עוגן לאדם מאמין שרוצה להיות גם אדם
מודרני, שאינו רוצה לדחות את הישגי התרבות והמדע. אדם כזה אינו יכול לקבל ברצינות
את אמיתותם, העובדתית כביכול, של סיפורי המקרא כפשוטם. ליבוביץ פותח בפני אדם כזה
את השער להשתלבות מלאה בעולם המודרני, בלי שהדבר יתנגש באמונתו. ליבוביץ אכן ייצג
באורח חייו את הסינתיזה המרתקת הזאת: הוא היה אדם מודרני במלוא מובן המלה - מעורה
בחיי התרבות והמדע, והוא היה מאמין שלם. מצער לראות כי הדגם הזה הולך ונדחק
באורתודוקסיה של ימינו, ההולכת ומתחרדת, והדוחה את המודרנה. כיוון שתפיסתו של
ליבוביץ איננה מתיישבת תפיסות דתיות רווחות במקומותינו, אין זה מפתיע לשמוע מיהודים
מאמינים אמירות כמו: "ליבוביץ בכלל לא היה דתי", או "ליבוביץ לא האמין באלוהים".
לפעמים הוא נתפס אף כאיום על התפיסות המקובלות. מתוך היכרות עם האיש המיוחד הזה,
האישיות העצומה, אני יכול להעיד - אמנם מנקודת מבטי החילונית - שלמרות המודעות שלו
לכל הבעיות שמעוררת האמונה , מעולם לא פגשתי אדם בעל אמונה שלמה כל כך.
**אני מודה לנורית בסמן-מור על הערותיה לגרסה ראשונה
של המאמר.
לקריאה נוספת
כל הספרים של ישעיהו ליבוביץ ובמיוחד:
יהדות עם יהודי ומדינת ישראל, ירושלים ותל-אביב,
שוקן.
אמונה היסטוריה וערכים, ירושלים, אקדמון.
שיחות על מדע וערכים, "אוניברסיטה משודרת",
תל-אביב, משרד הביטחון.
וכן:
זיו יוסי (1993) , "על פיזיקה, מתמטיקה, ביולוגיה,
אנטינומיות במדע, גוף ונפש, מוסר ואמונה - שיחה עם ישעיהו ליבוביץ", מחשבות
65, תל-אביב, הוצאת יבמ.
כשר נעמי (1985), "אלוהים בתפיסת היהדות של ליבוביץ",
בתוך: ישעיהו ליבוביץ עולמו והגותו, שגיא, א. (עורך), ירושלים, כתר.
שגיא אבי 1995 - "דת ללא מטאפיסיקה?! בין ליבוביץ
לוויטגנשטיין", מחשבות, 67, תל-אביב, הוצאת יבמ.
שגיא, אבי (תשנ"ד), "ליבוביץ וקאמי: בין אמונה לאבסורד",
עיון מ"ב, ירושלים, האוניברסיטה העברית.
שגיא, אבי 1995 - "ליבוביץ: הגות יהודית לנוכח המודרנה",
בתוך: ישעיהו ליבוביץ עולמו והגותו, שגיא, א. (עורך), ירושלים, כתר.
[1]ליבוביץ טען כי מבחינה היסטורית-אמפירית הייתה חפיפה בין
השתייכות ל"יהדות" במובן של השתייכות לעם היהודי , לבין השתייכות לדת היהודית; לכן,
הוא טוען כי מתחילת תקופת ההשכלה והחילון של היהודים, מתחולל משבר בהגדרת הזהות
היהודית. אולם זהו כבר נושא למאמר אחר.
[2] מכניקת הקוונטים וגם עקרון אי הוודאות הקוואנטית אינם פוגמים
באובייקטיביות של העובדות, שכן כל אדם שיערוך אותו ניסוי, יקבל אותן תוצאות.
[3] יתכן שגם השאלה האם יש יצורים אינטליגנטיים ביקום מחוץ לכדור
הארץ היא שאלה כזאת - לפחות בחלקה. העובדה שטרם נתגלו ואולי לא יתגלו בעתיד יצורים
אינטליגנטיים איננה יכולה להפריך את אפשרות קיומם, שכן איננו מסוגלים - אולי אפילו
עקרונית - לסרוק את כל היקום.
[4]לאמיתות הלוגיקה או המתמטיקה, שאף הן עובדות, מעמד חריג כלשהו,
שכן אמיתותן נצחית - ועם זאת, בהיותן עובדות הן כפויות על תודעתנו, ולכן חסרות ערך.
גם מעמדם הישותי - אונטולוגי - מוטל בספק. רוב האנשים, וליבוביץ ביניהם, סבורים כי
הן אינן חלק מן העולם. כלומר הן היו אמיתיות גם אלמלא היה העולם קיים. פיתגורס
והפיתגוראים סברו שהעולם הוא מספר, ושכל מה שמצוי בעולם ניתן לייצוג על ידי מספרים
ויחסים בין מספרים.
[5]כאן יתפלגו דרכיהם של ליבוביץ (ומאמינים אחרים) ודרכיהם של
פילוסופים תיאיסטים (המאמינים בקיום האל), שלדידם מציאותו של משהו הכרחי אינו מחייב
את קבלתו כערך מוחלט, או כקדוש, כל שכן אינו מחייב לאורח חיים מסוים.
[6]מובן כי גישה כזאת יוצרת בעיה לכל המאמינים בהתגלות בפועל של האל
במעמד הר סיני, או בהתגלות האל לנביאים. אולם לגישה זו יש גם תימוכין במקורות
המסורתיים.
[7]זוהי לא בורות במובן המקובל, שכן היא מתייחסת לדבר שבעקרון אינו
ניתן לידיעה, בשעה שבורות במובן הרגיל מתייחסת לחוסר ידיעה של משהו שניתן להכירו.
[8]לעבודת האל אין די בשלילת האלילות (אם כי היא מרכיב מרכזי), יש
בה התכוונות אל האל.