באחת משיחותינו שעסקו במהותה של ההלכה, טענתי כלפי
ליבוביץ שדבריו אינם מבוססים על המקורות והצעתי, שלפני קביעת עמדה כלשהי בנושא
הנידון נעיין במקורות. דברי אלו הרגיזו אותו כהוגן והוא הגיב כלפי: "אז אתה פילולוג
ואינך איש חושב". תגובה זו של ליבוביץ משקפת את אחד המאפיינים הבולטים ביותר של
האיש ושל הגותו – הפרדוקס. שהרי, אם להשתמש במינוחים של ליבוביץ עצמו, עניינו הוא
ביהדות האמפירית, ואין לך דרך ברורה מהעיון במקורות כדי לתאר ולנתח את יהדות
האמפירית בכלל ואת ההלכה בפרט. והנה דווקא הוא מעדיף את המחשבה העצמאית על פני
העיון 'הפילולוגי'. כך משקפים אפוא דבריו את המתח הפרדוקסלי בין מגמתו הכללית
לתיאור העולם היהודי הנתון לבין מחויבותו העמוקה למחשבה העצמאית.
יתרה מזאת, ליבוביץ הוא פרדוקס גם כאיש חושב, שהרי כל מי
שהתוודע אליו יודע שהוא חושב תמיד מחשבה אחת ושאין כל דרך לשכנע אותו לזוז מעמדתו.
אין מדובר כאן חלילה באדם שהדוגמטיות המחשבתית שלו נובעת מבּוּרוּת; כל המבקר בביתו
עמוס הספרים או פוגש אותו בבית הספרים הלאומי יודע עד כמה הוא מרבה לקרוא וללמוד;
ולמרות זאת הוא חושב מחשבה אחת.
הפרדוקס העמוק ביותר הגנוז אולי במשפט זה של ליבוביץ, הוא
ביחס שבין 'האיש החושב' ל'איש המכריע'. במרכז עולמו הרוחני של ליבוביץ עומדת הכרעתו
הרצונית הבלתי-קוגניטיבית של האדם היחיד עצמו. האם האדם המכריע שרצונו אינו ניתן
להעמדה על שום גורם אחר הוא אכן 'האיש החושב'?!
ושוב פגישות אחרות. אחרי שעות של התדיינות קשה, סמוך לדלת
היציאה מביתו, אוחז ליבוביץ בכתפי, ספק חובט בי ספק מחבק, ומנסה שוב ושוב להסביר לי
את עמדתו, לשכנע אותי כי אין דרך אחרת. גם אחרי שעות ארוכות של דיון ואי-הסכמה אין
הוא מרים את ידיו, שמא אבין עתה עד כמה איני צודק. לעתים חשבתי לעצמי, איזו תמימות
ראשונית ואיזו אמונה מוצקה צריך אדם כדי לכתת רגליו לקצווי ארץ וכדי לנסות שוב ושוב
לשכנע בצדקת עמדותיו.
לשכנע? והרי לפניך פרדוקס נוסף. שהרי לפי ליבוביץ הכרעתו
של אדם אינה נובעת ממערכת של טעמים או ממערכת שיקולים הפתוחה להכרה ולהתדיינות. אם
כך, מה טיבו של השׂיח שליבוביץ מעורב בו? מה טיבו של המאבק התרבותי-ערכי שבו הוא
נוטל חלק זה יותר משני דורות?!
הפילוסוף רוֹרטי הבחין בין שני אופנים של שיח אנושי: 'שיח
נורמלי' ו'שיח לא-נורמלי'. "שיח נורמלי... הוא כל שיח (מדעי, פוליטי, תיאולוגי
ואחר), המכיל קריטריון מוסכם להגעה להסכמה. שיח לא-נורמלי הוא כל שיח החסר קריטריון
זה" (Philosophy and the Mirror of Nature, New Jersey 1979, p. 11). הפרדוקס בשיח
הליבוביציאני טמון בהיותו נראה כשיח נורמלי, המניח כי אם בני-שׂיחוֹ יבינו את
הדברים עד תום, ויאמצו כמה הנחות יסוד, אזי ניתן יהיה לשכנעם. אבל הנחותיו העיוניות
של ליבוביץ אינן מאפשרות יותר מאשר 'שיח לא-נורמלי'. שהרי בתחום הערכי אין מקום
להסקת מסקנות ולשיקול דעת רציונלי אלא אך ורק להכרעה רצונית. ברור אפוא שאין אפשרות
ל'שיח נורמלי'. אם כך, מה הטעם בשיח זה? כיצד ניתן להסביר את המאמץ העצום שעושה
ליבוביץ כדי להבהיר את עמדותיו? כששאלתי אותו על כך הוא השיב: "אני אומר את מה שיש
לי לומר לא כדי לשכנע אלא מפני שזה מה שיש לי לומר." והוסיף ואמר: "גם נביאי ישראל
אמרו את דבריהם מפני שזה מה שהיה להם לומר." האמירה והקביעה, לא השיח, הן עתה
העיקר. לאור זאת, השיח הליבוביציאני נושא את אחת משתי המשמעויות הבאות: או שהוא
הנהרה של תודעת היחיד את עצמו – אמצעי שדרכו מבהיר לעצמו האומר את עמדותיו; או שהוא
ביטוי לתחושת שליחות (נבואית?), שלפיה הדיבור הוא הכרח שאין לעצור בעדו.
עתה הפרדוקס אינו עוד בעולם הליבוביציאני עצמו, אלא ביחס
שבין ליבוביץ לבין שומעיו. לשיח הליבוביציאני, שאינו מכוּון לדיאלוג פתוח של עימות
הדדי בין עולמות סותרים, ושאינו חלק ממסע מתמיד של תהייה ותיקון, יש בכל זאת תפקיד
שכזה עבור שומעיו.
הדוגמטיקה המחשבתית החד-ממדית של ליבוביץ גורמת לא אחת
לשומעיו להתעורר מהדוגמטיות שלהם עצמם; היא מחייבת אותם לבחינה מחודשת של עולם
הערכים שלהם לאור העמדה הליבוביציאנית. התוצאות יכולות להיות שונות ומגוּונות,
מדחייה מוחלטת של העמדה הליבוביציאנית ועד חיוב כזה או אחר שלה.
קולו הברור של ליבוביץ בנוגע לשאלות רבות בחיינו
הציבוריים והאינטלקטואליים מתפקד לעיתים, במינוח של היידגר, כ'קולו של המצפון',
דהיינו קול המעורר את האדם אל עצמו. ליבוביץ הציב בפני היחיד והחברה את פרצופם
הממשי והאפשרי; את המראָה שחייבה את התשובה לשאלה האם מה שמשתקף בה אינו אנו עצמנו.
הפרדוקס של השיח הליבוביציאני ה'לא-נורמלי' מסתיים בהפיכת שיח זה לנושא לעיון
ולביקורת, היינו ל'שיח נורמלי'.
ושוב פרדוקס; ליבוביץ הזועם והכועס, המייסר והמגנה,
ליבוביץ הבוטה עד כאב, כאשר הוא מצוי בין כותלי ביתו הרי הוא איש רעים להתרועע, איש
עדין ומתחשב, סולח ומקשיב; איש הפתוח לשיחה עמוקה ואף ללמידה, ללא תחושה של חשיבות
או ניפוח עצמיים. וההגות הליבוביציאנית מפולשת לפרדוקסים. היא חתומה בסימן הניגוד
העקרוני והנורמטיבי בין דת למוסר; המאמין ככזה אינו יכול להיות פועל מוסרי, שהרי
כוונתו היחידה היא עבודת האֵל, וגם הנורמות הדתיות כולן, שסִמלן העליון הוא העקֵדה,
משקפות את הניגוד שבינן לבין הנורמות המוסריות. דת פירושה ויתור על מכלול ערכי
האדם, ובראש ובראשונה המוסר. ואולם אם היה קול של מחויבות מוסרית, אם היה קול
שהתריע מפני השחתת המידות האורבת לפתח הקיום הלאומי, היה זה קולו של ליבוביץ.
בפעילותו רבת השנים הכוללת את חברותו בשורת המתנדבים, את מאבקו נגד השלטון על עם זר
ופעילויות רבות אחרות, נשא את דגל המוסר.
כיצד להבין פרדוקס זה? משה הלברטל, במאמרו בקובץ זה, מציע
פתרון מעניין. לדעתו יש לראות את הביקורת 'המוסרית' כחלק ממאבקו של ליבוביץ בעבודה
זרה, שהתפרשה בעיניו כהענקת ערך מוחלט – קדושה – לכל דבר שהוא בעולם, כגון ארץ,
מקום או מדינה; קדוש יש רק אחד – האֵל.
האם בכך מוּצה הפרדוקס עד תום? האם מחויבות מוסרית כה
עמוקה מהווה רק ביטוי ויישום של מאבק בעבודה זרה, או שמא היא גם משקפת יסוד עצמאי
בהגותו כמו גם בחייו של ליבוביץ? פרדוקס. ועדיין לא מיצינו את כל הפרדוקסים שבאיש
ובהגותו. דבר אחד ניתן לומר: הפרדוקס הליבוביציאני הוא אחד המפתחות להבנת האיש
ועולמו הרוחני. הפרדוקס הוא סימן שאלה, אתגר, ובאחת גם סילוק המובן מאליו הבנלי
והמוסכם. כך היה האיש וכך היא הגותו. ליבוביץ היה מורה גדול מפני שחִייב את השומע
לשוב ולחשוב. אבל אין לשכוח כי לאיש פנים אחרות, רבות, שחלקן נחשף לציבור לראשונה
בספר זה. לא רבים מאתנו יודעים כי הגותו של ליבוביץ היוותה את אחד המאיצים של
המהפכה הציונית-דתית. האיש ששמו נקשר במאבק להפרדת הדת מהמדינה, מההיסטוריה
ומהלאומיות, היה בתחילת דרכו אחד מהוגי הדעות החשובים שהובילו את אחד ההישגים
החשובים של המהפכה הציונית-דתית – יצירת הקיבוץ הדתי. מאמריהם של אריה פישמן
ואליעזר גולדמן זורים מעט אור על פרשה מאלפת זו. לצערי לא הצלחתי להניע את ותיקי
הקיבוץ הדתי שעמם נפגשתי להרחיב בעניין זה. אבל סיפור אחד אספר. מעשה שהיה באחד
הקיבוצים הדתיים בעמק בית-שאן, שעמד בפני בעיה חברתית עמוקה. האיש אותו הזמינו
לדוּן איתם בבעיה היה ישעיהו ליבוביץ, ששהה עמם כמה ימים עד שנגמרה ההתלבטות והושגה
הכרעה. ליבוביץ היה אחד האידיאולוגים החשובים שאליהם פנה ציבור ציוני-דתי חשוב זה
על מנת לשמוע את דבריו. עדות חשובה אחרת למעמדו החשוב בציבוריות הישראלית היא
העובדה שכאשר הוצאה לאור בשנות הארבעים 'מסכת שׂמחות' – יצירה מתקופת הגאונים –
ליבוביץ הוא זה הכותב את ה'הסכמה' להדפסת החיבור. ה'הסכמה' במסורת היהודית היא
תפקיד השמור לרב ולתלמיד חכם חשוב, ותפקיד זה נמסר לליבוביץ!
כשסיפרתי לליבוביץ על מאמרו של פישמן ועל חשיפתה של
תרומתו לקיבוץ הדתי, הוא אמר לי בכאב: "מי זוכר היום עניין זה, כבר שכחו את זה
מזמן." להשכחה זו תרם ליבוביץ לא-פחות מאנשי הקיבוץ הדתי. שהרי הוא היה זה ששינה את
יחסו למהותה הדתית של הציונות הדתית ולא הם.
סיפור זה ממחיש את אחד הממדים הטרגיים שביחס הציבור כלפי
ליבוביץ. במשך שנים רבות היה ליבוביץ חביבו של הציבור האינטלקטואלי החילוני-שמאלני,
בשל עמדותיו הידועות. ואולם ליבוביץ עצמו מבטא ניכור וזרוּת ביחס לציבור החילוני.
דוד הרטמן, שהגותו עומדת בסימן המאמץ האינטלקטואלי לבסס קִרבה רוחנית בין הציבור
החילוני לציבור הדתי, זוכה לביקורת נוקבת של ליבוביץ. בעימות בין השניים כותב
ליבוביץ: "אלה ואלה [דתיים וחילוניים] יהודים הם, ואלה ואלה רואים עצמם בני העם
היהודי. אולם ביניהם הולכת ומוקמת מחיצה שעשויה להפרידם לשתי חברות שונות, בעלות
תרבויות שונות ותכנים ערכיים שונים, ההולכות ומתרחקות זו מזו עד להתהוות תחושת
זרוּת, ואפילו רגשי איבה." שלא כהרטמן, ליבוביץ אינו רואה טעם בהידברות בין שני
הפלגים בעם, שהרי "לא המדרש עיקר אלא המעשה". היהודי הדתי אינו יכול לחיות את חיי
היומיום שלו תוך שיתוף עם היהודי החילוני, שכן עולם שלם של תורה ומצוות מפריד
ביניהם. מה מאחד אפוא את העם? תשובת ליבוביץ: "צה"ל, סמל ריבונותנו הלאומית-מדינית
ורצוננו להגן עליה." ליבוביץ אינו מסתפק בכך, שהרי השאלה העמוקה היא לא "אם אנו
מסוגלים למות יחד, אלא אם ייתכן שנחיה יחד בפועל". לשאלה זו, שאת תשובת הרטמן עליה
הוא דוחה, אין לליבוביץ מענה.
לכאורה, עם הציבור הציוני דתי הוא יכול גם יכול לחיות יחד
בפועל, והוא אף יכול 'לדרוש' יחד את עולמם הרוחני המשותף. ברם, אלו שהיו אמורים
להיות בשר מבשרו הרוחני-נורמטיבי של ליבוביץ, נדחו על ידו ואף הוא נדחה על ידי
רובם. דווקא אלו שאין הוא יכול, לדעתו, להתחתן בם ולסעוד עמם, שעולם המסורת
היהודית, לשד החיים של ליבוביץ, זר להם, הם שאימצוהו אל חיקם. שמא זהו הכאב
שליבוביץ ביטא בדבריו?!
מעבר לכל הפולמוסים ולכל המחלוקות, עולמו הרוחני של
ליבוביץ ראוי לדיון ולביקורת והספר שלפנינו נמצא ממלא תפקיד זה. מאמריו השונים של
הספר מנתחים היבטים שונים של עמדותיו של ליבוביץ, חלקם תוך ביקורת נוקבת המפרה
ומועילה להבנת העניינים וחלקם כהמשך של דיאלוג שנערך במקום אחר. המאמרים השונים
בספר משקפים היבטים שונים של תחומים שבהם עסק ליבוביץ, ושנוכחותו בהם הורגשה
בציבוריות הישראלית: יהדות, ציונות ולאומיות, חברה ותרבות, פילוסופיה ומדע. מטבע
הדברים לא כיסינו בספר זה את כל תחומי עיסוקו של ליבוביץ ואף לא תיארנו את
הביוגרפיה שלו בשלמותה.
חסרונה של כתיבת ביוגרפיה זו מורגש במיוחד משום היותה
עשויה לשרטט בפנינו אישיות מיוחדת במינה. לא רק איש אקדמיה, מורה וחוקר, אלא גם איש
ציבור שנטל חלק במאבקים חברתיים רבים, שהוסיפו לבניין החברה הישראלית; איש שנטל חלק
במאבקים חברתיים רבים, ושמעשיו החשובים בימי מלחמת השחרור טרם סופרו לכול. תקוותי
היא שספר זה ידרבן את המשך העיסוק באיש ובהגותו, ושיצירות נוספות ייכתבו כדי לתעד
ולשמר את פועלו של אחד האישים המיוחדים בציבוריות הישראלית זה כשישים שנה.
אף כי אין זה תמיד מעניינו של הקורא לדעת כיצד נולד הספר,
דומני שסיפור לידתו של ספר זה עשוי לעניין את הקורא; והרי סיפור הדברים: בשנת תשנ"ג
הוחלט להעניק לישעיהו ליבוביץ את פרס ישראל על מפעל חייו. החלטה זו גררה אחריה
פרץ-רגשות זועם בקרב חלקים של הציבוריות הישראלית. ליבוביץ, בהתבטאויות בוטות דווקא
באותו הזמן, הוסיף שמן על המדורה הרותחת. בעקבות התסיסה והביקורת החליט ליבוביץ
לוותר על הפרס. ביום שישי ז' שבט תשנ"ג (29.1.93) פורסם במוסף לתרבות ולספרות של
העיתון 'ידיעות אחרונות' מכתב של יונה הדרי-רמג': "איפה אתם אנשי הרוח, סופרים,
משוררים, אנשי אקדמיה, עיתונאים ופובליצסטים, מעצביה של 'המחשבה הציבורית' בישראל?
למה אתם מחכים? הבה נערוך לישעיהו ליבוביץ בן התשעים, ביום העצמאות הקרוב, טקס
הענקת 'פרס ישראל האחרת'. נשמיע קטעי מוסיקה שהוא אוהב, נציג את הגותו בתחום
היהדות, נתווכח על קריאות הזעם הפוליטיות, שעל חלקן נסכים שלא להסכים. בקיצור, יהיה
שמח. הבה נתארגן ונפעל. אבוי לנו אם בבוא היום נאלץ להודות, שיש בפרשת הענקת פרס
ישראל לליבוביץ משהו המזכיר את דבריו האחרונים של יוסף ק' בהמשפט."
ההיענות למכתב היתה מעל למשוער, ובעקבות זאת החליטה קבוצת
היוזמים לארגן יום שלם שיוקדש לישעיהו ליבוביץ. ואכן, ביום א' אייר תשנ"ג (22.4.93)
התקיים בסינמטק ירושלים יום של הגות ואמנות שהוקדש כולו לכבודו של האיש. בעקבות יום
זה אף הוקמה עמותה מיוחדת – העמותה למחשבה ולביקורת – ששׂמה לה למטרה לשמר ולתעד את
פועלו של האיש. בין פעולותיה של העמותה עריכת ערב נוסף בט' אייר תשנ"ד (20.4.94)
בסינמטק תל-אביב לכבודו של ליבוביץ. שני הכנסים הוסרטו לצרכי תיעוד בהפקתו ובבימויו
של יוסי אבישר. כמו כן עוסקת העמותה בתיעוד ובאיסוף חומר הקשור בליבוביץ ובפועלו.
חלק מהמאמרים שבספר זה, אף הוא ממפעליה של העמותה, מתבסס על הרצאות שנישאו בשני
האירועים לכבוד ישעיהו ליבוביץ.
ולבסוף, ברצוני להודות למוטי גבע ויונה הדרי-רמג', שנטלו
חלק חשוב בתהליך מימושו של הספר. ללא יוזמתם ומאמציהם ספק אם ספר זה היה קורם עור
וגידים. כמו כן ברצוני להודות לעמיתי משה הלברטל, צבי זוהר, אסא כשר ודני סטטמן,
שקראו ושפטו את המאמרים והועילו רבות לשיפורם.
ספר זה נמסר לדפוס ביום פטירתו של ליבוביץ, יא אלול תשנ"ד
(18.8.94). בימים שלאחר פטירתו 'חגגה' התיקשורת בעיקר סביב התבטאויותיו הבוטות של
ליבוביץ ופחות סביב עולמו הרוחני העמוק של האיש. לכשיישכחו הפרובוקציות, כשזרם הזמן
יסלק את הכואב ואת הבוטה, ייזכר ליבוביץ בראש ובראשונה כאיש צלול ובהיר-ביטוי,
שבדומה לקאמי שכה כיבד ואהב, סירב לתקווה גואלת ומנחמת, ונאבק ולימד בבהירות את
ערכו של המאבק נטול האשליות על מימוש החובה הדתית; כציוני שציוניותו ראשיתה
בשיקולים דתיים, ואחריתה, המוּכּרת יותר, נבעה אף היא מצלילוּת ההכרה בצורך
בריבונות; כאיש שנאבק על חייה התרבותיים והמוסריים של החברה שבתוכה פעל ושכלפיה חש
מחויבות עמוקה; ומעל לכול כאיש שחולל מהפכה עמוקה בהגות היהודית. ליבוביץ היה אחד
ההוגים היחידים שהציג תשובה עמוקה ומעניינת לשאלת ביסוסה של היהדות ההלכתית בעולם
אמפירי מודרני שהאֵל סולק ממנו. בעקביות ובעמקות פיתח ליבוביץ את הגותו המיוחדת
הנפרשת בספר זה בשלל היבטיה. ייתכן ולא אפריז אם אומר שהפילוסופיה היהודית לפני
ליבוביץ ואחרי ליבוביץ אינה אותה פילוסופיה. הגותו היהודית המהפכנית הציבה אתגר
רוחני עמוק לכל העוסקים ביהדות, ואין זה חשוב כלל אם מסכימים לה או דוחים אותה;
הגותו תמשיך להילמד ולהידרש ותיזכר לעד.