"אוויל הנביא משוגע איש הרוח" — הביטויים הבוטים הללו, הבאים בנבואתו של הושע, אינם מדבריו של הנביא עצמו. את הדברים הנלוזים הללו מביא הושע מפי העם זחוח הדעת, מפי ההמון זחוח הלב. "אוויל הנביא, משוגע איש הרוח".

הושע נאסף אל אבותיו כבר לפני כאלפיים ושבע-מאות שנים ולימים פסקה ועברה מן העולם כל הנבואה בסגנון איש הרוח, סגנון האיש אשר צלחה עליו רוח אלוהים.

רוח הנבואה פסה, אבל בעינה עומדת רוח ההמון: משוגע איש הרוח, נלעג יפה הנפש, זר ומוזר איש המוסר. כזה הוא דפוס רווח של יחס החברה אל נביאיה, אל המוכיחים אותה בשער, אל אנשי הרוח שבה, אחד משני דפוסים הבולטים בה לרעה.

לפי הדפוס הראשון, איש התוכחה הוא איש זר ומוזר, איש מיותר. לפי הדפוס הזה, המוכיחים בשער עומדים מול העם, כפי שעומדים הכלבים נוכח השיירה בפתגם העממי: "הכלבים נובחים, השיירה עוברת". אכן כלבים זרים ומוזרים, מיותרים — הרי השיירה עבור תעבור על אפם ועל חמתם. עוד הם נובחים והיא כבר עוברת!

אלא שזהו פתגם מפוקפק, פתגם רדוד ובריוני, יהירות נבובה יותר מאשר חכמה עממית. האמנם לא ייתכן שדווקא הכלבים הנובחים יהיו כלבי הצדק שעה שדווקא השיירה העוברת תהיה שיירת העוול? וכי מה יש בה, בעצם העובדה שהשיירה עוברת, שהוא ממין הצדק? סוסים דוהרים ומרכבות מרקדות? הפרסות והפעמונים? החישורים, או אולי החישוקים, הם ממין הצדק? והאם לא טובים הכלבים הנובחים מן הצבועים המתייפחים, הפורעים ולא בוכים כזִמרי ואחר-כך מגלגלים עיינים יפחניות כפנחס?

הדפוס הראשון הוא דפוס עלוב, שאין בו ממש.

הדפוס השני של יחס החברה אל נביאיה רווח פחות, אבל בולט לרעה עוד יותר. לפי הדפוס הזה, לא אוויל הנביא, לא משוגע איש הרוח, כי אם בוגד הנביא, חתרן איש הרוח. ומרשיעי ברית—דמם בראשם.

דוגמא מובהקת מתגלה בתולדות ירמיהו, במסכת הרדיפות שהוא סובל מהן כל ימיו. כדאי לחזור אל ספר ירמיהו, כדי לראות כיצד מתאנות לו על נבואותיו הזרועות והשלוחות השונות של השלטון.

מפי ירמיהו נשמעים דברי שליחותו: "הָלֹך וקנית בקבֻּק יוצר חרש... ושברת הבקבֻּק לעיני האנשים ההולכים אותך. ואמרת אליהם: כה אמר ה' צבאות: ככה אשבר את העם הזה ואת העיר הזאת, כאשר יִשבֹּר את כלי היוצר, אשר לא יוכל להֵרָפֵה עוד..." וכל כך למה? — "כי "הנני מביא רעה על המקום הזה, אשר כל שֹמְעָה תִצַלְנה אזניו. יען אשר עזבֻני וינַכְּרו את המקום הזה ויקטרו בו לאלהים אחרים... ומָלאו את המקום הזה דם נְקִיִּם..."

ירמיהו מתנבא כנגד עבודה זרה ושפיכות דמים. ומהי התגובה של הממסד: "וישמע פשחור בן אִמֵּר הכהן, והוא פקיד נגיד בבית ה', את ירמיהו נִבָּא את הדברים האלה, ויכה פשחור את ירמיהו הנביא ויתן אֹתו על המהפכת צינוק אשר בשער בנימן העליון אשר בבית ה'. ויהי ממחרת ויצא פשחור את ירמיהו מן המַהפֶּכֶת...". גם בבית המקדש יש כבר צינוק.

ירמיהו לא שותק, לא כשהוא יוצא מן המהפכת ולא אחר-כך. "בראשית ממלכות יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה" הוא נשלח להינבא — "אולי ישמעו וישובו איש מדרכו הרעה... אם לא תשמעו אלי... לשמוע על דברי עבדַי הנְבִאִים אשר אנֹכי שֹלֵח אליכם, והשכם ושָלֹחַ, ולא שמעתם. ונתתי את הבית הזה כשִלֹה, ואת העיר הזאת [ירושלים] אתן לקללה לכל גויי הארץ. "

הפעם התגובה מהירה יותר ונמרצת יותר: "ויהי ככלות ירמיהו לדבר... ויתפשו אֹתו הכהנים והנביאים וכל העם לאמור: מות תמות"... וירמיהו בשלו: "...ואני הננני בידכם, עשו לי כטוב וכישר בעיניכם. אך ידֹעַ תדעו, כי אם מְמִתים אַתֶּם אֹתִי, כי דם נקי אתֶּם נֹתְנים עליכם ואל העיר הזאת ואל יושביה, כי באמת שלחני ה' עליכם לדבר באזניכם את כל הדברים האלה."

השרים והעם נראים משתכנעים: "אין לאיש הזה משפט—מוֶת, כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו", אבל זוהי העמדת פנים [...] אחר-כך אנחנו מוצאים את ירמיהו לפתע במעצר מינהלי: "וירמיהו הנביא היה כלוא בחצר המטרה אשר בית מלך יהודה, אשר כְּלָאו צדקיהו מלך יהודה לאמר: מדוע אתה נִבָּא..." ויותר מאוחר "והוא עודנו עצור בחצר המטרה". לימים הוא יוצא משם. אבל "בהֵעָלות חיל הכשדים מעל ירושָלָם מפני חיל פרעה ויצא ירמיהו מירושלם ללכת ארץ בנימִן לַחֲלִק משם בתוך העם. ויהי הוא בשער בנימִן, ושם בעל פְּקִדֻת, ושמו יראייה בן שֶלֶמְיה בן חנניה" — זרוע נוספת של השלטונות — "ויתפוש את ירמיהו הנביא לאמר: אל הכשדים אתה נֹפֵל. ויאמר ירמיהו: שֶקֶר, אינני נֵֹפל על הכשדים. ולא שמע אליו ויתפש יראייה בירמיהו ויביאהו אל השרים. ויקצפו השרים על ירמיהו והִכו אֹתו ונתנו אותו בית האֵסור, בית יהונתן הסֹפֵר, כי אֹתו עשו לבית הכלא." — גם בית הסופר נעשה לבית הכלא! — ו"בא ירמיהו אל בית הבור ואל החנֻיות [התאים], וישב שם ירמיהו ימים רבים."

בסתר שואל המלך את ירמיהו: "היש דבר מאת ה', ויאמר ירמיהו: יש... ביד מלך בבל תנתן." וכשמגיעה נבואה זו לעיני השרים, מגיעות הרדיפות לשיאן: "וישמע שפטיה בן מתן וגדליהו בן פשחור ויוכל בן שלמיהו ופשחור בן מלכיה את הדברים אשר ירמיהו מדבר אל כל העם לאמר... הִנָתֹן תנתן העיר הזאת ביד חיל מלך בבל ולְכָדָה. ויאמרו השרים אל המלך: יומת נא האיש הזה, כי על כן הוא מרפא את ידי אנשי המלחמה הנשארים בעיר הזאת ואת ידי כל העם לדבר אליהם כדברים האלה, כי האיש הזה איננו דֹרֵש לשלום לעם הזה, כי אם לרעה. ויאמר המלך צדקיהו: הנה הוא בידכם, כי אין המלך יוכל אֶתכם דָבָר. ויקחו את ירמיהו וישליכו אֹתו אל הבור... וישַלְחו את ירמיהו בחבלים, ובבור אין מים כי אם טיט, ויטבע ירמיהו בטיט." מציל אותו משם עבד-מלך הכושי, המעלה אותו מן הבור. "וישב ירמיהו בחצר המטרה עד יום אשר נלכדה ירושלם."

ירמיהו הנביא הלך לעולמו לפני למעלה מאלפיים וחמש-מאות שנים, אבל פרשת חייו לא עברה מן העולם. דבריו חיים, בספר ירמיהו, גם במגילת איכה. אבל לא רק דבריו חיים, גם דברי רודפיו חיים והללו בוקעים ועולים לא רק מן הספר הקדמון, אלא גם מן הרחוב החדש. בוגד הנביא, חתרן איש הרוח, משפט מוות לאיש הזה.

ועם זאת, כאז כן עתה, נביא האמת לא ישב בדד וידום, איש הרוח לא ישב בדד ולא ידום. דם נקי עלול להישפך; את הנביא אוריהו בן שמעיהו רצח המלך יהויקים עצמו, ובכל זאת "יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיהו, לבלתי תֵת אֹתו ביד העם להמיתו". כאז כן עתה, בכל דור ודור חייב אדם הגון לראות את עצמו כאילו הוא אחיקם בן שפן, לראות את עצמו חייב לעמוד לימינו של איש הרוח, איש התוכחה, "לבלתי תֵת אֹתו ביד העם להמיתו".

הדפוס השלישי של יחס החברה אל איש הרוח שלה, הדפוס הרצוי, לא יבטא תגובה נלוזה או נואלת על תוכן דברי התוכחה של איש הרוח — "אוויל", "משוגע", "בוגד". הדפוס השלישי יבטא הבנה של מעמד איש הרוח, הבנה של המסגרת האישית ממנה עולים דברי הביקורת שלו והבנה של המסגרת החברתית אליה הם מכוונים. כאן, יחסה של החברה אל איש הרוח שלה נעוץ בשורשי יחסו של איש הרוח אל החברה שלו.

המבקר החברתי מתבונן בחברה מבפנים ומן הצד. זוהי כל התורה כולה על רגל אחת: "מבפנים, מן הצד". נאמר דברים אחדים על המבט "מבפנים" ודברים אחדים על המבט "מן הצד". נשים לב גם למתח האפשרי שבין עמידה "מבפנים" ועמידה "מן הצד" ונראה כיצד מפיג אותו איש הרוח האמיתי.

"מבפנים". הנה מה שאומר סוקראטס לאנשי אתונה בנאום ההגנה השני שלו, לאחר שדנו אותו לכף חובה:

האיש מציע אפוא לדון אותי למיתה. ניחא, ואני מה עונש אציע לכם כנגד זה, אנשי אתונה? הלא ברי שאת הראוי לי? ובכן, מה ראוי לי... [ש]הלכתי לגמול עם כל אחד לחוד אותו חסד שהוא, כפי שאני טוען, הגדול ביותר: שהנה ניסיתי לשדל כל אחד מכם, לבל יקדים וידאג לענין מענייניו בטרם ידאג לעצמו שיהיה טוב ונכון ככל האפשר, ואף אל ידאג לענייני המדינה בטרם ידאג למדינה עצמה... מה אפוא הגמול הראוי לי, בהיותי איש אשר כזה? גמול טוב, אנשי אתונה, הגמול הראוי למי שמביא עליכם אושר של אמת...

המבקר החברתי הוא על פי רוב איש התוכחה, הביקורת הנזעמת, התלונה המרה. "התלונה", כותב מייקל וולצר, בספר חדש (The Company Of Critics), "היא אחת מן הצורות היסודיות של ההכרה ההדדית". תלונה היא מבפנים, נזעמת, מרה וקטלנית ככל שתהיה.

בייאושו אומר הנביא ירמיהו "מי יתנני במדבר מלון אורחים", לשם מה? "ואעזבה את עמי ואלכה מאִתם". ולאחר שהוא משמיע באזניהם דברים קשים, דברי פורענות וחורבן, הוא אינו מנער את חוצנו מהם, אלא מקונן על החורבן שעמו ממיט על עצמו: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה, כי נצְתו מבלי איש עבר, ולא שמעו קול מִקְנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו... מי האיש החכם ויבן את זאת?... על מה אבדה הארץ, נצְתה כמדבר מבלי עֹבֵר?"

התוכחה של הנביא, התלונה של המבקר החברתי, הביקורת של איש הרוח — כולן נעוצות בזיקה שלו אל העם, או המדינה, או החברה. "את אשר יאהב יוכיח".

דברי התוכחה של ישעיהו ליבוביץ נעוצים כולם בזיקה שלו אל היהדות, על העבר שעיצב אותה, על ההווה המזעזע את אשיותיה, על העתיד שלה, הסתום, המעורפל.

מן הראוי להדגיש זאת. העמדה הביקרתית של ליבוביץ אינה נשענת על הצו המוסרי המוחלט, על העיקרון העליון של ממלכת בני התבונה, בה כל אדם הוא תכלית עליונה, אף פעם לא אמצעי ביד זולתו, "ממלכת התכליות", בלשונו של קאנט. ביסודה, אין העמדה הביקורתית של ליבוביץ עמדתו של השמאל המוסרי, ההומניסטי, אלא עמדתה של היהדות הנורמטיבית הנקייה, האורתודוכסיה הטהורה, זו שבלעדיו אולי היתה כבר חולפת ונעלמת מכאן.

על כן כמעט כל התגובות השליליות שמעורר עליו ליבוביץ בתוכחותיו אינן ממין העניין ועל-פי-רוב אין בהן דבר, מלבד ביטוי מובהק של מחשבה רדודה, בעטיפה זולה של נהמות לב.

עם זאת, הקרבה המעשית הממושכת של איש האמונה הנקייה אל איש המוסר אינה מקרית, מזדמנת, חולפת. משותפת לשניהם הזיקה העמוקה אל חובת הריסון העצמי, אלא שאיש האמונה מעוניין בריסון עצמי לשם שמיים, שעה שאיש המוסר מעוניין בריסון עצמי לשם כבוד האדם.

איש המוסר האמיתי חייב בריסון עצמי כדי לדבוק בהגינות, שעה שאיש האמונה האמיתי חייב בריסון עצמי כדי למנוע את עצמו מעבודת אלילים, שסכנתה רובצת תמיד על פתחו, כדי להניא את עצמו מלהפוך לאליל את עצמו, או את שבטו, את מדינתו או את עמו.

אולי יותר מאשר בכל מקום אחר, רובצת סכנה זו על פתחם של מנהיגים, ולא רק במחוזות של פולחן האישיות הקלאסי, הידוע לשמצה, אלא גם במחוזות יותר קרובים למקומותינו. בהערות שלו לפרשת "וארא" מזכיר ליבוביץ את תשובתו של הפרשן חזקוני לשאלה כיצד ייתכן שמשה נולד מנישואי עמרם ליוכבד דודתו, שהרי בתורה, מאוחר יותר, זהו אחד מאיסורי העריות. תשובתו של חיזקוני היא: "כדי שלא יתגאה על הציבור". "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", ובכל זאת — זוכרים לו פגם זה בייחוסו "כדי שלא יתגאה על הציבור". "וזהו הרעיון", מוסיף ליבוביץ, "שביטאו חז"ל במימרה הידועה: 'אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו חזור לאחוריך' כלומר — זכור מי אתה", כלומר — אם לא תרסן אתה את עצמך, יבוא זולתך לרסן אותך.

הריסון העצמי שחייבים בו גם איש האמונה וגם איש המוסר הוא שהופך אותם למי שמתבוננים לא רק "מבפנים" אלא גם "מן הצד".

"מן הצד" פירושו מתוך נקודת המבט הטהורה של איש האמונה או מתוך נקודת המבט הצרופה של איש המוסר, יהיה הלוך הרוח של העם אשר יהיה, תהיה דעתו של הרוב אשר תהיה, יהא רצונו של השליט אשר יהא. לפיכך, כאן, בלשונו של הרמב"ם במורה נבוכים "מתבטלת מחשבתו ותשוקתו לרשויות ולשררות, שאינן אמיתיות". כאן נמדד הכל בקנה המידה הטהור, הצרוף, המוחלט. איש התוכחה אינו איש הטקטיקה, איש הרוח הוא איש האידיאל.

"מן הצד" פירושו מתוך נכונות לומר לא "הס קטגור", אלא אדרבה: "קרב קטגור והס סנגור", מפני שהאשמה גדלה והאשמים רבו וכבר אין מנוס מקצב התוכחה.

"מן הצד" פירושו מתוך סירוב לשאת באחריות לעוול, מתוך סירוב להיות שותף לפשע, מתוך סירוב לעבור את הגבולות המוחלטים. את אחת השיחות על שמונה פרקים לרמב"ם חותם ליבוביץ במילים: "העיקר — לא לתת ידך למשטר מושחת ולחברה מושחתת. ואם אתה עלול להתקלקל במסגרתה של חברה כזאת — לך המדברה!" — "מן הצד" פירושו מתוך נכונות לסבול — לעג, מדבר, גלות.

"מן הצד" אין פירושו "מבחוץ" או "מעל הגדר". איש הרוח, גם אם הוא במדבר, או בגלות, הוא "מבפנים". מייקל וולצר מביא את הדוגמא של האפריקנר Breyten Breytenbach, שגלה מארצו, התאזרח בצרפת ובכל זאת לא פטר את עצמו מחובת המאבק הפנימי של האפריקנרים נגד האפרטהייד. לאיש הרוח הגולה, אומר וולצר, המרחק, יש בו "יותר כאב מאשר תהילה".

"מן הצד", אין פירושו "מבחוץ". מבטו של איש התוכחה, גם אם הוא "מן הצד", הוא "מבפנים", אלא שמבט "מבפנים", אין פירושו מבט של סניגור מושבע, מבטו של פרקליט לכל עת, המבט המשוחד של האגואיזם, האישי או הלאומי, האנוכי או הלאומני. איש האמונה הוא "מבפנים", בגבולות האמונה בלבד. איש המוסר הוא "מבפנים", בגבולות המוסר בלבד. גם בהיותו "בפנים", לא יאבד איש כזה את התודעה הברורה של גבולות ההזדהות שלו, לא יאבד את ההכרה בחובתו להישמר מן הסחף הטבעי אל מעבר לגבולות הללו, לא יאבד את המבט הצלול "מן הצד".

הדפוס השלישי של יחס החברה אל איש הרוח שלה, הדפוס הרצוי, בנוי על יחסו של איש הרוח אל החברה שלו. הוא מתבונן בחברה "מבפנים", וזו יודעת שכך הוא בוחן את דרכיה. היא מבינה שהבחינה והביקורת, התלונה והתוכחה היא "מבפנים". היא יודעת שהוא ודבריו עצם מעצמותיה, בשר מבשרה. היא מבינה ויודעת, כי "טובה תוכחת מגֻלָּה מאהבה מסֻתָּרֶת".

אבל הוא מתבונן בחברה גם "מן הצד", וזו יודעת שגם כך הוא מפרש בקפידה את ערכיה, מטיל ספק בטיב רצונותיה, עומד על דרכה. היא מבינה שהבחינה והביקורת, התלונה והתוכחה הן "מן הצד", כיון שהן נובעות מן הניקיון הרעיוני, מן הטוהר הערכי, מן הגבולות המוחלטים; ללא כחל וללא שרק וללא פרכוס. היא יודעת שהוא זה העומד שם בקצה המנהרה לבדו, בעצמו וגם לשמה, ממתין לה שתבוא, בין אם היא מתמהמהת, בין אם נגזר עליו להמתין לה שם עד בוש. היא מבינה ויודעת, כי "נאמנים פצעי אוהב".

בהעניקה היום את התואר "דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד" לישעיהו ליבוביץ, מבטאת אוניברסיטת תל-אביב נאמנות גמורה לדפוס השלישי הזה, של יחס החברה אל איש הרוח שלה. היום היא דוחה את הדפוס הראשון, הנלוז, בנוסח "אוויל הנביא", כשם שהיא דוחה את הדפוס השני, הנואל, בנוסח "בוגד איש הרוח". היום היא אומרת, בראש ובראשונה — לא "אוויל הנביא", לא "בוגד איש הרוח". צדיק וחסיד הנביא, ישר ונאמן איש הרוח, נכבד ומכובד ישעיהו ליבוביץ.

תל אביב 1990