מאפיין אחרון זה מורכב מקודמיו, מכיוון שמשלב שלושה סוגים שונים של "צורך", הנוגעים הן למציאות והן להכרה. מורכבות זו דורשת מאתנו זהירות יתר בסימון תחומיה של כל קטגוריה.

הצורך הראשון, שנכנהו "הצורך המציאותי", הוא הנהיר מכולם ומזכיר במידת מה את המאפיין הראשון - האובייקטיביות. החלוקה של ליבוביץ היא בין "צריך" ל "נדרש". לטענתו, אנו נוטים להשתמש בשני המונחים להבעת רצון בלא הבחנה ביניהם. ליבוביץ מבקש לייחד את המינוח הראשון לקטגוריה הקוגניטיבית בלבד:

 

"אין המושג "צריך" תופס אלא לגבי המציאות הטבעית בלבד. אבן הנמצאת בשדה הגרוויטציה צריכה לנפול"^[1]

 

 ואת השני לקונאטיבית:

 

 "אדם הנמצא באיזושהי סיטואציה בחיים, לעולם אינו צריך לעשות דבר מסוים...אנו מתכוונים לכך שאנחנו דורשים מהאדם שבסיטואציה זו ינהג כך"^[2] 

 

ליבוביץ אף מגדיר קריטריון להבחנה בין השניים: אם ניתן להשמיט את המילה "צריך" ולהפוך את המשפט להווה, ללא שייפגם מובנו, סימן שזהו צורך במובן המציאותי. למשל, המשפט האחרון שציטטתי: "אבן הנמצאת בשדה גרוויטציה צריכה לנפול" ניתן לתרגם ל "אבן הנמצאת בשדה גרוויטציה - נופלת". לעומת זאת, המשפט: "אדם הנמצא בסיטואציה כזאת צריך לעשות דבר זה" אינו ניתן לתרגם ל: "אדם הנמצא בסיטואציה כזאת עושה את הדבר הזה"^[3]. מאפיין זה די דומה למאפיין הכפייה שראינו ביחס לאובייקטיביות^[4]. טענתנו הייתה שהממצאים והמסקנות בקטגוריה הקוגניטיבית, הינם כפויים על הכרת האדם. כאן הטענה היא על המציאות עצמה, התופעות עצמן הינן הכרחיות וצריכות להתרחש כפי שהן קורות. לעומת זאת, בקטגוריה הקונאטיבית, לא קיימת כל כפייה על הרצון, הכרעות האדם תלויות ברצונו ואין כל הכרח או צורך, שאדם ינהג באופן מסוים. לכל היותר ניתן לומר שאנו דורשים מן האדם שינהג באופן מסוים, אך עדיין אופן ההתנהגות נתון להכרעתו. כפי שהצבענו ביחס לכפייה גם כאן, כל דבר שכרוך בצורך מציאותי שייך לקטגוריה הקוגניטיבית ואינו יכול להיות שייך לקונאטיבית.

הצורך השני - "צורך פיזי". צרכים ממין זה אינם במציאות עצמה, אלא תלויים באדם. ישנם צרכים של האדם, טוען ליבוביץ, הזהים לצרכים המציאותיים, למשל "אני צריך להשתין". אולם הצרכים שמעניינים את ליבוביץ הם דווקא צרכים לא-הכרחיים. פסוקים כגון "אדם צריך לאכול" "אדם צריך להיות הגון", מבטאים צרכים שאינם כפויים על האדם אלא הוא בוחר בהם. לכן ליבוביץ לא מקבל את השימוש של "צריך" ביחס אליהם אלא מעדיף את הפועל "רוצה". "להיות הגון" זהו רצונו של אדם. ליבוביץ לא מסתפק בכך שזהו ערך הנובע מהרצון והוא אינו הכרחי, אלא הוא מוסיף דרישה נוספת: שהערך לא ישמש לסיפוק צורך:

 

"לפנינו אדם שבשבילו ההגינות היא ערך. היא אינה מספקת צורך שניתן לבטא במונחים מוחשיים, כגון: כסף או כבוד או עמדה בציבור, וכיוצא בזה, אלא היא מספקת משהו הנובע מתוך הכרעתו הרצונית המודעת של האדם"^[5]

 

הערך נובע אך ורק מהכרעתו של האדם ולא בא למלא כל צורך אחר שלו, לכן למשל, אכילה מתוך צורך אינה יכולה לשמש כערך. עיון בדברים אלו מעלה שתי שאלות:

1.   ערך הוא ערך, טוען ליבוביץ, בתנאי שלא בא לספק צורך, אולם לפעמים אנו מודעים לערכים הבאים לספק צרכים, למשל: "אני עולה לארץ ישראל, כיוון שאין בה אנטישמיות"^[6] או פרפרזה על דוגמתו של ליבוביץ: "אני הגון כיוון שלטווח הארוך אתעשר מכך". יש לבחון האם ערכים הנובעים מצרכים אינם שייכים עוד לקטגוריה הקונאטיבית אלא לקטגוריה הקוגניטיבית.

2.   ליבוביץ מדגיש דווקא ערכים המספקים צרכים שניתן לבטא במונחים מוחשיים ואף נותן דוגמאות לצרכים כאלו. מדוע מייחד דווקא צרכים אלו? ומה דינם של ערכים הנובעים מצרכים שאינם ניתנים לביטוי במינוחים מוחשיים אלא נפשיים או רוחניים? האם כשם שערכים הנובעים מצרכים מוחשיים אינם יכולים עוד להיקרא "ערכים", גם אלו לא יוכלו להיקרא ערכים?

על מנת לענות על השאלה הראשונה, נבחן מאפיין נוסף המקביל ל"צורך", והוא "אמצעי".

כפי שראינו, ליבוביץ מחלק בין "דרך" או "אמצעי" לבין "מטרה"^[7]. מטרה היא תכלית השייכת לתחום הקונאטיבי. אמצעי הוא הדרך להגיע לאותה תכלית. הדרך שייכת לתחום הקוגניטיבי, עובדה ש"בירור (דיון) זה אפשר שיהיה מדעי, ובמקרים רבים אין הוא יכול להיות אלא מדעי (השווה פרשת תפוזי איסלנד)"^[8]. לדוגמא: אם אדם החליט שהוא רוצה לחיות (זוהי מטרתו), אזי הדרך או האמצעי שמאפשר חיים הינו ברור ומוסכם ואינו ניתן לוויכוח: אדם זה חייב יהיה לאכול (ולא לשבות רעב) ולשתות וכו'. ליבוביץ מסביר זאת יפה ביחס לפוליטיקה:

 

"מושג הרציונאליות אינו חל על הכרעות פוליטיות אלא רק על האמצעים שיש להשתמש בהם כשהוכרע מה שאנו רוצים, אבל ההכרעה הזאת עצמה אינה רציונאלית"^[9]

 

 הדמיון בין צורך מהסוג האחרון ("צורך פיזי") ואמצעי הוא רב. בשני המקרים, הערך אינו עומד בפני עצמו אלא נבחר כאמצעי להגיע למטרה אחרת. ליבוביץ אף נותן לנו קריטריון המכונה בפיו "קריטריון היעילות", שלפיו ניתן לבחון איזו דרך או אמצעי טובים יותר להגיע למטרה הנכספת:

 

 "התשובות על שאלת הדרכים והשיטות עומדות למבחן של קנה-מידה אובייקטיבי, מבחן היעילות, אם התשובה מקרבת למטרה, הריהי התשובה הנכונה בשביל כל מי שנכסף למטרה זו, אם אין היא מקרבת למטרה, הריהי ממילא מוכחשת הכחשה מציאותית"^[10]

בדוגמאות הקודמות, העלייה לארץ-ישראל היא אמצעי להתרחק מאנטישמיות וההגינות היא אמצעי להתעשר בטווח הארוך. אם נמשיך את קו המחשבה של ליבוביץ בסיווג האמצעי בקטגוריה הקוגניטיבית, דומה שאין מנוס מלסווג גם ערכים הנובעים מצרכים פיזיים בקטגוריה זו.

נבחן האם ערכים מסוג זה עומדים במבחן המאפיינים הקוגניטיביים. כדוגמא, ניקח את הפסוק: "על מנת להתרחק מתופעת האנטישמיות יש צורך לעלות לארץ-ישראל". ראשית נבחן האם הפסוק עומד במבחן האובייקטיביות, התשובה לכך היא חיובית, שכן לכל אדם הרשות לבחון את היקף תופעת האנטישמיות בארץ, ביחס לתפוצות. כמו-כן, ממצאי בדיקה כזו כפויים על הבודק, ומתוך-כך - גם המסקנות (אם, כמובן, ההנחה הבסיסית שרוצים להימנע מאנטישמיות)^[11]. בדיקה כזו מתאפיינת אף בכך שהיא נמדדת בכמויות ולא באיכויות - ניתן למדוד את היקף תופעת האנטישמיות, על ידי מניית אירועים אנטישמיים ובאמצעות קריטריון היעילות לבחון האם אכן העלייה לארץ עונה על המגמה להימנע מתופעת האנטישמיות. משפט זה עומד גם במבחן העבר/עתיד, נתרגם משפט זה למשפט אישי: "אני מסיק שיש לעלות לארץ-ישראל כיוון שאני רוצה להימנע מאנטישמיות", העלייה לארץ היא מסקנה מעובדות בעבר (העובדות הן שבארץ ישראל אין אנטישמיות), ולפי זה אני קובע את ההווה (העלייה לארץ ישראל), כלומר, העלייה לארץ היא המסקנה מהעובדות. המבחן האחרון שנבחן יהיה מבחן הצורך: "אני צריך לעלות לארץ-ישראל על מנת להימנע מתופעת האנטישמיות", ננסה לתרגם פסוק זה תוך השמטת המילה צריך: "אני עולה לארץ-ישראל על מנת להימנע מתופעת האנטישמיות", משפט זה הוא לגיטימי ומבטא צורך הנתפס בקטגוריה הקוגניטיבית. עדות לכך שערכים הנובעים מצרכים המכונים בפי ליבוביץ מוחשיים, שייכים לקטגוריה הקוגניטיבית, הם דוגמאותיו: כסף, כבוד ומעמד חברתי, המשותף לכל אלו, שהם ניתנים לכימות ולקביעה עובדתית, אם הושגו או לא.

על מנת לענות על השאלה השניה ששאלנו לעיל^[12] - מדוע שולל ליבוביץ דווקא ערכים הנובעים מצרכים מוחשיים? ומה דינם של ערכים הנובעים מצרכים נפשיים? - נידרש תחילה לדון בסוג השלישי של הצורך, שיכונה "צורך רוחני". ראינו, כי ליבוביץ שייך את הערכים הנובעים מצרכים פיזיים, לקטגוריה הקוגניטיבית. הערכים מהסוג השלישי, אמנם גם הם נובעים מצרכים, אך מצרכים נפשיים או רוחניים. נבחן, האם גם הם, כקודמיהם, משתייכים לקטגוריה הקוגניטיבית, או שהיותם רוחניים - משאירה אותם בקטגוריית הערכים - הקונאטיבית.

ליבוביץ אינו מתייחס באופן מיוחד לערכים הנובעים מצרכים רוחניים, אם כי כתביו מלווים בדוגמאות רבות כאלו. לכן, ננסה ללמוד מתוך לאו - הן: ביחס לערכים הנובעים מצרכים פיזיים או אובייקטיבים ראינו שליבוביץ אומר, במפורש, שאלה שייכים לתחום הקוגניטיבי. הוא אף מדגיש זאת בהתלבטותו ביחס למעמדם הערכי של תכנים שאין בהם צורך, ומסכם: "דברים שאין בהם צורך במובן אובייקטיבי הם ערכים"^[13]. דומה, שלא לחינם ייחד ליבוביץ את הצרכים האובייקטיבים^[14], שכן בעוד הוא מוכן "לוותר" על הקונאטיביות של ערכים הנובעים מצרכים אובייקטיביים, הוא אינו מוכן ליחס זאת לערכים הנובעים מצרכים סובייקטיביים. נבחן טענה זו באמצעות הפסוק הבא: "צריך להאמין באל על מנת להיות אדם הגון". אמונה היא ערך והגינות היא ערך, האם אמונה הנובעת מצורך (על מנת) או אמצעי להגיע לערך אחר (הגינות), היא עדיין ערך או שמא הצורך פוסל את שיוכה לתחום הקונאטיבי ואולי אף משייכה לתחום הקוגניטיבי. נבחן האם פסוק זה עומד במאפייני הקוגניטיביות. דומה, שהוא לא עומד באף אחד מהמבחנים הנ"ל, שכן לא ניתן לומר באופן אובייקטיבי, שכל אדם יקבל את ההיגד שאמונה היא תנאי להגינות, כיוון שלא ניתן להוכיח זאת. כמו-כן, אמונה אינה נמדדת בכמויות. ולבסוף, היחס בין אמונה להגינות, אינו מסקנה, כי אם החלטה אישית. לכן, בניגוד לדוגמא שהבאנו לעיל^[15] - של ערך (העלייה לארץ ישראל) הנובע מצורך אובייקטיבי (הימנעות מאנטישמיות) - כאן, ביחס לערך הנובע מצורך רוחני, לא ניתן לסווג את הערך לפי כל המאפיינים, לקטגוריה הקוגניטיבית. אם המסקנה האחרונה נכונה, נותר עדיין להבהיר מדוע ליבוביץ, במקומות אחרים, אינו מבחין בין צורך אובייקטיבי לצורך סובייקטיבי, ושולל משניהם את ה"זכות" להיקרא ערכים^[16]! בדוגמאות אחדות של צרכים סובייקטיבים, הוא אף אומר במפורש שצורך אינו יכול להיחשב ערך^[17](!), אם צרכים רוחניים אמנם אינם ערכים (אינם שייכים לתחום הקונאטיבי), ואינם צרכים (אינם שייכים לתחום הקוגניטיבי), לאיזו קטגוריה נסווגם?

ליבוביץ נזקק, לכן, להגדיר מאפיין נוסף של התחום הקונאטיבי, המשלים את קריטריון הצורך של התחום הקוגניטיבי - ה"דרישה" מן האדם:

 

"הערכים לא זו בלבד שהם דברים שאדם אינו צריך להם במובן האובייקטיבי, אלא הם דברים שלמענם האדם מוכן לשלם מחיר"^[18]

 

לטענת ליבוביץ, אפילו אם הערך אינו בא לספק צורך, הוא חייב להיות מלווה בהקרבה מצד האדם. ההקרבה באה לידי ביטוי בשני מישורים: האחד, ויתור על צרכים המתנגשים עם הערך, והשני, ויתור על ערכים אחרים המתנגשים עם הערך. מכל הרצונות, השייכים כמובן לממד הקונאטיבי, רק אלו שאינם נובעים מצורך והאדם מקריב למענם, ייחשבו כערכים. מכאן לא נובע שכל שאר הרצונות שייכים לעולם הקוגניטיבי, העובדה היא, שרצונות הנובעים מתוך סיפוק צרכים רוחניים, לא יכללו בקטגוריה הקוגניטיבית.

נחזור לשאלתנו ביחס לערכים הנובעים מסיפוק צרכים סובייקטיביים. כפי שאמרנו, לא ניתן לסווגם בקטגוריה הקוגניטיבית, אולם בהתייחס לעובדה שהם מספקים צורך נפשי, הם בודאי אינם דורשים מהאדם אלא להפך, האדם דורש מהם שיספקו את צרכיו הסובייקטיביים, ולכן אלה אינם יכולים להיקרא ערכים! דומה, שליבוביץ עצמו התחבט בשאלה זו^[19] וכפי שכבר ראינו, ונראה בהמשך^[20], הוא לא תמיד עקבי בכתביו ביחסו לערכים. הזכרנו לעיל עוד שתי סוגיות בהן ליבוביץ אינו תוחם באופן מוחלט את גבולות הערכים: סוגיית Is-Ought, וסוגיית ההנמקה^[21]. בסוגייה הראשונה ניסינו להבין האם ייתכן להכריע הכרעות ערכיות תוך הסתמכות על העולם הקוגניטיבי, ראינו כי ליבוביץ שולל מסקנות הכרחיות, אולם מאפשר (בחצי פה) הסתמכות אינדיבידואלית. בסוגייה השניה, ראינו כי ליבוביץ מוכן לקבל כי האדם יכול לנמק את ערכיו, אך מוסיף, כי אין בנימוק זה כדי לחייב את קבלת הערך, כפי שנדרש בסיבה הקוגניטיבית.

מאפיין הדרישה אינו עולה בקנה אחד עם ההנמקה ועם אפשרות ההסתמכות על הקטגוריה הקוגניטיבית בהכרעות רצוניות^[22]. ננסה לאחד את שלשת התחומים ולחלק את הקטגוריה הקונאטיבית עצמה - לשניים: החלק הרצוני וחלק הערכים. החלק הרצוני הוא התחום הרחב של הערכים וכולל בתוכו את כל הרצונות, כולל אלו שנובעים מערכים סובייקטיביים (אך לא אובייקטיביים, כיוון שכפי שראינו רצונות הנובעים מערכים אובייקטיביים, מסווגים בקטגוריה הקוגניטיבית). כמו-כן, החלק הרצוני מאפשר הנמקה של ערכים והסתמכות אינדיבידואלית על הממצאים הקוגניטיביים. החלק השני, הערכי, מצומצם הרבה יותר ונוגע אך ורק לערכים שאינם נובעים משום צורך. בנוסף לכך, ערכים אלו חייבים להיות מלווים בדרישה מן האדם. כמו-כן, ההנמקה לא חלה על ערכים אלו^[23], ולא ניתן לבחור בהם תוך הסתמכות על מסקנות קוגניטיביות. כמובן שליבוביץ תופס את הערכים מהסוג השני באופן אידיאי, אם כי הוא מוכן לקבל, בדיעבד, גם ערכים מהסוג הראשון^[24].

ננסה להבהיר מה טיבם של הערכים מהסוג השני. ליבוביץ מחלק בין "מאמץ" ו"הישג". "הישג" שייך לתחום הקוגניטיבי, שכן "ערכו של המחקר המדעי או מבצע מדעי נמדד במה שמושג בו"^[25]. מאפיין זה מזכיר את קריטריון היעילות, שבאמצעותו נבחנה הדרך המדעית בה בחרנו, האם הצליחה להשיג את היעד המבוקש. ליבוביץ מדגים זאת על ידי ניסיונו הכושל של אינשטיין להבהיר נוסחה יסודית בהכרת הטבע, ולכן, ממשיך ליבוביץ, כל מאמציו חסרי ערך ולשווא^[26]. לעומת זאת, ה"מאמץ" מאפיין ערכים מהתחום הקונאטיבי:

"ערכים אינם תלויים בוודאות, ואפילו לא באפשרות של הגשמתם. המאמץ להגשים את הערך, להגיע לתכלית, הוא עצמו נעשה הערך. הערך אינו מה שמושג אלא מה שהאדם עושה כדי להשיגו"^[27]

ליבוביץ מעריך את המאמץ כתורם ל"ערכיותו" של הערך עצמו. ה"הישג" אינו אמור לעניין כלל את בעל הערך, כיון שכל מטרתו של בעל הערך היא לשאוף להגיע אליו, וברגע שיושג הערך הרי שכבר לא יהווה ערך, אלא עובדה^[28], ועובדות, כידוע, אינן שייכות לתחום הערכים^[29]. הסיבה שליבוביץ אינו מחשיב כלל את ההישג כמרכיב בבחירת הערך, נובעת ממאפיין הדרישה של הערך: הערך דורש מהאדם, אם האדם ידע שיוכל בודאות להשיג את הערך, יוקל לאדם בבחירתו ובמאמציו, ואילו לפי עיקרון הדרישה, ככל שהאדם מתקשה בבחירת הערך ובשמירה עליו, כן גדלה ערכיותו של הערך. ליבוביץ אף מקצין זאת באומרו שאילו אדם היה יודע את מהלך העתיד, ומהלך זה מוביל לתכלית מסוימת, עדיין הוא חופשי לבחור תכלית אחרת מתוך רצונו הוא, כלומר לאפשרות השגת הערך אין כל משמעות לשיקולי ההכרעה הערכית^[30].

הסוגייה האחרונה שיש לברר במסגרת הערכים מהסוג השני היא, מהי אותה דרישה שהערך דורש מהאדם. לשם כך, נבהיר עיקרון נוסף: "עיקרון האקסקלוסיביות של הערכים". המקרה הקל של עיקרון זה הוא, שערך מתנגש עם צורך או ערך אחר. במקרה זה האדם נדרש, בשל בחירתו של הערך, לדבוק בערך על חשבון הצורך:

 

"אדם יודע שאם הוא נשאר כאן (בארץ - מ.ק.), ייתכן שלעולם לא יגיע לאותה רמת-חיים שיכול היה להגיע אליה (באוסטרליה - מ.ק.)... הוא גם מודע לכך שאם ישאר פה, הוא מקבל עליו את הסיכון...בהגנה על עצמאותנו...והוא נשאר פה. מדוע? משום שבשבילו הקשר לעמו ולארצו הוא ערך. הוא אינו דורש מן הערך...אלא הוא מודע לכך שהערך הזה דורש ממנו משהו"^[31]

 

או על חשבון ערך אחר:

 

"אם למשל לגבי פלוני ההגינות היא ערך, הרי שבגללה הוא יהיה מוכן לוותר על כבוד או על עשירות, והרי לפניך מחיר. מאחר שלגבי אדם זה ההגינות היא ערך, הופך הכסף בשבילו לחסר ערך, והעובדה הזאת היא תוצאה מכך, שההגינות בשבילו היא ערך"^[32]

חידושו של ליבוביץ הוא דווקא במקרה בו הערך תואם את צרכי האדם^[33], או אפילו תואם ערך אחר שלו. במקרה כזה, טוען ליבוביץ שלפי עיקרון האקסקלוסיביות, אנו נדרשים לכוון ולמלא אחר דרישות הערך, אך ורק מתוך נאמנות לערך תוך התעלמות מהצורך או הערך האחר הנלווים לו. ה"כוונה" מקבלת משמעות גדולה מאוד, שכן מעשה האדם יהיה זהה בין אם האדם יפעל מתוך הערך ובין אם יפעל מתוך הצורך או מתוך הערך האחר, אך הערך הנכסף לא יהיה שלם במידה והוא לא יהיה אקסקלוסיבי, קרי, אם האדם לא יפעל מתוך כוונת דבקות, בו בלבד^[34]. למשל ביחס בין שני הערכים דת ומוסר:

 

"דת ומוסר אינם מתיישבים זה עם זה - משום שהכל הולך לפי הכוונה: הכרעתו של אדם היא דתית, אם כוונתו בהכרעה זו היא לשם שמים. היא מוסרית, אם כוונתו לשם אדם. מן ההכרח שאחת משתי כוונות אלו נדחית מפני חברתה"^[35] 

 

האקסקלוסיביות של הערכים מעמידה סולם ערכים בו ערך אחד אינו יכול להיות באותו מעמד כשל ערך אחר, האדם יהיה חייב לבחור איזה ערך עדיף:

 

"לגבי ערכים, האדם נידון למאבקים תמידיים עם בני אדם אחרים, ומה שעמוק עוד יותר - אולי אף עם עצמו. משום שיתכן שיהיו לאדם ערכים שאינם מתיישבים זה עם זה, ושעד לשעת ניסיון מסוים לא יחוש בסתירה שביניהם"^[36]

 

בניסוחים אחרים של ליבוביץ, נמצא שלא קיים כלל סולם ערכים, ואין אדם יכול להחזיק בו זמנית בשני ערכים גם אם אינם מתנגשים, אלא הוא חייב לבחור בערך אחד וכל שאר הערכים הופכים להיות אמצעים לגביו. עובדה הנוטלת מהם את הזכות להיכנס לקטגוריית הערכים, ומשאירה אותם לכל היותר רצונות. לשאלת תלמידו "האם יעלה על הדעת לומר שלכל אדם יש ערך אחד ויחיד ואפס זולתו?" עונה ליבוביץ: "לא יכול להיות אחרת". דומה, שגם בסוגייה זו התחבט ליבוביץ, ולא הכריע^[37]. מחד גיסא, בקיום ערך אקסקלוסיבי יחיד ללא סולם ערכים, נמנעת התנגשות כלשהי עם ערכים אחרים. אולם מאידך גיסא, דווקא "שיריון" כזה פוגם בערכיותו של הערך, מכיוון שאין אפשרות לערך להתנגש עם ערך אחר ובעל הערך לא יוכל להוכיח את הדבקות בערך הראשון. לכן ליבוביץ משאיר סוגייה זו פתוחה, ובוחר את האופי האקסקלוסיבי של הערכים, לפי העניין המקומי שמצריך הדגשה^[38]. 

לסיכום מאפיין הצורך, ראינו כי הוא מורכב משלושה סוגים של צרכים: הראשון - צרכים שבמציאות, הנכללים בקטגוריה הקוגניטיבית, כגון: "מים צריכים לרתוח ב100- מעלות". הצורך השני - ערכים הנובעים מצרכים אובייקטיבים, שגם הם נכללים בקטגוריה הקוגניטיבית, כגון: "אני הגון על מנת לזכות בכבוד". והצורך השלישי - ערכים הנובעים מצרכים סובייקטיבים, לדוגמא: "אני הגון כיון שזה משרה עלי רוגע". הצרכים מהסוג השלישי, אינם נכללים בקטגוריה הקוגניטיבית, למרות היותם "צרכים", אולם שייכותם לקטגוריה הקונאטיבית אינה מקנה לאלה את התואר "ערכים". בתואר זה יכונו רק ערכים שאינם נובעים משום צורך או ערך אחר, וכן שהאדם מוכן להקריב עבורם. מאפיין זה שונה מקודמיו בכך, שבעוד שהמאפיינים הקודמים אפיינו את התופעות כפי שהן במציאות, ועל ידי כך הן שוייכו לקטגוריה הקונאטיבית או הקוגניטיבית, הרי שמאפיין זה אינו מסתפק בניתוח התופעה כפי שהיא, אלא כוונת האדם מהווה מרכיב חשוב מאוד בקיטלוג התופעה. נדגים זאת: מאפיין ה"אובייקטיביות" או ה"כמותי", יכולים לקבוע אם תופעה עונה על גדרי המאפיין אם לאו, למשל: כדור הנופל בהשפעת כוח המשיכה, עונה על שני גדרי המאפיינים. כך גם המאפיינים "מסקנה" ו"סיבה". אולם מאפיין ה"צורך", מחייב, כנתון, גם את כוונת האדם, שכן לעתים "כבוד" יהיה ערך הדורש מן האדם (אדם המוכן להקריב הכל, לרבות חייו, למען הכבוד), ולעתים "כבוד" ישתייך לקטגוריה הקוגניטיבית - כאשר אדם רוצה בכבוד לצורך רווחה כלכלית. בפרק הבא נראה, כי מאפיין חריג זה, תופס מקום מרכזי מאוד במשנתו של ליבוביץ, בניסיונו להבדיל בין עולם הערכים ובין עולם ההכרה האובייקטיבית. 

 

---