ישעיהו ליבוביץ מקומם עליו ביודעין את רוב הציבור בישראל באמירותיו הישירות, הבוטות והבלתי-מקובלות. אחד הנושאים המעוררים את הביקורת החריפה ביותר כלפיו, הוא קריאתו לסרב לשרת בשטחים, וכן קריאתו לסרב להשתתף במלחמת לבנון (של"ג). ליבוביץ, בטמפרמנט ובעוצמה כמעט נבואיים, אינו טורח להבהיר את התיאוריה העומדת ביסוד קריאתו לסירוב. האינטואיציה המוסרית והרטוריקה שלו סוחפות כל כך, עד שנראה כי כל הסבר תיאורטי היה פוגם בעוצמתן. הוא רק מבהיר כי אין הוא קורא לסרבנות מצפונית אלא לסרבנות 'פוליטית'^[1].

        במאמר זה אנסה לבדוק לאיזה סוג של סירוב קורא ליבוביץ, וכיצד הוא מצדיק את קריאתו לסירוב. לשם כך יש צורך בכמה הבהרות והנחות רקע תיאורטיות, שיסייעו בניסיון לסווג את סוגי הסירוב השונים ולהפריד ביניהם על פי אפיונים מהותיים שלהם.

        בשל קריאותיו החוזרות ונשנות לסירוב, יש המתייחסים אל ליבוביץ כאל אנרכיסט ; אבל ליבוביץ אינו אנרכיסט, ועל כך הוא מצהיר פעמים רבות^[2]. מתוך הסתכלות אמפירית היסטורית רחוקה מאידיאליזציה - הסתכלות הובסיאנית - על האדם ועל החברות האנושיות, הוא קובע כי מדינה היא צורך קיומי, ובלעדיה תשרור אנרכיה רצחנית ("אלמלא מוראה איש את אחיו חיים בלעו"). מרותו של שלטון היא לפיכך הכרחית.

        יש צורות משטר אפשריות רבות במדינה, וליבוביץ מעיד על עצמו שהוא דמוקרט (והכוונה כאן ולכל אורך מאמר זה לדמוקרטיה הליברלית, שהמגבלות על השלטון ועל הרוב הן מהותיות בה, בניגוד, למשל, לדמוקרטיה באתונה)^[3]. זוהי בחירה ערכית או אידיאולוגית המנומקת ביתרונות שהוא, ליבוביץ, רואה בדמוקרטיה על פני כל משטר אחר, בגלל שני נימוקים מרכזיים: האחד, בדמוקרטיה אפשר להחליף את השלטון מדי פעם ללא שפיכות דמים ; והשני, השלטון בדמוקרטיה הוא מוגבל מטבעו, אם על ידי חוקה כתובה ואם על ידי עקרונות מוסכמים, וחלים עליו איסורים ויש לו חובות כלפי האזרחים, ומכאן שלאזרחים יש זכויות אזרחיות. ליבוביץ מדגיש כי העדפתו את הדמוקרטיה אינה אלא תוצר בחירתו הרצונית, ואין למצוא בבסיסה נימוקים רציונליים אוניברסליים³. אליבא דליבוביץ לא תיתכן כלל הנמקה רציונלית לערכים, משום שערכים הם פרי הכרעותיו הרצוניות של האדם, והרצון אינו ניתן להעמדה על משהו בסיסי יותר^[4]. לכן כשמדובר בערכים, אין מדובר במסקנה מתחייבת מנתונים עובדתיים אובייקטיביים, מסקנה הכופה את עצמה עלינו עד שאיננו יכולים להתכחש לה - כמו במתמטיקה או במדעי הטבע - אלא בהכרעה רצונית, שהיא תמיד סובייקטיבית. יש פער בלתי-ניתן לגישור בין היסוד הקוגניטיבי של האדם לבין היסוד הקונטיבי שלו. גישה זו עומדת בניגוד לגישתו של קאנט, למשל, המעמיד את הרצון הטוב, ולפיכך את המוסר, על התבונה. גישתו של ליבוביץ היא רלטיביזם ערכי-מוסרי לכאורה (אין אצלו הבחנה בין ערכים 'סתם' לבין מוסר או צדק), אלא שהמינוח עלול להטעות, שכן אין מדובר ברלטיביזם אנתרופולוגי-סוציולוגי, שבו הערכים המקובלים בחברה מחייבים את אנשי אותה חברה. לפי ליבוביץ מדובר בהכרעה אישית של האדם, לעתים גם בניגוד לערבים המקובלים בחברתו; הכרעה שבה האדם מטיל על עצמו חובות, שלפעמים הן מוחלטות לגביו^[5].

        על פי גישה זו, גם הבחירה בדמוקרטיה היא הכרעה ערכית-אידיאולוגית 'רגילה'. אנשים יכולים לבחור להיות פשיסטים או מלוכנים, קומוניסטים או דמוקרטים. מכאן שהדמוקרטיה, לפי ליבוביץ, היא ערך ככל ערך, אידיאולוגיה ככל אידיאולוגיה.

        אני סבור כי יש להבחין בין דמוקרטיה לבין ערכים או אידיאולוגיות 'סתם', אבחנה שלדעתי מובלעת גם בכתביו של ליבוביץ, והיא חשובה כשבאים לדון בסוגיית הסירוב. נכון אמנם כי יש בדמוקרטיה ממד ערכי-אידיאולוגי, שכן, כאמור, ניתן לבחור בה או לדחותה, אבל נראה לי כי היא שונה באופן מהותי מכל אידיאולוגיה 'רגילה'. אין בכוונתי לפתח במאמר זה תיאוריה של הדמוקרטיה אלא להצביע על אינטואיציות מסוימות, בלי לנסות להוכיחן: הדמוקרטיה, בהבדל מאידיאולוגיות 'סתם', היא מסגרת רחבה מאד, מסגרת-על, המכילה בתוכה אידיאולוגיות וערכים רבים ואפילו מנוגדים. אלה מתחרים ביניהם במסגרתה, על פי עקרונות וכללים הוגנים המוסכמים על כל המשתתפים למרות השוני באידיאולוגיות שלהם, בערכיהם ובהשקפותיהם. בדמוקרטיה אין הכרעה באשר לאורח החיים ה'נכון' או ה'טוב' שעל האדם לבור לו, בעוד שאר האידיאולוגיות והערכים האחרים מבטאים בדיוק ואת, כלומר את ההשקפה בדבר אורח החיים 'הטוב' ו'הנכון'; האידיאולוגיות והערכים השונים, שאנשים שונים מחזיקים בהם, הם המכריעים לגבי אורח החיים של המאמינים בהם, ובתור שכאלה עקרונות היסוד שלהם חייבים להיות עקביים ואין הם יכולים להכיל סתירה בבסיסם. כך, למשל, לא תיתכן כפירה ביסוד מערכת ערכים דתית, והקומוניזם לא יוכל להכיל בבסיסו עקרונות יסוד קפיטליסטיים או דתיים ; אבל הדמוקרטיה חייבת להתיר את קיומם של השקפות אידיאולוגיות וערכים מגוונים ואפילו סותרים, בתנאי אחד - שהוא כמעט לוגי - שאין הם קוראים לביטולה. כל זאת בלי להעדיף מלכתחילה השקפות אידיאולוגיות וערכים מסוימים על פני האחרים, או לכפות העדפה של אורח חיים זה או אחר. לפיכך הדמוקרטיה, בשונה מאידיאולוגיות אחרות, היא פלורליסטית, סובלנית וניטרלית במהותה, וקובעת גבולות ועקרונות הוגנים לתחרות בין השקפות, ערכים ואידיאולוגיות, המייצגים תפיסות שונות של ה'טוב'. הכול לגיטימי, בתנאי שמקבלים את 'כללי המשחק' הדמוקרטי^[6]. באופן אנלוגי, ייתכנו במשחק הכדורגל 'טקטיקות' משחק שונות, שתהיינה 'לגיטימיות' כל זמן שהשחקנים לא יפרו את כללי המשחק. אבל אם מספר שחקנים יכריזו על כוונתם לשחק כדורגל ביד, ואפילו אם יהוו רוב, ויאלצו את כל השאר לחקות אותם, לא יהיה זה יותר משחק הכדורגל. ברור כי האנלוגיה אינה שלמה מכמה בחינות, והחשובה שבהן לענייננו - עניין הסירוב - היא שכללי משחק הכדורגל מנוסחים בצורה חד-משמעית בחוקה פורמלית שאינה ניתנת לפרשנויות מתחרות, ואילו הדמוקרטיה נסמכת על עקרונות, שגבולותיהם לא תמיד חדים ומוגדרים עד הסוף ועל כן המחלוקת הפרשנית עליהם היא מחויבת המציאות. יש שוני אפיסטמולוגי בין כללים ובין עקרונות^[7]. בניסוח שונה אפשר לומר כי בכדורגל ובכל המשחקים והמוסדות שביסודם כללי משחק מכוננים, הלגליזם החוקתי הפורמלי והה עם הלגיטימיות, ואילו במקרה שהמערכת או המוסדות מכוננים על ידי עקרונות, אשר מהם נגזרים 'כללים' - חוקים, תקנות, צווים, פקודות וקווי מדיניות - לא תמיד יש זהות בין לגליום ללגיטימיות. תיתכן מחלוקת האם המעבר מעקרונות, גם אם הם מוסכמים, אל הכללים הפורמליים או הפוליטיים הוא לגיטימי. על כן הטענה כי ייתכנו מקרים בהם חורג השלטון - או הרוב - מסמכותו, היא טבעית ואולי אף בלתי-נמנעת בדמוקרטיה (ובכל מערכת המתכוננת על ידי עקרונות), ומכאן הפתח התיאורטי לסוג מסוים של סירוב ולהצדקתו. סירוב זה ייצג סוג קיצוני של ויכוח על הפרשנות הלגיטימית של עקרונות הדמוקרטיה.

        במאמר זה אתייחס לסירוב אך ורק בהקשר למשטר הדמוקרטי, ולא בהקשר של משטרים אחרים. ברור כי הסירוב אינו מוגבל רק לדמוקרטיה, אולם בעיית ההצדקה של הסירוב בדמוקרטיה קשה יותר ומעניינת יותר, לדעתי, מאשר במשטרים אחרים.

        ישנו מושג העולה על הפרק בכל פעם שמדובר על סירוב, והוא 'שלטון החוק' והסכנה לפגיעה בו. מהו הדבר המהותי ב'שלטון החוק', ומה חידשה בו הדמוקרטיה ? התשובה השגורה ביותר, הכמעט אינסטינקטיבית, היא כי 'שלטון החוק' משמעותו היא שהאזרחים מחויבים.לציית לחוק. אבל בכך אין הדמוקרטיה מחדשת דבר. היש משטר בו האזרחים אינם מחויבים' לציית לחוק? החידושים בתפיסת שלטון החוק בדמוקרטיה נובעים מן הנורמות והעקרונות של משטר דמוקרטי, המתבססים על עקרונות הצדק וההגינות, והם מתבטאים בשני מישורים : בחקיקה ובתחולה. ראשית, כל צורות החקיקה בדמוקרטיה מוגבלות על ידי עקרונותיה (לפעמים המגבלה מנוסחת בחוקה כתובה, אך אין בכך הכרח), על כן יש מגבלה אימננטית לכוחן של כל זרועות השלטון העוסקות בחקיקה ; ושנית, שלטון החוק בדמוקרטיה חל ומחייב בראש ובראשונה את השלטון על כל זרועותיו, ומגביל אותו. כאשר השלטון אינו כפוף לשלטון החוק ומפר את עקרונותיו, יש בכך משום ערעור בסיס המשטר הדמוקרטי, מה שאין כך כשאזרח או קבוצת אזרחים לא-גדולה מפרה את החוק. דבר נוסף, בדמוקרטיה אותם החוקים חלים הן על האזרחים, הן על אנשי הממשל, ולכולם אותן זכויות אורח בסיסיות.

        לפני שאתחיל באפיון הסירובים, אבקש להניח מבלי להוכיח הנחת רקע נוספת, באשר למעמדם של אמנות וחוקים בינלאומיים (להלן 'החוק הבינלאומי') בדמוקרטיה. ההנחה היא כי דמוקרטיות מחויבות בשמירת החוק הבינלאומי, משום שבאנלוגיה לדמוקרטיה, נקודת המבט שלו רחבה יותר, ניטרלית, לא-משוחדת ואוניברסלית. החוק הבינלאומי בא להסדיר יחסים בין מדינות ובין קהילות בעלות אינטרסים וערכים שונים, באותו אופן בו מסדירה הדמוקרטיה את היחסים בין אנשים בעלי אינטרסים, השקפות וערכים שונים. מכאן נובע, כי מנקודת המבט המוסרית יש לחוק הבינלאומי עליונות על פני חוק או מדיניות של המדינה, ובהתנגשות ביניהם גובר החוק הבינלאומי (ובעיקר החוק הבינלאומי המנהגי).

בשלב זה יש לנסות ולאפיין צורות שונות של סירוב. האפיון הוא חשוב משום הנטייה לערבב את כל סוגי הסירוב, בשעה שהנימוקים וההצדקות העומדים בבסיס הסירובים השונים הם שונים באופן מהותי. ברור כי לעתים הסירוב מוצדק על ידי נימוקים 'מעורבים', אבל יש בכל זאת אפשרות להבחין ביניהם. בסוף כל אפיון אציג את דעתי בשאלה כיצד על המדינה הדמוקרטית לנהוג בסרבנים השונים.

        אבל עוד לפני כן יש צורך להבחין בין סירוב לבין עבריינות 'סתם' - למרות שבשניהם יש הפרת חוק. עבריין עובר על החוק כדי לממש או לקדם אינטרס כלשהו ולהשיג טובת הנאה כלשהי - אישית או קבוצתית, חומרית או אחרת - והוא עושה זאת בדרך כלל על ידי פגיעה וגרימת נזק לאנשים אחרים. ברוב המקרים העבריין משתדל להסתיר את מעשיו ולהתחמק מעונש. העבריין 'הרגיל' עובר בדרך כלל על חוקים שביסודם ערכים מוסריים בסיסיים ומוסכמים, או על הסכמים המקובלים כהוגנים. ובכל מקרה, אין הוא יכול להצדיק את מעשיו בנימוקים הנובעים מעקרונות הדמוקרטיה. לעומת העבריין הרגיל, רוב הסרבנים אינם מסתירים את הסירוב (גם אם לא תמיד הוא פומבי) ומוכנים בדרך כלל לשאת בעונש. ברוב המקרים אין הסרבן משיג או מתכוון להשיג טובת הנאה מן הסירוב אלא להיפך, מודע לכך שישלם מחיר עבורו.

        הסוג הראשון של הסירוב אותו אנסה לאפיין בקיצור, הוא מה שקרוי 'סירוב מצפוני'. זהו סירוב לא-אלים, בדרך כלל אינדיווידואלי, לא-פומבי ולא-פוליטי, אשר בו מבקש הסרבן לפטור אותו ממעשים מסוימים משום שהם מתנגשים עם מה שמורה לו מצפונו. בדרך כלל הוא אינו מתכוון לגרום לשינוי חוקתי או פוליטי אחר, ודי לו בפתרון בעייתו המצפונית האישית. הסרבן המצפוני הטיפוסי הוא דמוקרט ואין סירובו מכוון לסכן את הדמוקרטיה או לערערה, אולם ההצדקה וההנמקה לסירוב המצפוני אינן באות מתוך העקרונות הדמוקרטיים או לשמם. העונש אינו מרתיע אותו, והוא מוכן לשאת בו אם לא יפטרו אותו. הדוגמא המובהקת לסרבן מצפוני הוא הפציפיסט, המסרב לשרת בצבא ולשאת נשק ולהשתמש באלימות בכל תנאי, אפילו לצורך הגנה עצמית או לשם הגנה על חייהם של אחרים. איני סבור כי אפשר לטעת ברצינות, וגם הסרבן המצפוני אינו טוען בדרך כלל, כי הגנה עצמית (לא רק אישית אלא גם לאומית מובהקת - כהגנה מפני תוקפנות למשל) מנוגדת לעקרונות הדמוקרטיה או לחוק הבינלאומי, ומכאן שהצדקת הפציפיזם אינה נובעת מתוך עקרונות הדמוקרטיה.

        כיצד יש לנהוג עם פציפיסטים (או סרבני מצפון אחרים) במדינה דמוקרטית? פציפיסטים אמיתיים - ולא כאלה המסתירים מניעים אחרים במסווה של פציפיזם - מהווים אחוז קטן מאוד מאזרחי המדינה (בדרך כלל לא יותר מאחוז אחד)^[8], ועל כן אינם מסכנים את קיום הצבא, המדינה או המשטר הדמוקרטי. לכן, אם ישנה אלטרנטיבה הוגנת לשירות הצבאי, כמו למשל שירות קהילתי חיוני, הייתי ממליץ להפנות אותם לשירות כזה. גם בשירות הצבאי חלוקת הנטל אינה שוויונית, על כן הטענה כי יש בהסדר כזה כדי לפגוע פגיעה חמורה בעקרון השוויון שבחלוקת המטלות האזרחיות, היא טענה שאם אינה מופרכת הרי היא לפחות מוגזמת. שירות לאומי, כמו למשל שירות בבית חולים, אינו מטלה קלה יותר או חשובה פחות משירותי עורף צבאיים מסוימים. למרות הערכתי האישית את הפציפיסט, חשוב להדגיש כי הסירוב שלו, למרות מניעיו הנעלים, אינו נסמך על עקרונות הדמוקרטיה.

        סוג הסירוב השני שאנסה לאפיין, הוא מה שאכנה 'הסירוב האידיאולוגי'. כמו הסירוב המצפוני, גם זהו סירוב לא-אלים, אך בניגוד לסירוב המצפוני הוא פומבי ופוליטי, מניעיו אידיאולוגיים, וכוונתו הראשונית היא לנסות ולגרום לשינוי חוקתי או פוליטי על ידי איום בסירוב; אם השינוי לא יתחולל, יבקש הסרבן האידיאולוגי, כמו הסרבן המצפוני, לפטור אותו ואת עמיתיו ממעשים המנוגדים באופן גמור לאידיאולוגיה שלהם. גם הסרבן האידיאולוגי מקבל בדרך כלל את עקרונות הדמוקרטיה ואינו מתכוון לערער את עקרונותיה או לסכנה. סירובו הוא סלקטיבי, והוא מוכן להיענש אם לא יפטרו אותו. חשוב להדגיש כי גם במקרה זה ההצדקות והנימוקים של הסרבן האידיאולוגי אינם נובעים מתוך עקרונות הדמוקרטיה אלא מתוך אידיאולוגיה 'סתם'. לפיכך, הוא דומה לסרבן המצפוני, אלא שהסירוב האידיאולוגי, בניגוד לסירוב המצפוני, הוא ציבורי-פוליטי ופומבי, ולא בדיוק מצפוני-אישי (אם כי אפשר להעלות על הדעת כי אידיאולוגיה תופנם עד כדי כך שתהפוך לחלק ממצפונו' של האדם). דוגמא לסירוב אידיאולוגי אפשר לראות במתנגדי הפינוי מסיני לאחר חתימת הסכם השלום עם מצחם (כוונתי לאלו שסירבו להתפנות אך לא נקטו אמצעים אלימים נגד פינוים). סרבנים אידיאולוגיים הם גם אותם רבנים שפסקו 'פסקי הלכה', ואותם אנשי צבא מיל' ואנשי אקדמיה שקראו לחיילים לסרב לפנות ישובים יהודיים בשטחים, וגם תלמידי התיכון שהכריזו כי אם יהיו חיילים בשעה שיגיעו להסדר אשר יחייב את פינוי רמת הגולן ו/או הגדה המערבית או רצועת עזה או חלקים מהן, יסרבו ליטול חלק בפינוי. ברור כי אין ההצדקה לסירוב זה נובעת מתוך עקרונות הדמוקרטיה, משום שאין שום פסול, לא מנימוקים דמוקרטיים ולא מנימוקים של החוק הבינלאומי, להגיע להסדר על שטחים שנכבשו במלחמה. הפקעת אדמות לשם הקמת ההתנחלויות - ולא פינוין האפשרי - היא שהיתה הפרה ברורה של החוק הבינלאומי, תוך התעלמות בוטה מזכויותיהם של הפלשתינים, על כן פינוין של ההתנחלויות יכול להיראות כתיקון עוול וכחזרתה של ישראל לנורמות של מדינה מתוקנת. גם הסרבנים האידיאולוגיים עצמם, ברוב המקרים, אינם טוענים שיש בפינוי שטחים הפרה של עקרונות דמוקרטיים, אלא פגיעה במה שהם רואים כערכים 'ציוניים' או בעקרונות 'ביטחוניסטיים' שיש לגביהם מחלוקת ציבורית, ולעתים הם מנמקים את הסירוב בנימוקים דתיים המתבססים על מה שהם קוראים 'קדושת הארץ'. דוגמא מטיפוס אחר לסירוב אידיאולוגי יכול לשמש הקפיטליסט הקיצוני, המקבל את עקרונות הדמוקרטיה אך מסרב לשלם מס הכנסה ממניעים אידיאולוגיים-קפיטליסטיים, משום שלדעתו יש בכך כדי לפגוע בכלכלת המדינה. שוב, אי-אפשר לטעון ברצינות כי מיסוי האמור לספק שירותים לכל אזרחי המדינה, כולל לסרבן עצמו, מנוגד לעקרונות הדמוקרטיה^[9].

כמו במקרה של סרבני המצפון, גם במקרה של הסרבנים האידיאולוגיים, כיוון שאינם אלימים ואינם מתכוונים לקעקע את המשטר הדמוקרטי, הרי שאם מספרם אינו גדול, ואם יש אפשרות לפתרון אלטרנטיבי הוגן, הייתי ממליץ להפנותם לאלטרנטיבה. כך למשל לחיילים שיסרבו, אם וכאשר יגיע מועד פינוי השטחים, אמליץ למצוא תעסוקה צבאית אחרת - והלא תעסוקה צבאית חיונית שאינה קשורה דווקא לפינוי שטחים לא חסרה. אבל, חשוב שוב להזכיר כי הסירוב האידיאולוגי, גם אם אינו אנטי-דמוקרטי ואינו מכוון נגד עקרונות הדמוקרטיה (למרות שבעקיפין אפשר לפרשו כך), הרי שאינו מוצדק מתוך עקרונות הדמוקרטיה.

        הסוג הבא של סירוב הוא יותר מסירוב סתם. זהו מרי או מרד אידיאולוגי, שכמו הסירוב האידיאולוגי, מתבסס על אידיאולוגיה, אלא שבניגוד לסירוב האידיאולוגי הרגיל הוא אינו נאמן בעליל לעקרונות הדמוקרטיה, ואינו חושש לקעקע את יסודותיה כדי לקדם את האידיאולוגיה שבשמה הוא פועל. הסימן המובהק לכך הוא כי אין הוא בוחל באלימות כאמצעי לקידום אותה אידיאולוגיה. מובן, כי ככל שיוכל לנצל את האמצעים שהדמוקרטיה מעניקה לו כדי לקדם את האידיאולוגיה שלו, כן ינצלם ; אולם, משתפסיק הדמוקרטיה לקדם את מטרתו, לא יסתייג מערעור יסודותיה (אם כי מבחינה טקטית יסווה לפעמים את מניעיו). דוגמאות למרי אידיאולוגי אפשר לראות בסרבני הפינוי מימית, אלו שהפעילו אלימות כנגד החיילים שניסו לפנותם. המרי נקטע, למרבה המזל, עוד בטרם התדרדר, אולם לא משום שהמורדים הכירו פתאום בעקרונות הדמוקרטיה, אלא מנימוקים פסאודו-דתיים-תיאולוגיים 'ציוניים', שגרסו בין היתר כי חיילי צה"ל הם 'קדושים', ומשום כך אסור לפגוע בהם. דוגמא נוספת לקריאה למרי אידיאולוגי היא הקריאות והאיומים שנשמעו לאחרונה, במיוחד לאחר הסכם העקרונות עם אש"ף, כי אם יגיעו להסדר מדיני הכולל פינוי שטחים או אוטונומיה, יפעילו המתנגדים אמצעים אלימים, כולל שימוש בנשק, כדי למנוע את הפינוי ואת הקמת האוטונומיה. המרי האידיאולוגי, בניגוד לסירוב המצפוני והסירוב האידיאולוגי, הוא אנטי-דמוקרטי בעליל, ולכן הדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה מפניו בתקיפות, וללא שום היסוסים וויתורים. הקלת ראש במורדים תסכן את יציבות המשטר הדמוקרטי, ודוגמאות היסטוריות לכך לא חסרות.

        הסירוב המעניין ביותר, לדעתי, הוא הסירוב האזרחי ( Civil disobedience) המכונה לעתים בעברית 'מרי אזרחי'. בדומה לסירוב המצפוני ולסירוב האידיאולוגי, זהו סירוב לא-אלים, אך בשונה מהם, הסרבן האזרחי מקבל עליו את עקרונות הדמוקרטיה ללא שום הסתייגות. כמו הסירוב האידיאולוגי ובניגוד לוה המצפוני, זהו מעשה פוליטי פומבי, אלא שהצדקתו ונימוקיו באים מתוך עקרונות הדמוקרטיה עצמם, ולא מנימוקים אידיאולוגיים 'סתם' או מנימוקים מצפוניים, אם כי לעתים אין הפרדה ברורה ביניהם. הסרבן האזרחי מוחה כנגד מה שהוא מפרש כהפרה של עקרונות הדמוקרטיה, כמו למשל הפרה של זכויות אדם בסיסיות ו/או חריגה מסמכות על ידי הרוב, הממשלה, הכנסת, בתי המשפט ורשויות שלטון אחרות (לא רק אזרחיות אלא גם צבאיות או משטרתיות), או כנגד מה שהוא רואה כהפרה של החוק הבינלאומי על ידי השלטון. ההפרות הללו מצדיקות לדעתו סירוב, כאמצעי אחרון לאחר שמוצו כל האפשרויות החוקיות. הסירוב יכול להיות ישיר או עקיף^[10]. מטרת הסירוב היא בראש ובראשונה ניסיון שכנוע שנועד לתיקון מה שנתפס כחריגה מעקרונות הדמוקרטיה, לא קידום אינטרס או אידיאולוגיה מסוימת ולא ניסיון לפטור את הסרבן ממצוקה מצפונית אישית. משום כך, הסרבן מוכן להישפט ואף לשאת בעונש, מפני שהדיון המשפטי והציבורי הפומבי הוא חיוני לניסיון השכנוע ולבדיקת גבולות הדמוקרטיה. יש כאן פרדוקס : הסרבן מפר את החוק כדי לנסות לתקנו או לנסח בצורה טובה יותר את בסיס הלגיטימיות שלו. מובן כי לא תמיד תוצדק קובלנתו של הסרבן האזרחי, ואין הסירוב נבחן על סמך הצלחתו או כישלונו בהשגת מטרתו^[11]. סוג ההצדקה ונימוקיה ומעשי הסרבנים בפועל, הם שקובעים את מהות הסירוב.

        לסירוב האזרחי דוגמאות הסטורות רבות ושונות, אך תחילה אציג דוגמא היפותטית שתבהיר את השוני בין הסירוב האזרחי לסירוב המצפוני ולסירוב האידיאולוגי. נניח כי במדינה דמוקרטית פחות או יותר נחקק חוק האוסר ללא הצדקה על קיום פולחן או הקמת בתי תפילה של דת מסוימת. עוד נניח שאני אתיאיסט מושבע המתעב כל דת וכל ממסד דתי. החוק הזה, לפיכך, אינו פוגע במצפוני או באידיאולוגיה שלי, ואולי אפילו להיפך. אולם אם אני דמוקרט, וברור כי בדמוקרטיה חופש הדת הוא זכות אזרח בסיסית, יתכן כי אם החוק לא יבוטל לאחר שננקטו אמצעים חוקיים כדי לנסות לבטלו, אצטרף, כאמצעי אחרון, לסירוב אזרחי, למשל על ידי בנייה סמלית של בית תפילה של הדת 'האסורה' או על ידי הפרת חוק אחרת, זאת כדי להפנות את תשומת הלב להפרה שהפר השלטון את עקרונות הדמוקרטיה. כלומר, הנימוק לסירוב במקרה כזה בא מתוך עקרונות הדמוקרטיה, בטענה שפגיעה בחופש הדת אינה מתיישבת עם העקרונות, ולא משום שהחוק פגע במצפוני או באידיאולוגיה שלי.

        ומכאן לכמה דוגמאות היסטוריות לסירוב האזרחי: הסופרז'יסטיות באנגליה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 (ואחריהן הפמיניסטיות בארצות אחרות) נקטו בסירוב אורחי לשם השגת זכות בחירה לנשים וביטול אפליות אחרות בין המינים. טענתן הבסיסית היתה כי אין הדמוקרטיה מתיישבת עם קביעת זכות בחירה על פי המין. גם מרטין לותר קינג והתנועה לשיווי זכויות בארה"ב נקטו באמצעי סירוב אורחי לאחר שלא הצליחו לשנות בדרכים חוקיות אחרות את חוקי ההפרדה הגזעית במדינות הדרום של ארה"ב. טענתם נומקה בכך שאין מקום בדמוקרטיה להפרדה גזעית (הטענה, אגב, לא התקבלה כמובנת מאליה גם בבית המשפט העליון של ארה"ב, שהגן תחילה על ההפרדה בטענה של 'נפרדים אך שווים' ('Equal but Separate'). גם מתנגדי הגיוס למלחמת וייטנם סירבו להתגייס מתוך נימוקים של חריגת ממשלת ארה"ב מסמכותה והפרתה את החוק הבינלאומי בהתערבותה בוייטנם.

        גם בישראל אפשר למצוא כמה דוגמאות לסירוב אזרחי. למשל טענת סרבני 'יש גבול', כי היציאה למלחמת לבנון ב-1982 (של"ג) לא היתה מוצדקת והיוותה חריגה מסמכותה הלגיטימית של ממשלה דמוקרטית, משום שהיתה 'מלחמת יש ברירה' ו/או מלחמת 'סדר חדש בלבנון ו/או במזרח התיכון' - כפי שהעידו עליה אדריכליה - ומשום שהפרה לטענת אנשי 'יש גבול' את החוק הבינלאומי. דוגמא נוספת לסרבן אזרחי בישראל הוא אייבי נתן, שהפר, כצעד אחרון לאחר שכל ניסיונותיו החוקיים לא הועילו, את 'חוק המפגשים' שאסר איסור מוחלט ללא סייגים על פגישת אורחי ישראל עם חברי ארגוני טרור. טענתו המרכזית של אייבי נתן היתה כי החוק פגע ללא הצדקה בחירות הביטוי של אזרחי ישראל, משום שחירות הביטוי משמעותה לא רק חירות בבחירת תוכן הביטוי, אלא גם החירות בבחירת הפרטנר לדו-שיח. ברור כי יש בדוגמאות הללו גם אספקט אידיאולוגי, אך אין הוא מהותי, והסירוב אינו נזקק לו לשם הצדקה, מה שאין כן בדוגמאות האחרות, שפרשנות אידיאולוגית לציונות', או פרשנות דתית ל'קדושת הארץ' מהוות בהן את בסיס ההצדקה, ואי-אפשר להעמידן על עקרונות הדמוקרטיה.

        יש כמה מאות אנשים שסירבו לשרת בשטחים. כולם סירבו ללא פנייה לאלימות. באיזה סוג של סירוב מדובר כאן? עקרונית התשובה היא: "תלוי בנימוק !" יש בין הסרבנים שביקשו לפטור את עצמם ממה שהם רואים כפעילות של דיכוי, ונימוק מסוג זה קרוב לסירוב המצפוני. יש ביניהם שטענו כי עלינו לאפשר לפלשתינים לנהל את ענייניהם בעצמם ולהקים את מדינתם, וזהו נימוק הקרוב לסירוב האידיאולוגי. ויש שסירבו משום שלטענתם עוברת מדינת ישראל על האמנות והחוקים הבינלאומיים החלים על שטחים כבושים (הקמת התנחלויות, פיצוץ בתים, גירוש ועוד), וכי אילו היו משרתים בשטחים היו נאלצים לעבור עליהם בעצמם, וזהו נימוק הקרוב לסירוב אזרחי. חלק מן הסרבנים מנמקים את הסירוב ב'נימוקים מעורבים'.

גם ליבוביץ קרא לסרב לשרת בשטחים. לאיזה סוג של סירוב הוא קרא ?

        כדי להשיב על שאלה זו יש לברר כמה שאלות רקע הנוגעות למעמד השטחים.

        היסטורית, מלחמות וכיבוש שטחים שבעקבותיהן אינם יוצאי דופן, על כן החוק הבינלאומי מכיר בסטטוס של שטח כבוש ושלטון כיבוש, וקובע את המותר והאסור לריבון הזמני - שהוא צבא המדינה הכובשת - לעשות בשטה הכבוש. הכיבוש מוכר כמצב זמני, שאמור להסתיים לאחר שיקבעו ההסדרים המדיניים השונים. שירות של חיילים בשטח הכבוש, אם הוא נעשה בהתאם לחוק הבינלאומי, אינו פסול, ואינו מנוגד לעקרונות הדמוקרטיה. קל וחומר שאין בו פסול אם הכיבוש הוא תוצאה של מלחמה מוצדקת. אולם מה קורה כשהכיבוש מתמשך? עד מתי יכול כיבוש להיחשב למצב זמני? הכיבוש בשעת כתיבת שורות אלה הוא בן למעלה מ-26 שנים, וכבר נולדו שני דורות של ילדים בשטחים שהם חסרי זכויות בסיסיות; האם זה יכול להיקרא זמני? נוסף על כך הופקעו שטחים רבים והוקמו התנחלויות ויישובים רבים בכל רחבי השטחים, תוך השקעת הון גדול בהכנת היישובים על תשתיותיהם, במיוחד - אך לא רק - בזמן שלטון ה'ליכוד', פעולות שהעידו על כוונה לשנות את מעמדם של השטחים באופן חד-צדדי וללא הסכם מדיני, ולא באופן זמני. זאת ועוד, בנוסף על הפרות החוק הבינלאומי הכרוכות בהקמת ההתנחלויות (למשל, החוק אוסר העברת אוכלוסייה משטה המדינה הכובשת לשטחים שנכבשו), הופר החוק הבינלאומי לעתים תכופות ובגלוי, בגיבוי ובאישור כל רשויות השלטון כולל בית המשפט העליון. כך לדוגמא אוסר החוק הבינלאומי בצורה חד-משמעית, שאינה מותירה מקום לפרשנות, על גירוש - הן של בודדים, הן של קבוצות - כמו גם על פיצוצי בתים ועוד. כל העובדות הללו הטילו צל כבד על מעמדם של השטחים כשטחי כיבוש זמני, המנוהל על פי עקרונות החוק הבינלאומי.

        והנה, עובדה היא כי ליבוביץ לא קרא לסירוב מיד עם סיום מלחמת ששת הימים, למרות שצפה והזהיר מפני תוצאותיו של כיבוש מתמשך מיד בתום המלחמה^[12]. הוא קבע שוב ושוב כי היום החשוב ביותר של מלחמת ששת הימים הוא מה שהוא כינה 'היום השביעי', אשר בו ייקבע, לדעתו, אם מלחמת ששת הימים נועדה להסיר איום צבאי ממדינת ישראל של שנת 1967, או נועדה להתפשטות, להרחבת גבולות ולהקמת "המפלצת הקרויה ארץ-ישראל השלמה"^[13]. עובדה היא כי הקריאה לסירוב באה רק כמה שנים לאחר מלחמת ששת הימים, במיוחד בזמן מלחמת לבנון ולאחריה. מדוע? לדעתי, ההסבר נעוץ בכך שמשעה מסוימת היו ראיות ברורות כי 'היום השביעי', לשיטתו של ליבוביץ, כבר הגיע וההכרעה כבר נפלה ! משלב מסוים השטחים שינו את מעמדם, ומשטחים שהוכרז עליהם שיהיו 'קלפי מיקוח לשלום', הפכו לשטחי כיבוש קולוניאליים. עמדה זו התחזקה עוד יותר בעקבות מלחמת לבנון (של"ג), מלחמת 'יש ברירה' פוליטית, שאחת ממטרותיה המוצהרות היתה יצירת סדר חדש במזרח התיכון, סדר שיחזק את האחיזה בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. יותר מכך, לדעת ליבוביץ יש סכנה שבעקבות הכיבוש הממושך ישתנה מעמדה של ישראל ותשתנה מהותה, והיא תהפוך ממדינה דמוקרטית למדינת דיכוי קולוניאלית או אף למדינת אפרטהייד, דבר שיגרום להשחתת כל המערכות במדינה; מדינה כזאת, ספק אם תוכל להיחשב, אליבא דליבוביץ, לדמוקרטיה^[14]. חובת השירות הצבאי, המוטלת על אזרחי המדינה בשטחים שהפכו לשטחי כיבוש קולוניאליים, ואשר בהם מופרים דרך קבע החוקים והאמנות הבינלאומיים, וכן גם השתתפות במלחמה שאחת ממטרותיה היא הנצחת המצב הקיים ואולי אף החמרתו, אינן יכולות להיות מוצדקות על ידי עקרונות הדמוקרטיה או החוק הבינלאומי. על כן, מי שמפרש כך את המצב הקיים וקורא לסירוב, לאחר שעבר זמן ושאר האמצעים נכשלו, קורא לסירוב אורחי ! זהו כאמור, סירוב לא-אלים, פומבי, ומטרתו לחולל שינוי פוליטי על מנת להחזיר את מדינת ישראל לנורמות המחייבות ולעקרונות המופרים של הדמוקרטיה והחוק הבינלאומי, ובמלותיו של ליבוביץ : "המסרבים למלא את הוראות השלטון המדיני והפיקוד הצבאי, המוכרים שניהם כחוקיים, כשהוראות אלה מכוונות להפיכת מדינת ישראל ממסגרת העצמאות המדינית של העם היהודי למנגנון של שלטון יהודי אלים על עם אחר; לחיסול הדמוקרטיה על ידי שלילת הזכויות הפוליטיות מ-1.5 מיליון בני אדם (ויחד עם מדינת חסות שלנו - דרום לבנון - 2.5 מיליון); לביטול שלטון החוק (הישראלי והבינלאומי כאחד) על ידי השלטת האגרוף היהודי העטוף פלדה אמריקאית על כל השטחים שמעבר לקו הירוק ועל אוכלוסייתם. סרבנות זו, אם תהיה לתופעה קיבוצית אפילו של מיעוט בלבד, עשויה לערער את הקונסנזוס הלאומי-פשיסטי בקרב הציבור כולו ולהיות ראשית הדרך לחורה מן החייתיות אל תכנים אנושיים ויהודיים של קיומנו הלאומי."^[15]

        זהו ניסוח הנקרא בעיני כקריאה מובהקת לסירוב אזרחי.

        כשנשאל ליבוביץ אם היה ממשיך לקרוא לסירוב לשרת בשטחים גם במידה וממשלת ישראל היתה מצהירה על נכונותה לשאת ולתת עם אש"ף על מדינה פלשתינית, השיב בשלילה ואמר כי אז היה קורא לחיילים לשרת שם "בכל נפשם ובכל מאודם" - כפוף, כמובן, למה שהוא קורא "שלטון החוק הישראלי והבינלאומי" - אפילו אם המו"מ יתארך^[16]. ובשיחה עמו, שנערכה לאחר חתימת הסכם העקרונות וההכרה ההדדית בין ישראל לאש"ף, אמר לי כי "עניין הסירוב איננו אקטואלי בשעה זו"^[17].

        על יסוד הדברים הקודמים העניין מתבהר באופן טבעי; ממשלה הנושאת ונותנת עם הנציגות המוסמכת של העם הפלשתיני, תוך הכרה בו, בין על מדינה פלשתינית ובין על הסדר מוסכם אחר, מעידה בכך כי אינה מתכוונת לספח את השטחים או להופכם לשטח כיבוש קולוניאלי, ומחזירה את מעמדם של השטחים למעמד של שטח כיבוש זמני. כמובן שעניין זה מותנה בכך שהסכם העקרונות אינו רק צעד פוליטי-טקטי, אלא מחויבות לסיום מצב הכיבוש, ועניין זה יתברר בעתיד.

        הנה כי כן, נראה לי כי מתוך דבריו של ליבוביץ עולה כי הסירוב שקרא לו הוא סירוב אזרחי. סירוב שנועד להשיב את ישראל אל הנורמות הדמוקרטיות ואל הנורמות של החוק הבינלאומי, שנשחקו ולפעמים ננטשו בעקבות מצב הכיבוש המתמשך.

        פעמים רבות מהלכים עלינו אימים בטענה כי הסירוב, כל סירוב - בלי ניסיון להבחין בין הסוגים השונים - עלול להוביל לאנרכיה ולהרס המשטר הדמוקרטי. לענין זה אין תימוכים היסטוריים. אין אפילו מקרה אחד אשר בו התערערה הדמוקרטיה כתוצאה מסירוב אורחי. ברוב המקרים היא דווקא התחזקה (ראה כאמור את מאבקם של הסופרג'יסטיות ושל מרטין לותר קינג), ואין בכך כדי להפתיע, שהרי הסירוב האזרחי מטרתו לבסס ולהגדיר בצורה טובה יותר את גבולותיה של הדמוקרטיה, את גבול סמכות השלטון וגבול הכרעת הרוב. נכון כי רבים אינם עושים הבחנות בין סוגי הסירוב ויש מי שמשתמש בקריאתו של ליבוביץ לסירוב אזרחי כדי להצדיק סירוב אידיאולוגי ואפילו מרד אידיאולוגי. דווקא משום כך, יש להבהיר את ההבדלים בין סוגי הסירוב השונים, ובמיוחד להבדיל ביניהם לבין מרי/ מרד אידיאולוגי אלים. אם תובן ההבחנה נכונה, אוי תקטן הסכנה להתדרדרות במדרון החלקלק' שבין סירובים לא-אלימים (שבדרך כלל אין בהם סכנה לערעור המשטר הדמוקרטי), מצפוניים, אידיאולוגיים ואזרחיים, לבין מרי אידיאולוגי אלים, שיש בו סכנה ממשית לדמוקרטיה.

        הסירוב האזרחי, למרות שאינו יכול להיות מותר בחוק (משום שאז לא היה יותר סירוב), ולמרות שיש לנקוט לגביו זהירות רבה, ולא לפורטו לפרוטות - ובנסיבות מיוחדות בהן יש חשש לערעור המשטר הדמוקרטי, אפילו 'להתאפק' ולדחות אותו - הוא חלק אורגאני של הדמוקרטיה, וחשיבותו רבה מאוד, למרות שהוא כרוך בהפרת חוק או בקריאה להפרת חוק.

        ואם בישראל ובשטחים עסקינן, נראה לי כי הסכנה לערעור הדמוקרטיה על כל רשויותיה, כמו גם הסכנה להשחתת המידות בישראל, נובעת ממצב הכיבוש המתמשך ולא מאנשים אמיצים וישרי לב - שמספרם בישראל, לדאבון הלב, כה זעום - אנשים דוגמת ישעיהו ליבוביץ, המנסים בכל כוחם למנוע את ההתדרדרות. ייתכן כי בלעדיו היתה ההתדרדרות חמורה הרבה יותר.